שיר שאני אוהב: אלנבי 40
פורסם בתאריך | 20 בפברואר 2019 | אין תגובות |
רקע:
גיליתי את יוני ליבנה בקיץ 2012, כשגרתי בירושלים והייתי שקוע עד צוואר בסוגיות פוליטיות ובחדשות – והתאהבתי בו עד לשד העצם. אמרתי אז שקשה להתאהב במוזיקה היום כמו שניתן היה להתאהב בה בתיכון ובצבא. אפשר לאהוב מוזיקה חדשה, אבל לא להתאהב בה באותו אופן סוחף ועמוק – והנה הגיע יוני וכבש אותי כמו הייתי תיכוניסט. עברו מאז אי אילו שנים. הוא השתתף בכוכב נולד באחת העונות, זכה ל-15 דקות של תהילה ארצית וחזר לנישה שלו בסצנת האינדי, הוציא אלבום שני, עטף את עצמו ביחסי ציבור ומיתן את החתרנות הנועזת שהייתה לו בתחילה. אני עדיין מאוד אוהב את המוזיקה שהוא עושה, אבל זוכר חסד נעורים מיוחד לאלנבי 40 – הסינגל הראשון שפרסם בתקשורת (הוא הוציא שירים אחרים לפני כן בעצמו ביוטיוב, אבל אלנבי 40 היה הראשון שיצא כסינגל רשמי). עד היום פרסמתי רק כתם אחד על שיר שאני אוהב (all is full of love – של ביורק), והחלטתי לכתוב עכשיו כתם גם על השיר הזה.
אלנבי 40 / מילים: לורן מילק, לחן: יוני ליבנה
אלנבי 40 הוא שיר מחאה. שיר זעם. משפטים מהסוג: "עשו לי" הם נוסח רטורי שכיח בנאומים משלהבי המון. נוסחים כגון: "הם – עושים – לנו – דברים רעים", וכגון: "הם – עשו – לי – דברים רעים." לפעמים יש ולפעמים אין צורך לומר מיהם ה-"הם" ש-"עשו", אלא רק לפרט מה עשו. די בזה כדי לעורר זעם. כדי להבהיר שאני – או אנחנו – מתנגדים להם ולמה שהם עושים. "הם עשו לנו כך וכך!" – וההמון זועם וקורא קריאות בוז. זה אפקטיבי. גם שירי מחאה עשויים לנקוט באותה הרטוריקה. גם אלנבי 40 נוקט בה. ("הכחילו לי את המוח […] מעכו את הכבד. קשרו לי את הוורידים השחורים. עקרו את בלוטת הדמעות"). הדימוי האחרון הוא עוצמתי במיוחד: לא זו בלבד שהשחיתו את הגוף שלי, אלא שבאמצעות אותה השחתה גם מנעו ממני את הבכי עליה. לא אסרו עליי לבכות, אלא ממש גזלו ממני את היכולת לעשות זאת. נוסח אחר: התעללו בי (עקרו לי את בלוטת הדמעות) – ואינני יכולה לבכות על זה, כתוצאה ישירה מההתעללות (כי כבר אין לי בלוטת דמעות). איזה דימוי עוצמתי ומחריד. אם נשווה את השיר לנאום מחאה, הרי שהוא מאשים את בעלי הכוח הן בפגיעה והן בהשתקה של הפגיעה: השתקה שהיא חלק בלתי נפרד ממעשה הפגיעה עצמו ותוצאה ישירה שלו.
יותר מזה: אחת התכונות הסטריאוטיפיות ביותר של "הרע" ביצירות שיש בהן "רעים" ו-"טובים" היא תאוות בצע כסף. גם נאומים פוליטיים עוצמתיים מאשימים לעתים את ה-"הם" ברדיפת ממון. נדמה שאין מניע מושחת יותר לפגוע בזולת מאשר המניע להתעשר על חשבונו. ("הכחילו לי את המוח, מכרו אותו למדענים […] תפרו לי בגדים שקופים. עשו ממני הון תועפות").
אולם, רצף המעשים המתוארים בבית הראשון והשני מעורר מעט בלבול ומבוכה. בקריאה אחת נדמה שמדובר ברצף של דימויים המתייחסים לפגיעה והתעללות. קריאה מילולית של המעשים הללו מעלה תמונה של מדענים קרים ואכזריים – המוח הכחול, הוורידים השחורים, מעיכת הכבד, עקירת הבלוטה, קשירת הוורידים – כל אלה נתפשים כמעשי תופת קשים. נדמה שהאישה שבלב הניסויים הללו חווה ייסורים והתעללות. ואם זה המשל – מה הנמשל? מסתמן שהמחאה היא מחאת הקורבן נגד אכזריות ופגיעה שהמקרבן מסב לו.
מצד שני, קשירת הוורידים השחורים היא כינוי להליך אסתטי אמתי, כזה שנשים עוברות מבחירה. שזירה שלה בתוך רצף הדימויים הזה יוצרת אפקט של החלקה ומשרה עליה את אותה אווירת אימים והתעללות, (צבעם השחור גם הוא תורם לכך) – כאשר למעשה מדובר בפעולה אמתית, בעלת אופי והקשרים אסוציאטיביים ותרבותיים אחרים בתכלית. בקריאה שניה עולה אפוא התהייה, שמא גם תפירת הבגדים השקופים איננה דימוי אלא תיאור של מעשה אמתי. קל לדמיין פתאום שגם עקירת בלוטת הדמעות היא הליך כירורגי, פלסטי, אפשרי ולא דימוי להתעללות אכזרית. בכל מקרה, עשויה להיווצר מתוך ההבנה הזו קריאה חדשה ברצף המעשים המתוארים, שחלקם נקראים כדימוי וחלקם נקראים כפשוטם, או ככינויים למעשים אמתיים. בקריאה החדשה מתאר הרצף שורה של הליכים פלסטיים וכירורגיים שמטרתם "לייפות" את הגוף. אולי את בלוטת הדמעות עקרו כדי שהדמעות לא תמרחנה את האיפור, או פשוט משום ש"כשאת בוכה את לא יפה."
הבגדים השקופים מהווים דימוי כפול. מצד אחד, הם ראייה לכך שהגוף עבר הליכים מרחיקי לכת על מנת להתאים לדרישות השוק: לאחר כל ההליכים שנערכו בו הוא "יפה" וראוי לתצוגה. אין צורך להחביא או להסתיר אותו. הבגדים השקופים מייצגים את האובייקטיפיקציה של הגוף והמסחור שלו – כשם שניתן למכור את המוח ניתן גם להציג את הגוף לראווה. הכול על מנת להפיק ממנו רווחים. מצד שני, הדימוי מרפרר לבגדי המלך החדשים. ה-"הם" שתפרו את הבגדים הם היועצים, השרים, מעצבי האופנה, בעלי הכוח. הדוגמנית היא המלך – או המלכה – אבל גם התמימה, המולכת שולל, רודפת הכבוד והערצת ההמונים עד כדי אבדן כושר השיפוט ואבדן עצמי. אולי גם כשהיא אומרת שהכחילו לה את המוח, היא מתכוונת שטמטמו אותה, שגזלו ממנה את כושר השיפוט. בשיר, שלא כמו בסיפור, חסר הילד שיצעק שהמלך הוא עירום. הצעקה הזו נחבאת בין השורות והיא שמורה לקורא.
המחאה בשיר, אם כן, היא מחאה של דוגמנית לשעבר נגד עולם הדוגמנות והפרסום. נגד כוחם של מעצבי הטעם לשלוט בדימוי העצמי, בדימוי הגוף של נשים, בכלכלת הקוסמטיקה, האסתטיקה והאופנה ובפרט – בדוגמניות ובגופן. זו מחאתה של האישה על כך שסוחרים בגופה, ממשטרים אותו, כופים עליו סטנדרטים של אסתטיקה מלאכותית, פוגעים בו על מנת שיעמוד בסטנדרטים הללו ומציגים אותו לראווה כשהוא עומד בהם. זו גם מחאה על העובדה שאוסרים עליה – או מונעים ממנה – לבכות על מצבה. מניעה זו נסמכת על מעין עיוורון שיפוטי שהמערכת מטילה עליה באמצעות הולכת שולל והטלת טמטום, בדומה לתופר שהכין למלך בגדים שקופים: מי שיטען שכל המערכת הזו מבוססת על שקר אחד גדול יוציא את עצמו מהכלל ויעמיד את עצמו כ-"טיפש", זה שאיננו רואה או איננו מבין. ועוד, זוהי מחאה על רדיפת התהילה המובנית לתוך הלך הרוח התרבותי הזה. כמו המלך השואף להיות מרהיב במלבושיו, כך הדוגמנית שואפת להיות "יפה" ובוחרת (לכאורה) לעבור הליכים מרחיקי לכת על מנת לזכות בתואר הזה. תעשיית היופי הזו מאפלת את החושים ומשרה אטימות וניכור: בלי צחוק ובלי בכי. ("אני הולכת מתוך שינה, אני קמה מתוך שינה, אני ישנה מתוך שינה").
והנה, העבודה בדוגמנות היא אחת מתוך רשימה של עבודות שהדוברת התנסתה בהן. ברשימה נספרות זו לצד זו עבודות "נחשקות" כגון דוגמנות ומשחק בסרטי קולנוע ועבודות "שחורות" כגון ניקיון ואפילו קברנות, אולם היחס אליהן הוא שווה – ("לא סבלתי ת'עבודה הזאת") – והדוברת כאילו לא מבחינה בכלל בהבדלים ביניהן או בהבדלי מעמדות שהן מייצגות. אני קורא את האדישות הזו כלפי הבדלים בין העבודות השונות בכמה קריאות. ראשית, זוהי מחאה של מעמד הפועלים: כל השכירים עובדים עבור המעסיקים שלהם. הפרולטריון נשאר תמיד דפוק ואין לו חלק בקפיטל, בין אם הוא עובד בדוגמנות ובין אם בניקיון. הדוברת מרגישה שכך או כך מנצלים אותה ועושים הון על חשבונה. השיר נכלל באסופת שירי מחאה שנערכה לכבוד מחאת קיץ 2011 – המחאה החברתית של שדרות רוטשילד ("העם דורש צדק חברתי") – ושם מצא אותו יוני ליבנה. הוא בהחלט נקרא כשיר מחאה חברתי וזה אחד ממקורות העוצמה שלו.
אך בקריאה נוספת אני מוצא איזו נימה של אירוניה עצמית באדישות הזו כלפי כל סוגי העבודות. נובעת ממנה אמירה מעין זו: "אני הולכת לעבודה כי אני חייבת להתפרנס כדי לחיות, אבל זהו. לא יותר מזה." יש כאן אמירה אקזיסטנציאליסטית לגבי "עבודה" בדור שלנו, שמתכתבת עם אמירות לגבי "קריירה" בדור הקודם ולגבי "פרנסה" בדור שלפניו. המשנה פסקה שכל פרנסה מכבדת את בעליה וביקשה לומר – שיש כבוד בעצם המאמץ להתפרנס. מי שמבצע מלאכה – תהא אשר תהא – שיש לה ביקוש ושיש לפיכך שכר בצידה – הרוויח לא רק את לחמו אלא גם את שמו הטוב. לורן מילק חיה בעולם שבו האמירה הזו היא נבובה ויומרנית. מי שעובדת כמוכרת בכלבו שלום או כמלצרית באלנבי 40 לא מרגישה שהיא מרוויחה בזה את שמה הטוב או שהעבודה הזאת מכבדת אותה. אולי להפך – העבודה הזו ממיטה עליה קלון והיא עובדת רק על מנת להרוויח את לחמה – וגם זה בדוחק.
בדור הקודם היו נפוצות אמירות על "קריירה": שתפקידה להביא להגשמה עצמית, שאדם יכול למצוא בה שליחות וערך מוסף ושעשויות להיות לו אמביציות ושאיפות לגביה. בשיר של לורן מילק יש לעג סמוי לתפישות הללו. גם הדוגמנית וגם שחקנית הקולנוע הן פועלות שכירות נטולות אמביציה, הנתונות למרותם של מעסיקים פוגעניים. ("הייתי אצל במאים קשוחים. לא סבלתי ת'עבודה"). אנחנו מניחים שמקצועות "נחשקים", כגון דוגמנות ומשחק, מעניקים לבעליהם יוקרה שמקצועות שחורים, כגון ניקיון ומלצרות, אינם מעניקים להם, אולם השיר מבקש לטעון שהמקצועות הללו ממסחרים, מחפצנים וממשטרים את גופן של הדוגמניות והשחקניות ומציגים אותם לראווה ושהעובדה שאלו הם מקצועות נחשקים – שקיימת שאיפה לזכות בתהילה ובהכרה בגינם (ולהיות "יפה" או "מפורסמת") – היא זו שמאפשרת את הפגיעה. במובן הזה, ולאור הבית הראשון של השיר, יתכן שעולה אפילו האפשרות ההפוכה: שדווקא העבודה בניקיון, מאוסה ככל שתהיה, איננה כרוכה באותו קלון שהעבודה בדוגמנות כרוכה בו. מכל מקום, נדמה שאף פרנסה איננה מכבדת את בעליה (מעניקה לבעלים "כבוד", או "יוקרה") אלא היא רק מפרנסת אותו ומאפשרת לו להתקיים. אף "קריירה" איננה מספקת תגמול רוחני, תחושה של הגשמה עצמית, שליחות או ערך מוסף.
האווירה השורה על השיר ועל כל המקצועות הנזכרים בו היא שוב אווירה של איפול, אטימות וניכור. הייתי אומר שהדוברת היא numb – היא צמח. היא חיה מתוך שינה. היא אדישה כלפי כל העבודות שהיא עובדת בהן ואת כולן היא "לא סובלת" באותה המידה. כלומר, היא מתנהלת מתוך איזה מיאוס כללי של "הכול לא מאוד חשוב. לשום דבר אין ערך רב." במובן הזה, בהעדר האמביציה הכללית הזו, היא מביעה עמדה הישרדותית לא רק לגבי "עבודה" – שאליה הולכים רק כדי להתפרנס, כדי להמשיך לחיות – אלא גם לגבי החיים בכלל, שצריך פשוט לחיות אותם ואין הרבה מה לעשות לגבי זה, אלא לחכות שיגמרו. זהו אפוא שיר פוסטמודרני, על העדר ערך ואולי הוא מאפיין את הדור.
קריאה שלישית ברשימת המקצועות הנזכרים בשיר מחזירה אותי לנקודת הפתיחה. אם במובן מסוים זהו שיר על העדר ערך בעידן הפוסטמודרני ובמובן אחר זהו שיר על שחיקת מעמד הפועלים ועל ניצול הפרולטריון, הרי שבמובן שלישי זהו שוב שיר על ניצול של נשים. לא במקרה אלנבי 40 הוא גם שם השיר ולא רק שם המועדון שבו ממלצרת הדוברת – המועדון הזה מייצג את נקודת ההשקה בין שני העולמות שבהם מנצלים נשים: המלצרית במועדון החשפנות היא על סף החשפנית בעצמה, כלומר – היא דוגמנית אד הוק, או שחקנית ברף נמוך – והיא נתונה לאותו משטר יופי שהדוגמנית נתונה לו: גם את הוורידים השחורים שלה יש לקשור, גם את בלוטת הדמעות שלה יש לעקור, כדי שתהיה יפה וכדי שהאיפור לא ימרח וגם היא צריכה ללבוש בגדים שקופים. המקצוע שלה, בדומה לדוגמנות, מקנה לה "תהילה" של אישה "נחשקת" ועל כן גם הוא, לכאורה, מקצוע "נחשק" באותו המובן. מצד שני, כמובן, זוהי "עבודה שחורה" ומקצוע "נמוך" שמנצל את גופה ומשפיל אותה. החשפנית היא פועלת שכירה המתפרנסת בדוחק באמצעות עבודה פיזית. המלצרית היא מעין "גשר" בין המנקה לבין הדוגמנית. יש בעבודה שלה מעט מההיבט הזה ומעט מההיבט הזה. המרחק בין הדוגמנית לבין המוכרת בחנות האופנה ואף ביניהן לבין המנקה, אם ככה, מצטמק. השיר מבקש להדגים איך כל המקצועות "הנשיים" מטילים על נשים, למעשה, מעמסה דומה.
באופן אירוני ומצמרר, השיר נכתב והתפרסם לפני שמועדון אלנבי 40 נסגר. המועדון נסגר בגלל אונס קבוצתי של אחת המלצריות שעבדו בו, שנערך בתוך המועדון, על הבר, לעיניהם של עשרות גברים. בדיעבד, מסמל המועדון הזה את מה שהתכוונה מילק שהוא יסמל, הרבה יותר ממה שהיה כשהיא כתבה את השיר ובחרה את הכותרת. באופן יפיפה וחזק הצליחה מילק להעביר את העוצמה הזו של מחאה על אונס וניצול נשים, לדעתי, באמצעי מדויק ומינימלי: לאחר שהביטוי הקליל והדיבורי – ("לא סבלתי ת'עבודה") מופיע לפני ואחרי השורה הזו מספר פעמים, באה השורה הזו – ("הייתי מלצרית באלנבי 40. לא סבלתי את העבודה הזאת"), שמחייבת את הקורא להטעים את ההברות ("את העבודה הזאת" – במקום: "ת'עבודה") ומשיגה הדגשה מאוד דקה אבל מאוד משמעותית, שאחרת הייתה הולכת לאיבוד. מכל מקום, במובן הזה, שוב, השיר הוא שיר מחאה פמיניסטי זועם.
שלוש הקריאות השונות שמניתי מתחברות כשבוחנים את המהלך שעובר על הגוף הנשי לאורך השיר. תחילה מתערבים בו באמצעים מלאכותיים, מעצבים אותו ופוגעים בו. אפשר לדמיין את הדוגמנית עומדת זקופה, או הולכת זקופה על מסלול תצוגת האופנה. המלצרית תהיה אולי כפופה יותר, כיוון שהיא צריכה לסחוב משקאות. את המנקה אפשר לדמיין כפופה עוד יותר או אפילו רוכנת תוך כדי שהיא מנקה. המוכרת נופלת על הרצפה. ("הייתי מוכרת בכלבו שלום. נפלתי יחד עם הקולבים"). הצמח והקברנית מבהירות את הכיוון הסופי של הגוף – מנעורים ויופי אל שיתוק, ניוון ולבסוף קבורה. המהלך הזה מאחד את העמדה הפמיניסטית עם העמדה הפוסטמודרנית של חוסר ערך. של חיים שאין ברירה אלא לחיות אותם, ושהם כך או כך "יעברו בסוף."
ואולם, יש לשים לב לכך, שקריאה פוסטמודרנית של השיר עוקרת ממנו את עוקצו המחאתי. מי שחי בלי חשק לא ממש מוחא על מצב פוליטי או חברתי נתון. הוא מתאר מה "הם – עשו – לי", אבל בלי מחאה ובלי רצון לשלהב את ההמונים. הוא גם לא מבקש שינוי משום שהוא אדיש וחסר אמביציות. הוא מתנהל מתוך איזו אזלת יד, מרירות או מיאוס. ובאמת, משהו בשיר הזה מבקש מהקורא להתעלם מכל המחאה הגלומה בו. במקום להביע זעם ודרישות הוא מביע עייפות ואדישות מרירה. הייתי אומר שהשיר לא "לוקח את עצמו ברצינות." היחס הבלתי רציני של השיר לדברים החמורים המתוארים בו הוא בעצמו פוסטמודרני. פוסטמודרניזם נבדל מניהיליזם בכך שאין הוא פוסק בעד "העדר ערכים", אלא פשוט נמנע מלפסוק בעד משהו. אלנבי 40 נוקט באירוניה עצמית, בהקלת ראש, בחוסר נכונות לקחת את עצמו ברצינות. הוא עושה את זה באמצעות הומור ציני ("שיחקתי שש-בש עם עצמי, לא סבלתי ת'הפסדים" / "שיחקתי בעשרה סרטים ישראליים ולא הלכתי אפילו לראות אותם"), באמצעות מספרים טיפוגרפיים ("עשר שנים בדוגמנות […] עשרה סרטים […] עשר שנים בניקיון") ובאמצעות ניסוחים מתחמקים: "לא סבלתי ת'עבודה", החוזר שוב ושוב, הוא ניסוח קליל, דיבורי, על עניין שהוא על פניו, וכפי שעולה מהניתוח שלי, כבד משקל למדי.
בעצם, הקלילות הזו אופפת את השיר. יש משהו מבודח, מצחיק אפילו, בכל המשפטים הבומבסטיים שלו. אני נשאר חצוי לכל אורכו בין קריאה לירית, טרגית, על עניינים קיומיים, על מאבקים מוסריים וחברתיים – לבין קריאה קלילה, משועשעת, שאין בה משקל. הרצף הביוגרפי בשיר איננו "מתקבל על הדעת", כמובן, ומובן שאין לקבל את השיר כתיאור חיים ריאליסטי. אך, האם ההגזמה מייצרת סוריאליזם או שהיא מייצרת גרוטסקה? בעיני, שתי הקריאות הללו אינן מוציאות זו את זו, אלא מרחפות האחת לצד חברתה והן נוכחות בכפיפה אחת. כל משפט – ככל שהוא לירי ונוגע ללב, ככל שהוא טרגי וחמור – כך הוא גם מצחיק, משעשע או מתחמק. ("ישנה מתוך שינה" / "עקרו את בלוטת הדמעות" / "שיחקתי בעשרה סרטים ישראליים ולא הלכתי אפילו לראות אותם" / "הייתי צמח שלוש שנים"). השיא של שתי הקריאות הללו מגיע בבית האחרון של השיר, כשהדוברת שוברת את התכתיבים המגדריים ועוסקת במקצוע "גברי" מובהק – קברנות – ומאבדת את כל האמינות שלה, אם ניתן לקרוא לזה כך. הקברנות מייצגת כאמור את ההתקדמות במורד המשעול לכיוון הקבר, את ההתקדמות במורד המקצועות "הבזויים", מדוגמנות, דרך מלצרות וניקיון ועד טיפול בגופות וכן את ההתקדמות במורד ההפרזה הגרוטסקית אל עבר הקיצוני, שיש בו מיזוג מושלם של טרגדיה עם קומדיה ופרודיה.
אני מאוד אוהב את חוסר הנכונות הזו של השיר להתחייב לאמירה מחאתית, פוליטית או טרגית. כלומר, הוא בהחלט מביע אמירה מעין זו, אבל עושה זאת תוך חוסר נכונות לקחת את עצמו בכובד ראש. הוא אומר: "החיים הם חרא" – בניסוח שעולה ממנו שהוא באמת מתכוון לזה, אבל שהוא לא מוכן לתת את הדעת למלוא כובד המשקל של האמירה הזו. הוא אומר: "לא סבלתי ת'עבודה הזאת" – בניסוח שעולה ממנו שכל העבודות הן סתמיות ובזויות וחסרות ערך, אבל בלי להעז לומר את זה בטון מחויב או מיוסר. הוא אומר: "החברה מנצלת נשים ומחפיצה את גופן" – אבל לועג לאמירה הזו תוך כדי שהוא משמיע אותה. מכל זה יוצא שיר מחאה מבלבל מאוד. שיר מחאה פוסטמודרני. עצוב, מריר, חשוף, אמתי – ובאותה הנשימה כזה שאין בו שום מחאה, שמביע אדישות כרונית למצב נתון, שמתבדח על חשבון עצמו ושנמנע מנימה כבדה ומחייבת. באופן זה נוצרת הלימה נפלאה בין התוכן והמסר של השיר לבין המבנה והלך הרוח שלו. השיר מציג את מחאתה של הדוברת, בדיוק באופן שבו היא עצמה הייתה מציגה אותה. הוא גם תופס היטב את הלך הרוח של אותה מחאה חברתית מקיץ 2011 – מחאה שהתפרשה בדיעבד כבעלת אג'נדה סוציאליסטית מגובשת, אבל בזמן הווה נתפשה כמחאה בלתי מוגדרת, קיומית: מחאה נגד תחושות של העדר ערך ותוחלת, מעין מחאה של מיאוס מהסתמיות של החיים בעידן הפוסטמודרני. מחאה שלא לקחה את עצמה מאוד ברצינות ("העם דורש כל מני דברים" הייתה אחת הסיסמאות השכיחות שלה), אבל הצליחה בכל זאת לרגש עד דמעות ולגעת בעצב חשוף.
נדמה לי שיוני ליבנה הצליח לקלוט את כל הדואליות הזו של השיר באופן מושלם. הלחן של השיר מכיל את השילוב העדין והחמקמק הזה של קלילות וטרגדיה בד בבד. זהו שיר פופ קליט, קליל, לא מחייב – שהאזנה רגישה מוצאת את כל המר והעצוב שנחבא בין השורות שלו. אותו הלחן, בעיבוד אחר, יכול היה להפיק שיר סנטימנטלי, רגשני וצורב. אותו עיבוד, בלחן אחר, יכול היה להפיק שיר קופצני, מרקיד ועליז. המיזוג בין השניים יוצר פסיחה על שתי הסעיפים, בחן גמלוני, מגומגם ונכון.
אני הולכת מתוך שינה,
אני קמה מתוך שינה,
אני ישנה מתוך שינה.
עשר שנים בדוגמנות
לא סבלתי ת'עבודה הזאת.
הכחילו לי את המוח
מכרו אותו למדענים.
מעכו את הכבד.
קשרו לי את הוורידים השחורים,
עקרו את בלוטת הדמעות,
תפרו לי בגדים שקופים,
עשו ממני הון תועפות.
שיחקתי בעשרה סרטים ישראלים ולא הלכתי אפילו לראות אותם.
הייתי אצל במאים קשוחים.
לא סבלתי ת'עבודה.
הייתי מלצרית באלנבי 40,
לא סבלתי את העבודה הזאת.
עשר שנים בניקיון
לא סבלתי ת'עבודה.
הייתי מוכרת בכלבו שלום
נפלתי יחד עם הקולבים.
שיחקתי שש-בש עם עצמי
לא סבלתי ת'הפסדים.
הייתי צמח שלוש שנים.
אני שוכבת מתוך שינה,
אני כותבת מתוך שינה,
ישנה מתוך שינה.
הייתי קברנית שלוש שנים.
אני הולכת מתוך שינה,
אני קמה מתוך שינה,
ישנה מתוך שינה.
|| כל הכתמים בקטגוריה: המלצות ||
« הכתם הקודם — הכתם הבא »תגובות
כתוב תגובה
אודות
קטגוריות
תגובות אחרונות
כתמים אחרונים
אתרים שכתבתי בהם
- הינשוף | בין שמאל וימין
- הינשוף | מרד הבחירות
- העוקץ | המרחק בין הבנאדם לפרה
- העוקץ | מיהו טבעוני?
- העוקץ | עוכר ישראל ציוני
- הפנקס | אצלנו בשכונה אשר בארץ כוש
- הפנקס | בין זמנים, בין תרבויות
- הפנקס | מסע לכל החיים
- הפנקס | פלא העולם כולו
- הפנקס | שמחת השטויות הקטנות
- מאקו גאווה | מה הלהט"בים רוצים?
- מאקו גאווה | מתחת לרצועה
- מגזין +972 | רדיו רמאללה