מבטן ומלידה

פורסם בתאריך | 19 ביולי 2017 | אין תגובות | תגובות בפייסבוק

מבטן ומלידה :
הערכת שירי הילדות של אלתרמן לפי מירון, דורמן ומיכאלי

מבוסס על מטלת מנחה בקורס "פרפר מן התולעת", האוניברסיטה הפתוחה

דן מירון עורך השוואה בין מנחם דורמן וב.י. מיכאלי ביחס להערכתם את שירי הילדות של נתן אלתרמן. בין השלושה קווים משותפים מסוימים, אולם לכל אחד מהשלושה גם מאפיינים ייחודיים ומבדילים, ובמיוחד קיים פער עקרוני בין מירון לבין השניים האחרים.

**

באופן כללי, באשר לשירתו המוקדמת של אלתרמן, מסכימים השלושה כי אין זה מפתיע שאיננה עומדת בקנה אחד עם שירתו הבשלה המאוחרת. יחד עם זאת, יש בין השלושה מחלוקת באשר לטיבה ואיכותה, גם בהתייחס להקשר. דורמן טוען שבגרות הביטוי וטיב הסגנון מעוררים פליאה ומעידים על כשרונו וערנותו של הכותב. הוא טוען שאלתרמן "שיחק" במילים מאז למד קרוא וכתוב, כדרך שילדים אחרים משחקים בצעצוע, וכי ניכר עליו שהוא "משורר מבטן ומלידה". במיוחד, טוען דורמן, איכותו של אלתרמן כמשורר צעיר בולטת ביחס לכתיבתם של בני כיתתו ששיריהם מוצגים ליד שיריו בעלון בית-הספר. הוא מתפעל גם מהיעדר העדות ה"אישית" בשירים – היעדר אשר מעיד על מבע מורכב, כשהרשמים מבצבצים מבין תיאורי הנוף. לדידו, יש בשירתו הצעירה "גוון אישי ומשמעות מיוחדת במינה", ועובדה זו היא מעניינת במיוחד, משום ששירה היא המופשטת שבאומנויות, ואם גם נמצאים ילדים כישרוניים בציור ובנגינה, קשה למצוא ילדים בעלי יכולת ביטוי שירית.

מיכאלי איננו שותף להשקפותיו של דורמן. לפיו, שירי הנעורים של אלתרמן הם בוסריים ונעדרי ייחוד, ואינם מעידים על שיריו המאוחרים של אלתרמן. שירי הטבע שלו נדושים וחסרים זיקה לאדם, לרשמיו ולרגשיו. בשלב כלשהו עשה אלתרמן קפיצת דרך עצומה, שהביאה אותו מרמתם הנמוכה של שירי הבוסר שלו לאיכותה של השירה הבשלה. יחד עם זאת, בהיסוס רב, מציע מיכאלי שייתכן ואין הם "חריזה גרידא", אלא יש בהם בכל זאת חן, נועם וקילוח חפשי.

מירון הוא הנחרץ בביקורתו מבין השלושה, ומבטל את שירת הנעורים של אלתרמן כליל. הוא איננו מוצא בהם אלא שעמום, סתמיות, סטריאוטיפיות ושבלוניות. בעוד דורמן ומירון מסכימים שהשירה מהוקצעת ומתואמת הרבה מעבר לכוחם של כותבים אחרים בני גילו, מוצא מירון דווקא את הפגם העיקרי בדיוק ובמקצועיות שבשירה. לפיו, הדיוק מחפה על היעדר מוחלט של נימה אישית ושל שיקוף פנימי. היעדר הניסיון להבעה עצמית – גם אילו היה מופיע כגמגום, כילדותיות, או כפיחות בתואם החריזה והמשקל – הוא שהופך את השירים לסתמיים ונבובים. לדעתו של מירון, הניסיון למצוא רצף בין שירתו המוקדמת של אלתרמן לבין שירתו המאוחרת אינו משכנע. למעשה, הוא רואה כאן מצב הפוך: לא אותו דחף פנימי הביא אותו לכתוב את זו ואת זו, אלא דבר מה שחסם את השירה האמתית בא לידי ביטוי בשירה המוקדמת, ואותו דבר יצוץ לפעמים גם מבין השורות של השירה המאוחרת ויחסום אותה, אך ככלל, היא נובעת ממקום אחר לחלוטין בנפשו.

גם לגבי מקורות ההשראה של אלתרמן הצעיר יש בין החוקרים הסכמה מסוימת. דורמן מזכיר את הערצתו של אלתרמן את ביאליק, ומניח כמובן מאליו שהאחרון היווה מקור השפעה מרכזי על כתיבתו של הראשון. מיכאלי מסכים עם קביעה זו, אם כי מסייג אותה מעט, ומזכיר שהדמיון הסגנוני לא מעיד על דמיון בטיב. הוא מציין גם את טשרניחובסקי כגורם משפיע, ובמיוחד, הוא טוען, השפיעו משוררים לא חשובים בני התקופה, ואפילו מורים, אשר שיריהם נקבצו במקראות הלימודים בבית-הספר. מירון מדגיש, שהשפעתו של ביאליק צומצמה לפרק הראשון בשירי ביאליק ולא לשיריו המאוחרים. גם הוא מזכיר מקראות שאלתרמן למד מהן ומשוררים קאנוניים דוגמת פושקין וגתה. למשל, מדגימים השלושה חיקויים ואף העתקות מביאליק, בשירים "חורף" ו"בחלומי", שהוא כעין גרסה מצומצמת של "זוהר".

**

השלושה נחלקים באופן מהותי על הסוגיה המחקרית: מדוע בכלל להביא את השירה הצעירה? דורמן כמעט ואיננו נדרש לשאלה, אך ניתן למצוא מבין תיאוריו ניסיון להדגים כיצד שירתו של אלתרמן התפתחה כבר מילדות, והלכה והעצימה. כלומר, הטעם להראות את השירה המוקדמת נעוץ בקשר שניתן לשרטט בינה ובין התפתחותו של אלתרמן כמשורר בעתיד. דוגמה לכך הוא מביא בשורש ד.ו.מ. על נטיותיו השונות וטוען שזהו שורש מיוחד, בעל קונוטציות אלתרמניות חשובות בשירתו הבשלה, אשר אלתרמן עשה בו שימוש כבר בשירתו המוקדמת. כמו-כן, על אף שהוא מודה בכך שכמעט ואין אזכורים למה שעבר עליו בחייו הצעירים, הוא משתדל להביא דווקא שירים שהוא מוצא בהם קישורים כאלה: "לפני הדנייסטר", "ההלך", "ים", "בלב ים".

מיכאלי שותף לגישתו של דורמן והוא מפרט את השקפתו בעניין, בתשובה לטענה שהוא מעלה-מציע נגד עצם הבאת השירים. לפיו, תמיד קיים קשר של זיקה בין המוקדם והמאוחר: מוטיבי, נושאי, סוגי או אסוציאטיבי. אפילו אם הקשר רפוי והבדל רב ניכר בין השניים, לא ניתן להתכחש לקיומו של קשר כזה. הוא מראה כיצד אפילו בתוך השירה המוקדמת עצמה נמצא תהליך של התפתחות והשתפרות. דוגמאות לקשרים בין המוקדם והמאוחר הוא מוצא בבחירה בסוג הבלדי, שהוא נדיר בשירה העברית, אשר על כן הבחירה בו כבר בשלב המוקדם מעידה על העדפה אותנטית, ובכתיבה הלאומית, שחלחלה לתודעת הילד מהחינוך הציוני שאביו הטמיע בו: שתי סוגות שאלתרמן ייפתח מאוד בבחרותו. כמו-כן, הוא מוצא פה ושם ניצנים של האנשה ושל הומור, אשר יאפיינו את הכתיבה הבוגרת.

למירון גישה שונה בתכלית, המלווה את כתיבתו בכלל. לפיו, הטעם העיקרי לבחון את שירי הילדות הוא על-מנת להיעזר בהם בניתוח המהלכים הפסיכולוגיים שפוקדים את נתן המתבגר, מתוך כך לשרטט את מפת נפשו – וממנה ללמוד על האופן בו אישיותו מעצבת את שירתו הבשלה.

**

מיכאלי נמנע לחלוטין מהתייחס למצבו של נתן הילד. דורמן מספר רבות אודות קורותיו, אולם ממעט בשיעור מצבו הנפשי. הוא מתאר אותו כנער ביישן, אשר עומד יפה במטלות שהחברה מטילה עליו, אולם לא מתבלט בהן. השירה מהווה חריגה מביישנותו – רק בה הוא מתבלט ואותה הוא מפרסם לעין כל. מעבר לכך, הוא מוצא בשיריו גילויים של עצבות ושל פחד מפני פגעי החיים מחד ונכונות לגבורה ולהקרבה "חשמונאית" ציונית מאידך. הים מופיע בשיריו כדימוי להלכי נפש עצבים, לאינסופיות, לגורל נחרץ ולקץ-כל-בשר.

מירון מרחיב ומעמיק בסוגיה זו. הוא טוען ששיריו של אלתרמן מעידים על סגירות, על דיכאוניות ועל התפתחות איטית ומעוכבת. את שיריו הוא כותב מתוך רצון לשאת חן ולרצות את אביו ואת סביבתו. זו, לדעתו, אחת הסיבות להיותה שבלונית וריקה ממבע אישי. כאמור, את השראתו שאב מביאליק וממקראות הלימודים. עובדה זו משתלבת בתזה של מירון: אלתרמן הצעיר, בהתאם לעיכוב הכללי בהתבגרותו, נמנע ממרדנות, המאפיינת הן את גיל ההתבגרות והן את הזרמים השיריים הצעירים שהתחזקו באותה תקופה. הוא התנהל כלפי חוץ כאילו הכול כשורה, אולם בתוך תוכו התחוללה סערת רגשות אדירה, דבר שהתבטא בחוסר תקשורת ובדיכאוניות. הים, מוטיב חוזר בשיריו, על-אף שלא חזה בו מעודו, איננו רק דימוי שספג מפושקין ולרמונטוב, ואיננו ביטוי רק לכוחות הטבע העזים – אלא גם ביטוי לסערה הפנימית שגאתה בו.

**

נבחן כעת מספר שירים שהחוקרים התייחסו אליהם.

בת שמיים: מיכאלי ודורמן מפרשים שיר זה כפשוטו. מיכאלי מוצא אתו שגרתי וחסר טביעת אופי אישית. הוא מתאר אמונה תמימה, שבעולם שוררים כיעור וחלאה, בעוד היופי והטוהר שוכנים בשמיים. דורמן מזכיר את ניסיונו של האב לגונן על הבת, ומשווה אותו לאב בשיר "אם".

מירון מרחיק לכת ומנתח את השיר על-פי הפסיכואנליזה, כביטוי ליחסו של הנער המתבגר למיניות. אין הוא טוען שאלתרמן התכוון למסרים שהוא גוזר מתוך השיר, אלא שהם חמקו מתת-הכרתו ומבטאים הלכי נפש שהיו נסתרים מעיניו. לפי פרשנות זו, הבת בשיר מהווה שיקוף של אלתרמן עצמו וסלידתה מזוהמת האדמה – סלידתו ממין ואוננות. האב, המנסה לגונן על הבת בשיר ולספק לה סביבה "טהורה" – אביו המנסה להעניק לו ממדים נאצלים של החיים האנושיים: חינוך, תרבות, שירה. מותה של הבת – האמונה שהמוות הוא "טהור" וחף מהבלי החיים: סימן לדיכאוניותו של המשורר. מירון מציין שהאם נעדרת מן השיר ושהאב מתואר כעשיר ורב-מעלה, ומוצא בכך רמז להיפוך הקומפלקס האדיפלי, כאמור לעיל.

אם: גם כאן, דורמן ומיכאלי מפרשים את השיר כפשוטו – הוא נקרא על שם האם המסורה, כהלל ושבח לה, על שהקריבה עצמה למען בנה. השיר מתאר מאבק בין איתני הטבע (הים המסמל את עריצות הטבע, ואת חוסר הרחמים שבו), לבין ההורים.

בפירושו הפסיכואנליטי מוצא מירון את אותן ההנחות שמצא בשיר הקודם. האב והאם לא נמצאים באותה סירה בשום שלב בשיר. יתר על כן, הוא מסתמך על שורה משיר של טשרניחובסקי, אשר אלתרמן חיקה, לטענתו, בכדיי להראות שבין ההורים שוררת אפילו יריבות. מותה של האם משקיט את הסער ולכן נתפש כהכרח גורלי – כל אלו ממחישים את נטייתו של אלתרמן אחר אביו ואת היריבות שהוא חש באופן בלתי מודע עם אמו לגביו.

ים: דורמן מזכיר את כתיבת השיר טרם העלייה ארצה ומוצא בו עצבות אל מול עולם ללא אדם לקראת ההפלגה הארוכה. מירון, שוב, מפרש את השיר כהשתקפות של מהלכים פנימיים: הלבנה המפוצלת מייצגת את כפילותה של האם – זו ה"טהורה", שומרת האמונים והחפה ממיניות, אשר בשמיים, וזו הבוגדנית, המעורבת באינטימיות המגע המיני של הים והחוף. הרוח המנסה להפר את דממת הים מייצגת את אלתרמן עצמו, הרוצה לנתק בין הוריו ביחסיהם המיניים.

**

נסכם ונאמר, שמירון איננו מזכה את שירתו הצעירה של אלתרמן בשמץ הערכה. הוא טוען שלא ניתן ללמוד ממנה דבר על שירתו המאוחרת ושהניסיון לקשור בין השתיים כושל. לפיו, הטעם לעיין בשירה המוקדמת נובע מהאופן בו מהלכים נפשיים בלתי מודעים משתקפים מתוכה, והוא מרשה לעצמו למצוא פירושים פסיכואנליטיים מרחיקי לכת בהסתמך על הטקסט. מיכאלי איננו חושב ששירתו הצעירה של אלתרמן ראויה להערכה רבה כמות שהיא, אולם הוא קובע שהיא בהחלט מרשימה בהתחשב בגיל בו נכתבה, ותוהה אם ניתן למצוא בה איכויות כלשהן אף-על-פי-כן. לפי מיכאלי, ראוי להכיר את השירה הבוסרית, על-מנת לעמוד על תהליך הצמיחה והשיפור שחל בכתיבתו של אלתרמן – אפילו בין שירי הילדות הראשונים והאחרונים. דורמן, הגם שהוא מכיר בפער שבין השירה המוקדמת של אלתרמן לבין שירתו הבשלה, חולק לשירת הילדות כבוד רב, בהתחשב בהקשר, וטוען שהיא מלמדת עד כמה השירה הייתה טבועה באלתרמן כחותם, כבר מלידה. הן מיכאלי והן דורמן מוצאים יסודות המופיעים בתחילת דרכו של אלתרמן, ואשר הוא ישוב ויזדקק להם, ייפתח ויעבה אותם, בהמשך דרכו.

« הכתם הקודםהכתם הבא »

תגובות

תגובות בפייסבוק על "מבטן ומלידה"

כתוב תגובה





  • אודות

  • קטגוריות

  • תגובות אחרונות

  • כתמים אחרונים

  • להירשם לעידכונים בדוא"ל

    שלח את כתובת הדוא\'\'ל שלך ומעכשיו תקבל עידכון בכל פעם שיהיה כאן כתם חדש.