בין אלתרמן לבודלר

פורסם בתאריך | 19 ביולי 2017 | אין תגובות | תגובות בפייסבוק

בין אלתרמן לבודלר :
השפעת זרם שירי השוטטות הצרפתי על שירת אלתרמן בצרפת

מבוסס על מטלת מנחה בקורס "פרפר מן התולעת", האוניברסיטה הפתוחה

מאפייניהם של שירי השוטטות כפי שהם משתקפים בשירים "נוף" ו-"דמדומי הערב"

"שירי השוטטות" היה זרם מרכזי בשירה המודרנית באירופה, ובצרפת בפרט, במחצית השנייה של המאה הי"ט ובראשית המאה העשרים. היו אלה שירים שתיארו התהלכות ונדודים ברחובותיה של עיר גדולה, (פריז), ואשר הביעו על-פי רוב מבע קודר ומדכא של המציאות המודרנית היומיומית – של החיים הקפיטלסיטיים במטרופולין רוויית הניכור והריחוק, בלב הצפיפות וההמון האנושי האנונימי. הבולטים בכותבי שירה זו היו פול ורלן ושארל בודלייר. בעת שהייתו של נתן אלתרמן בפריז, הוא הושפע משירתם וכתב שירים שניתן לשייכם לאותו זרם.

**

המאפיינים של שירי השוטטות, כפי שהם מופיעים אצל בודלייר, משולבים זה בזה ומצטרפים נדבך על גבי נדבך ליצירת ההוויה המיוחדת של הזרם. המאפיין הראשון של ה-Flaneurie, (שירי השוטטות), הוא עצם העובדה שהם מתרחשים בחוצות העיר וברחובותיה. כלומר: לא בתוככי חדרים, מחד, ולא בנוף טבעי מאידך. "ממרומי עליית גג ביתי…" (נוף, פרחי הרע, בודלייר). מעבר לכך, לפי רוב, העיר מתוארת בשעות החשכה או בשעות הדמדומים: בשעות אלו מתגלה העיר בפנים אחרות, בדמויות ובהתרחשויות שאינן בנמצא בשעות האור. "הנה הערב בא, ידיד פושעי העיר…" (דמדומי הערב, פרחי הרע, בודלייר). אלמנט שמופיע כמעין מוטיב חוזר בז'אנר המסוים הזה, בהמשך ישיר, הוא התאורה המלאכותית: פנסי הרחוב המופעלים על גז. "…ונוכח אור סתור רוח של פנס רחוב…" (דמדומי הערב).

מאפיין נוסף של שירי השוטטות קשור בדמותו של המשורר, או הדובר בשיר. השירים מתאפיינים בנוכחות של דובר, אשר מגיש את השיר בגוף ראשון ואשר הוא פרטי ומאופיין. כלומר, הוא דמות בשיר. דמותו של הדובר מאופיינת במעיין קללה שהוטלה עליו – הוא "משורר מקולל", כאילו נגזר עליו לנדוד עד אחרית הימים. מעין קין בן-זמנו. "כדי שאכתוב בצניעות את שירי-הרועים, רצוני / בקרבת השמים לשכב, כאותו אצטגנין קדמוני" (נוף). המניע לנדודיו, במידה רבה, הוא כורח שנובע מאי-יכלתו לשאת את השהייה בתוככי חדר סגור: שם הוא חש דחיסות ומחנק.

מציאות החיים בעיר הגדולה המודרנית היא של ניכור וזרות, ואפילו של בדידות, למרות, או בגלל, נוכחותם התמידית של המוני אנשים בסביבה המיידית: המון רב של אנשים זרים, האדישים לשכניהם. בתוך המציאות הזו נוטים אנשים לייחד את המרחב הפרטי שלהם, את פנים בתיהם, עד כמה שניתן. המשורר-המשוטט מפעיל מנגון דומה באופן העיצוב שלו את תפישתו לגבי שהותו בחוצות. הוא מזהה ברחובות העיר מאפיינים מקבילים לאלה שמזהה התושב הממוצע בחדריו וחש זיקה אישית כלפי המאפיינים הללו. "כה מתוק, להביט אז בעד מעבה ערפילים-כוילון/ בלידה של כוכב במרומים, ושל אור עששית – בחלון" ; "אז אסגור את דלתי חדרי, ואגיף מכל עבר תריסים…" (נוף).

מנגד, העיר נתפסת גם כמעין ג'ונגל מלאכותי. המבנה הפיסי של העיר מזכיר מבנה של יער סבוך ועבות, שדרות בנייני הלבנים מקבילות לשורות העצים הגבוהים ביער, ומבוך הסמטאות, הנהרות, הכיכרות והחצרות, למבוך הצמחייה, המעברים והשבילים בטבע הפראי. "ואראה מגדלי-כנסיה, ארובות – שלל תרניה של עיר / ורקיע עצום וגדול…" ; "…בנהר של גצים ופחם העושה את דרכו לשחקים / וממעל – ירח נוסך חיורון של קסמים רחוקים" (נוף). מעבר לכך, גם לחיים בעיר ממד של ג'ונגל פראי: לא זו בלבד ששוררת בין האנשים זרות, אלא שמתקיים ביניהם קשר של מאבק הישרדות סמוי. תושבי העיר עלולים להיות מסוכנים זה לזה. הם נחלקים לקבוצות שונות, חיים ב"איזורי מחייה" שונים במרחב העיר ומקיימים סוגים שונים של יחסי כוחות. "…והאדם / הופך, באין שבעה לו, לטורף צמא-דם" (דמדומי הערב). דמותו של המשורר מזהה את המרחב העירוני כמרחב של פרא מלאכותי, אולם הוא מסתובב בעיר כבסביבתו הטבעית, כבאיזור המחייה שלו. כלומר, אינו חש בפחד מפני סכנותיו של הרחוב ואיננו נמצא במנוסה.

דמותו של הדובר בשירי ה-Flaneurie היא של אדם בודד. נקל להחשיבו לאחד מני ההמון: כמוהם וביניהם הוא מסתובב בשדרות ובכיכרות. אולם הוא תמיד בהווייתו חיצוני לאנשים שנמצאים בסביבתו. הוא נמצא באותו הזמן ובאותו המקום, אך בסיטואציה שונה בתכלית ואיננו נקשר בעוברים ושבים, או באי-מי. דמותו היא של אדם קודר ודכאוני, שאינו מוצא טעם של ממש בנדודיו ומוצא טעם לזלזול והתנשאות באורחותיהם של האנשים "הרגילים". "..הערב מנחם / בריות אשר כאב טורפן ללא רחם / מצן את להטו של איש מדע עקשן / מניח לפועל, דוחק בו שיישן" (דמדומי ערב). יחד עם זאת, נבדלותו של המשורר תלויה בהימצאותם של ההמונים, של "האחרים". אמנם הוא איננו שואף להיאחד איתם, (נהפוך הוא – הוא שואב את סיפוקו והגשמתו מתוך הבדידות והייחוד), אך הוא איננו טועם טעם בדידות זכה ומלאה אלא במחיצתם של זרים. בדידות שבהתייחדות איננה מספקת את אותו הצורך. "ההמון המורד יסתער על שמשת חלוני – אך לשוא / סערו לא יזקוף את ראשי…" (נוף).

יותר מכל, יש לעמוד על הווייתו המיוחדת של הדובר. כאמור, הוא נמצא בסיטואציה שונה מאוד מזו של יתר העוברים ושבים. המצב שבו הוא שרוי הוא מצב של התבוננות מבחוץ פנימה, על המציאות ההווה סביבו. ההתבוננות הזו היא פולחת ומודעת מאוד ושואפת לקלף מעל הרשמים הראשוניים את שכבתם החיצונית ולהעמיק ולחדור לעומק האירועים והאנשים, ללשדם, למשמעויתיהם הנסתרות. בשונה מהתייר, הוא איננו מעוניין בעבר ובמטענים שהמקומות נושאים או מסמלים, כי אם בהווה המיידי, המוחשי, המתרחש באותו רגע מול עיניו. הוא מחפש את האמיתי והחשוף – יפה או מכוער, כפי שהוא באמת, והוא רואה את הדברים על פני מרחב גדול במבט.

מאפיין זה נמצא בכל מבנה השיר:

דמדומי הערב: תיאור רדת הערב, השפעתו הדואלית על המתנחמים בו מחד, ועל הנעורים והיוצאים לרחובות מאידך "גודשים את המרחב, כבדים כלבלרים / טופחים בכנפיהם על תריס ועל כרכוב", תיאור מאפייניה הנסתרים מהעין של העיר בחשכה "נדלקת הפריצות (…) טופפת, חשאית, בדרך עקיפה (…) ומן המטבחים בוקעת כבר שריקה… " וכו'. חלקו הארי של השיר מתבטא בתיאור המהלכים שמתרחשים לעיניו של המשורר, הצופה, המנתח והמפרש. חיצוני להתרחשויות, הן אלו שבפנים הבתים, בתיאטראות, והן אלו שבחלקיה האפלים של העיר.

נוף: כבר בפתיחת השיר נמצאת הצהרה על רצונו של המשורר להיות בקרבת השמים על-מנת לכתוב את שירו. את מעשיו שם הוא מפרש: "ממרומי עליית גג ביתי, שתי ידי אוחזות בסנטר / אתבונן בסדנא של אומן, שמולי תפטפט, תזמר" ; "כה מתוק, להביט אז בעד מעבה ערפילים-כוילון" ; "אביבים וקיצים וסתוים יעברו מול עיני בשורה" ובין לבין הוא מתאר את מראות העיר והעונות הנשקפים לעיניו. כלומר, הוא נמצא בהווייה מתמדת של התבוננות וצפייה.

המרכיב האחרון שאגע בו, בדמותם של שירי השוטטות, או "התמונות הפריזאיות", הוא המקום הנכבד שהקדישו משוררי הזרם לתיאור הצדדים הנמוכים, הזולים או הפרוורטיים של הווי החיים בעיר. בשירים רבים מתוארות דמויות שפלות בחברה, כגון זונות, סרסורים, פושעים, והנוף בעלילותיהם הוא של הרבעים הנידחים, העניים והכעורים, אשר מרבית קוראי השירה מדירים רגליהם מהם – ותיאורים אלה משליכים על אופייה של העיר בכללה, בבחינת זוהמה שנחבאת מתחת לפני השטח, אך היא לעולם בנמצא. השיר "דמדומי ערב" ממחיש מגמה זו היטב. "…נדלקת הפריצות, בוערת להכלים / פוערת את בשתה כתל של נמלים (…) רוחשת בקרבו של כרך ידוע-בוץ / כשם שבמעיים התולע ירבוץ" ; "בתי העינוגים קולטים את קהלם: / זונות וסרסורים, זוג-עיועים מושלם / ושעת הגנבים יורדת על העיר".

בחירתו של אלתרמן לכתוב שירי שוטטות

מאפייני שירי השוטטות המופיעים בשיר "בגן בדצמבר" (נתן אלתרמן, שירים 1931-1935) דומים למאפייני שיריו של בודלייר. כאמור, נתן אלתרמן בילה את שנות העשרים המוקדמות בחייו, ראשית שנות השלושים של המאה העשרים, בצרפת, והושפע מורלן ומבודלייר בהתפתחותו האישית, בהגותו, ובשירתו בפרט.

הבחירה הזו של אלתרמן בשירי השוטטות משקפת את מצבו של אלתרמן בעת כתיבת השירים, הן מבחינה חיצונית והן מבחינה פנימית, ואת חיפושו האומנותי. ראשית, פיסית, ככל הנראה, באמת נהג לשוטט ברחובות הערים הזרות, תחילה פריז ובהמשך ננסי, לראות את כיכרותיהן, את הגנים, הארמונות והשדרות. כמו-כן, הסתובב גם בחלקיהן האפלים יותר, בשעות הדמדומים והחשכה, בבתי-קפה, במסבאות, בסמטאות צרות ואולי אפילו בבתי בושת. הוא היה משורר-משוטט, פשוט מעצם העובדה שבאמת היה משוטט דבר שבשגרה. יש להניח, שעצם ההתהלכות בעיר הפעימה אותו ועוררה בו את הרשמים והציורים שרשם בשיריו. כמו-כן, יש לשער, שעובדת היותו זר בעיר – העובדה שהמראות, הנופים והתכונות היו חדשים עבורו – הביאה אותו, נוסף לרגישותו הטבעית, להתבוננות מעמיקה וחודרנית יותר, לפקיחות עיניים, שנדיר למצוא באדם בביתו, בסביבה שהוא מורגל בה מקדם. מעבר לכך, יש לייחס חשיבות להמצאותו בעיר בגפו, לבד. אלתרמן הצעיר היה ככל הנראה קשור לבית משפחתו, חרף הקשיים הרגשיים שהלה הציב, ובעת שהייתו בצרפת היה לבדו וכנראה חש בדידות וגעגועים. נוסף לכך, יש להוסיף גם את המרחק מהארץ, מהים, מהשמש ומהתרבות הארצישראלית, ואת החורף הגשום, הסגרירי, הערפילי, ששרר בצרפת. ובנוסף, הוא אמנם היה יחידי מעצם הנסיבות, אך היה גם מתבודד מטבעו, ותחושת זרות ובדידות הייתה מובנית באישיותו.

כלומר, לא רק מבחינה חיצונית היו לאלתרמן את הנתונים להיהפך למשורר-משוטט, אלא גם באופיו ובאישיותו היו לו את הנתונים הללו. הוא היה מלנכולי, מתבודד, חיצוני ונשמר לעצמו. הוא היה בעל חדות עין ורגישות לב, וידע להתפעם מהמראות וההתרחשויות שנחשף אליהן. הוא היה שרוי בתהליך של "שוטטות פנימית", נפשית, תהליך של חיפוש אחר דרך ומשמעות.

נוסף למצבו של המשורר הצעיר, אפשר לנחש גם שהבחירה בזרם ה-Flaneurie משקפת בחירה אומנותית, שנעשתה מתוך תהליך של חיפוש אומנותי. אלתרמן השיל את ההשפעות הביאליקאיות וחיפש כיוון חדש, מודרני יותר. הוא מצא השראה בכתיבה הצרפתית דווקא, מן הסתם בשל שהייתו שם, ובזרם הזה, הן משום שהזדהה איתו בנקל, ואולי, הן משום שהיה בו פתח להבעה שהיא אישית מחד, אך איננה חושפנית או אינטימית, מאידך.

« הכתם הקודם — הכתם הבא »
קטגוריה: פרפר מן התולעת

תגובות

תגובות בפייסבוק על "בין אלתרמן לבודלר"

כתוב תגובה





  • אודות

    אהלן, קוראים לי נירוס.
    הבלוג הזה הוקם במקור בשביל לתת במה לעבודות שאני כותב ומגיש במסגרת הלימודים. בינתיים הוא התרחב ויש בו גם כתמים אחרים. תהנו, תירשמו לעידכונים בדוא"ל, ותשאירו תגובות :-)

  • קטגוריות

    כתבים
    לימודים
    מוזיקה
    עיצוב

  • תגובות אחרונות

  • כתמים אחרונים

  • להירשם לעידכונים בדוא"ל

    שלח את כתובת הדוא''ל שלך ומעכשיו תקבל עידכון בכל פעם שיהיה כאן כתם חדש.