שימוש בביוגרפיה ככלי מחקר

פורסם בתאריך | 18 ביולי 2017 | אין תגובות | תגובות בפייסבוק

שימוש בביוגרפיה ככלי מחקר :
המחלוקת בין דן מירון למנחם דורמן ובין הגישות הפנימאית והחוצאית

מבוסס על מטלת מנחה בקורס "פרפר מן התולעת", האוניברסיטה הפתוחה

תפישתו והשיטה המחקרית של דן מירון שונה מזו של מנחם דורמן במשמעות ובחשיבות שהיא מייחסת למחקר הביוגרפי ולמקומו בניתוח היצירה הספרותית ובקשרים שהיא שואפת לעמוד עליהם בין הביוגרפיה לבין השירה. גישתו של דורמן, חרף העובדה שכתב ספר ביוגרפי פר-סה, קרובה יותר לשיטה הסטרוקטורליסטית, לפיה אין לקשור בין אירועים שהתרחשו בחייו של היוצר לבין יצירתו ובוודאי שאין לנסות ולערוך ניתוח פסיכולוגי ליוצר, (לפחות על-פי כוונותיה והצהרותיה). מירון, לעומת זאת, נמנה על הגישה הדקונסטרוקטיבית, המודרנית יותר ואשר נעשתה מקובלת יותר היום, ומנסה לערוך השערות לגבי מפת הנפש של נתן אלתרמן ולגבי האופן בו היא משתקפת ביצירתו.

**

מירון עורך בספרו סקירה של ההתפתחויות ההיסטוריות בעולם חקר הספרות בנוגע לשאלה זו. כהכללה, ניתן לחלק את הגישות לשתי קבוצות: פנימאית וחוצאית. הגישה הפנימאית התפתחה כתגובה לנאיביות המחקרית שרווחה במחצית השנייה של המאה ה-19 ובמשולב עם השתרשות הפוזיטיביזם בעולם האקדמי בכלל. השיטות העיקריות בגישה זו הן הניו-קריטיציזם, שהתפתח בעיקר בארה"ב ובאנגליה (אם כי ישנם הבדלים קטנים בין הניו-קריטיציזם האמריקני והאנגלי), והפורמליזם, שהתפתח ברוסיה בהשראת הניו-קריטיציזם, אך נבדל ממנה בפרמטרים מסוימים. החל בשנות החמישים של המאה ה-20, נהייתה השיטה הסטרוקטורליסטית השיטה השלטת. היא התיימרה במופגן לשוות למחקר הספרותי ממד מדעי ואמפירי, המתבסס על היצירה הכתובה כשלעצמה, בהתייחסות למבנה שלה, לצורות ולכלים המעצבים אותה.

ככלל, הגישה הפנימאית גורסת, כי בניתוח יצירה ספרותית יש להתייחס ליצירה הכתובה, על מרכיביה השונים, ולא לשום גורם אחר המתקשר ליצירה בדרך זו או אחרת. לפיכך, הדוגלים בגישה זו זנחו את המחקר הביוגרפי, את ההשוואה בין יצירות שונות או את הזרמים והיצירות שהיוו מקורות השפעה על היצירה המנותחת, וכן הלאה.

השיקול העומד מאחורי גישה זו הוא השאיפה לאובייקטיביות, לאבסולוטיות ולדיוק. כלומר, אין לקשור בין אירועים בחיי היוצר לבין יצירתו, משום שקשירה מסוג זה תהיה בהכרח ספקולטיבית ובלתי מדעית – בלתי ניתנת להוכחה או להפרכה, שהרי אין שום דרך אמינה לדעת אילו אירועים אכן השפיעו על היוצרים ואכן השתקפו ביצירתם. אין גם לערוך ניתוח פסיכואנליטי ליוצר ולתאר כיצד אישיותו מתגלה בכתיבה או משפיעה על עיצוב הכתיבה, משום שאין זה אפשרי לערוך ניתוח פסיכואנליטי לאדם שלא על סמך מפגש בלתי אמצעי, פנים אל פנים, עם אותו האדם ובהתבסס רק על כתוביו. גם בעניין זה – נדון הניתוח במהותו לאי-אמינות, לספקולציות ולניחושים. כך גם באשר לניסיון להסביר את כוונת המחבר – אין החוקר מסוגל לדעת מה היו כוונותיו של המחבר בעת כתיבתו ובניסיונו לעשות זאת הוא נופל בפח ה"כזב ההתכוונותי". מעבר לכך – היצירה איננה שיקוף של נפשו של היוצר, ובוודאי שלא שיקוף של קורותיו. היצירה עוברת תהליך של עיבוד ועריכה, מקבלת צורה וסגנון, רבדים ורמזים – בכך היא נבדלת מכתיבה שאיננה אומנותית, כגון מכתב אישי וכו'. האלמנטים אשר בזכותם הכתוב הננו יצירה אומנותית, (צורה, סגנון, רבדים וכו'), הם האלמנטים הראויים לחקירה ולפרשנות. האירועים שקדמו ליצירה, גם אם השפיעו עליה, נעדרים מן התוצר הסופי, המעובד, וחקירתם, לפיכך, איננה עשויה לשפוך אור כלשהו על היצירה המוגמרת.

יתר על כן, אין כל צורך לבצע השערות כלשהן – לגבי חיי היוצר, אישיותו, כוונותיו, הזרמים והיצירות שהשפיעו עליו בכתיבתו וכו' – משום שהטקסט הוא אוטונומי ושלם. הטקסט המצוי בידי החוקר הוא סופי ואיננו נתון לשינויים. ניתוח היצירה מוכרח להסתמך אפוא על היצירה בלבד ולפענח את כל הטמון בה מלגו: אם כוונותיו של היוצר מסתברות מתוכה, הרי שהן מסתברות בלאו הכי מתוכה. אם מסתברות מתוכה משמעויות אחרות, הרי שכוונותיו של היוצר אינן רלוונטיות להבנת היצירה כפי שהיא כתובה.

**

בעבר, ובעיקר במחצית השנייה של המאה ה-19, הגישה החוצאית הייתה השלטת, מתוך הערכה, ואפילו הערצה, למשוררים היוצרים. רווחה אז ההנחה שהיצירה קשורה ביוצר בקשר הדוק ובלתי אמצעי ושהיא נובעת אחד לאחד מאירועים במציאות חייו וממסרים שהוא ביקש להעביר. גישה זו ספגה ביקורת קשה עם ההתפתחויות של המאה ה-20 והמחקר הביוגרפי נזנח כמעט כליל. החל בשנות ה-80 ואילך החלה להתגבש גישה חדשה, חוצאית, שהשתדלה להקפיד על עקרונות מאוזנים וזהירים יותר: גישה של שילוב, מגעיות. גישה חדשה זו תפסה תאוצה והתפשטה יותר ויותר עד שהייתה לגישה השלטת בחקר הספרות היום.

על-פי גישה זו, המטרות שהציבו לעצמם הדוגלים בשיטות הפנימאיות השונות אינם אפשריים ואינם עומדים במבחני עצמם. ראשית, ספרות איננה מדע, וחקר הספרות הוא איננו תחום מדעי. היומרה לאובייקטיביות נדונה מראש לכישלון. בפרט, דחיית ה"כזב ההתכוונותי" מוליכה בלית ברירה ל"כזב" מסוג חדש, בולט יותר: מי שאיננו דורש את אישיותו של המחבר ואת כוונותיו, משליך בפרשנותו בבלי דעת את אישיותו-הוא ואת כוונותיו-עצמו על היצירה. ההפרדה בין היוצר לבין יצירתו היא מלאכותית, שהרי ברור שהיא נובעת ממנו ושהיא תלויה בו ובקורותיו. הרצון להבין את הגורמים באישיותו ובמציאות חייו של הכותב, אשר השפיעו בהכרח על כתיבתו, הוא טבעי וחשוב, והניסיון להתחקות אחר כוונותיו הוא הכרחי לשם הבנת היצירה במלואה.

כמו-כן, הטענה כי היצירה היא יחידה אוטונומית, אשר עומדת בפני עצמה, היא אבסורדית. היצירה הרי איננה מנותקת מהעולם: היא נוצרה בהקשר היסטורי מסוים, על-ידי אדם מסוים, שהיה מושפע הן מהתקופה והן מיצירות אחרות, והיה בעל דעות מסוימות וכן הלאה. מעבר לכך, גם הקריאה ביצירה נעשית על-ידי כל קורא מחדש, ומושפעת מאופיו של הקורא ודעותיו, מדורו, מתקופתו ומיצירות אחרות שקרא. לא ניתן לחתום סופית את היצירה ואת פרשנותה – היא ממשיכה להתקיים ולהשתנות והמחקר אודותיה ממשיך להתפתח מעת לעת. לגישה זו נתלו גם גישות ביקורתיות בביקורת החברה וההיסטוריה, כגון פמיניזם, מרקסיזם וכו'.

**

כאמור, על אף שדורמן כתב ספר ביוגרפי אודות אלתרמן, הוא מזדהה יותר עם הגישה הפנימאית. בפתיחתו לספר שכתב, הוא טען שגזר על עצמו להימנע מעריכת ניתוח פסיכולוגי לאלתרמן מבעד לשיריו או קורותיו ומעריכת ניתוח לשירים על-סמך השערות פסיכולוגיות אודות אלתרמן. הוא הבחין בין עובדות אובייקטיביות, אותן בכוחו וברשותו לחקור, אודות המאורעות שהתרחשו בחייו של אלתרמן, לבין עובדות פנימיות, או נפשיות, אותן אין בכוחו של אף אחד לחקור, ועל כן יש גם להקפיד ולהימנע מהתוויית ספקולציות וניחושים בלתי מבוססים אודותיהן.

מירון חולק על גישתו של דורמן ומסביר את הכשלים שהוא מוצא בה בכמה מישורים. הבעיה הראשונה שמירון מציג היא, שהיה וקיבלת את ההנחה שאין בכוחך לפרוש את מפת אישיותו של אלתרמן ואין בכוחך למצוא הקשרים כלשהם בין קורותיו לבין יצירתו – הרי שאין בחקירת קורותיו כדי להאיר את יצירתו באי-מה, והרי שאין בה שום טעם.

שנית, מירון טוען שאין כל דרך לכתוב ביוגרפיה מבלי להיזקק להשערות פסיכולוגיות. אילו באמת היה דורמן עומד בהצהרותיו, היה מתקבל בליל של עובדות שאינן קשורות זו בזו בקשר ענייני ושאינן מתגבשות לכדי סיפור המכיל טענה ותוכן. כלומר, דורמן איננו עומד בעקרונות שהתווה, משום שאינם בגדר האפשר.

מעבר לכך – מירון מוצא חריגות ישירות של דורמן מהקווים המתוארים לעיל. למשל, מצטט דורמן בספרו את שיר ההלך מכסלו תרפ"ה וטוען, שניתן למצוא בו מוטיב שישוב ויופיע בשירתו המאוחרת של אלתרמן ושגיבור השיר הינו אלתרמן עצמו, שילדותו עברה עליו במסעות. כן הוא מצטט את השיר "בלב ים" מאייר תרפ"ה, הראשון שנכתב בתל-אביב, וטוען שהשיר משקף את קשיי ההתערות של נתן בארץ. מירון תוקף פרשנויות אלו בתואנה, שמלבד סתירתן את הצרתו של דורמן שלא יציע ניחושים פסיכולוגיים, הן גם שטחיות ופשטניות. הוא מציע את פרשנויותיו לשירים, המבוססות על ניתוח התהליכים הנפשיים שעברו על אלתרמן בעת כתיבת השירים. מירון מודה בכך שפרשנויותיו הן ספקולטיביות ובלתי מדעיות, אך טוען שגם דורמן אינו יכול להימנע מהשערות, שהן בלתי מדעיות באותה מידה, אלא שמשום שהן נעשות שלא במתכוון, בבלי-דעת, הן סבירות פחות ונשענות על הנחות מבוססות פחות. כלומר: הבחירה של הביוגרף איננה בין שירטוט מפה נפשית של הגיבור וקשירה בין קורותיו לבין שירתו לבין הימנעות מכך – כי אם בחירה בין פירוש כזה שנעשה במודע, במתכוון, ותוך איסוף נתונים והסתמכות על ידע רחב בפסיכואנליזה ובפסיכולוגיה התפתחותית, לבין פירוש כזה בדיוק, שנעשה בהיסח הדעת ולוקה לפיכך בפשטנות ובהשלכת עולמו הפנימי של החוקר על המחקר.

**

מירון מוסיף לדיון אלמנט חשוב נוסף: נתן אלתרמן היה יוצר בלתי אוטוביוגרפי במובהק. הוא נמנע מכתיבה פרסונלית בנחישות, אפילו ביומניו ובמכתביו האישיים. הוא לא שרבב דמויות ואירועים קונקרטיים לשירתו ולא נענה לשתף את זולתו בעולמו הפנימי. מירון מדגיש עובדה זו נוכח שכיחותה של כתיבה אישית בקרב כותבים אחרים בני דורו ובני הדור הקודם. הוא מראה גם כיצד הטענה הסבירה, על-פניה, שהסגנון הסימבוליסטי שאפיין את כתיבתו של אלתרמן מנע ממנו להחדיר אלמנטים אוטוביוגרפיים לכתיבתו, אינה נכונה, שהרי אפילו אברהם שלונסקי, מורו ורבו, שרבב אלמנטים אוטוביוגרפיים לתוך שירתו הסימבוליסטית. מכאן, שדווקא רצונו של אלתרמן להימנע מכתיבה אישית הביאה אותו לבחור בסגנון הסימבוליסטי, ולא להיפך. דווקא העובדה שאלתרמן נשמר כל-כך מחשיפת עולמו הפנימי, עד כדיי כך שהדבר השפיע על סגנון כתיבתו, מדגישה את הצורך בהבנת עולמו הפנימי. כלומר, דווקא מכיוון שכל-כך טרח להסתיר את מפת הנפש שלו, מסתבר שניתוח מעמיק של אותה מפת הנפש, יותר מכל גישה מחקרית אחרת, עשוי לפרש את כתיבתו של אלתרמן לעומקה ולשפר ולהעמיק את יכולתנו להבין אותה.

**

לסיכום, מירון חולק כבוד רב לדורמן על כתיבתו ועל המחקר הביוגרפי הענף שערך לאלתרמן, אולם הוא חולק עליו באופן נחרץ, בתפישתו ובעקרונותיו לגבי המחקר, וכן לגבי מטרת המחקר. בעוד שדורמן אינו טורח לפרט מה חשיבות המחקר הביוגרפי, מירון טוען שהאיסורים שגזר על עצמו דורמן בכתיבת המחקר מייתרים אותו ומרוקנים אותו מתוכן. לפי מירון, חשיבות המחקר הביוגרפי היא המשמעויות הנוספות שמחקר זה מעניק לניתוח ולפירוש שירתו של המשורר, בקשר שבין יצירתו לבין חייו ובמיוחד בינה לבין עולמו הפנימי. דורמן משתדל להימנע מהתוויית קשרים כאלה, שהם בלתי מדעיים ואף מנוחשים, אולם לאו דווקא עומד בכך בהצלחה.

« הכתם הקודםהכתם הבא »

תגובות

תגובות בפייסבוק על "שימוש בביוגרפיה ככלי מחקר"

כתוב תגובה





  • אודות

  • קטגוריות

  • תגובות אחרונות

  • כתמים אחרונים

  • להירשם לעידכונים בדוא"ל

    שלח את כתובת הדוא\'\'ל שלך ומעכשיו תקבל עידכון בכל פעם שיהיה כאן כתם חדש.