שיר שאני אוהב: בדקה אחת שפויה

פורסם בתאריך | 21 בפברואר 2019 | אין תגובות | תגובות בפייסבוק

בדקה אחת שפויה – החברים של נטאשה
מלים ולחן: מיכה שטרית

מבוא

בדקה אחת שפויה הוא שיר יפיפה. הוא פותח את האלבום שינויים בהרגלי הצריחה, שהוא אלבום מיתולוגי, של החברים של נטאשה, שהיא להקה מיתולוגית. בהאזנה לא מחייבת, נדמה שמדובר בשיר קטן וצנוע. לא יומרני. לא מורכב. נדמה שהוא מעין ספתח לאלבום שיש בו שירים מוכרים יותר, מרשימים יותר, ארוכים יותר, מלאי תוכן רב יותר. התפקיד שלו – רק להכניס את המאזין לאווירה ולעולם הרגשי האפלולי והמלנכולי של האלבום.

נראה שזה אחד השירים הקוהרנטיים והרציפים ביותר שאפשר להעלות על הדעת: הוא מורכב מפסקה אחת בת שלושה משפטים – וזהו. לכאורה יש בו שני בתים ופזמון אבל תחבירית, למעשה, כל בית הוא משפט אחד שלם. הפזמון הוא משפט שלם נוסף. כל השיר מנוסח כרצף תחבירי אחד פשוט וקוהרנטי: "בדקה אחת שפויה הצלחתי לראות את אניות הצער טובעות בים גדול של תקוות קטנות ויין. בדקה אחת שפויה הצלחתי לראות מלאכים בשמי העיר הזאת – אלוהים לא מוותר עלינו עדיין. אז מה בינתיים? על הברכיים – קרוב לאדמה, רחוק מהשמיים. צמוד אליך, בינתיים."

הדבר היפה הוא, שבתוך הרציפות התחבירית הזאת, בתוך מראית העין הזו של שיר קטן וצנוע, הוא מצליח להכיל כל כך הרבה רבדים ומורכבויות. כל כך הרבה כפלי משמעויות ואי-בהירויות. מטען עצום של קונוטציות ואסוציאציות תרבותיות ורגשיות. השיר הזה הוא כמו פצצה אטומית: קטן – אבל דחוס עד להתפקע בעומקים ובהתכוונויות.

הבית הראשון

בהאזנה לשיר, לפי הרצף המושר שלו, כמעט כל מלה מוסיפה נדבך ומשנה את המשמעות המצטברת של המשפט השלם, של הבית השלם ולבסוף – של השיר השלם. האזנה לרצף המושר בונה מתח שיש לו מעין צורה של גל. הלחן הוא מונוטוני ועייף ומורכב משני תווים עוקבים בלבד (שיש ביניהם מרווח של סקונדה). השירה של מיכה שטרית היא חלודה ועמומה ועמוקה והיא מטעימה כמעט כל מלה ומלה במשפט בנפרד. התוצאה היא, שהשיר מבקש מהמאזין להיות מרוכז, מחויב ודרוך לכל התפתחות מיניאטורית בסיפור שהשיר מספר. אני אנסה להרכיב את הפאזל הזה באמצעות קריאה של המשפט הראשון לפי הרצף המושר שלו.

בדקה אחת שפויה
כלומר, רוב הזמן איננו שפוי והדקה המתוארת היא שונה וייחודית. אם נניח ששפיות היא דבר רצוי, הרי שהמשפט נפתח בקביעה מעין זו: "לרוב לא טוב. עכשיו טוב." – קביעה שקשה להחליט האם היא חיובית או שלילית. השיר עוד לא התחיל וכבר אנחנו מבינים שנקודת הפתיחה היא נמוכה, אבל שיש עכשיו סיכוי להתרומם מהשפל.

בדקה אחת שפויה הצלחתי לראות
כלומר, "לראות" היא מטרה בפני עצמה – מטרה ראויה וקשה להשגה. יש הבדל בין הנוסח "ראיתי" לבין הנוסח הצלחתי לראות. השני מרמז שהעדר השפיות הנוכח רוב הזמן מונע ממני את היכולת לראות ושהשפיות שבדקה הייחודית הזו מסיטה את מסך הערפל ומאפשרת לי לראות את מה שעד כה נסתר מעיני. הנוסח הזה מרמז שהעדר השפיות כמוהו כעיוורון, או שעיוורון הוא אחת התוצאות שלו – ושהיכולת לראות, כשלעצמה ובזכות עצמה, היא חיובית ומבטאת הישג או הצלחה.

בדקה אחת שפויה הצלחתי לראות את אניות
אמנם, כאמור, המבנה התחבירי של השיר הוא פשוט, אבל המבנה הפרוזודי שלו הוא מעניין. הדבר בא לידי ביטוי בחריזה הפנימית, בתוך המשפטים: "בדקה אחת שפויה הצלחתי לראות את אניות הצער טובעות בים גדול של תקוות קטנות ויין." החריזה הזו משתלבת עם הלחן וגורמת לעיכובים קלים, או להטעמות קלות, של המילים המתחרזות, כך שהן מקבלות משקל רב יותר מזה שיש להן מבחינה תחבירית. ניתן לייצג את התופעה הזו באמצעות שבירת שורות, כך:

"בדקה אחת שפויה הצלחתי לראות
את אניות
הצער טובעות
בים גדול של תקוות
קטנות
ויין."

ניתן להדגים שוב את המשקל שהחריזה נותנת למלים המתחרזות אם מקבילים את המשפטים השלמים אלה לאלה:

1	בדקה אחת שפויה הצלחתי לראות	בדקה אחת שפויה הצלחתי לראות	אז מה בינתיים? על הברכיים –
2	את אניות הצער טובעות	מלאכים בשמי העיר הזאת –	קרוב לאדמה, רחוק מהשמיים.
3	בים גדול של תקוות קטנות ויין.	אלוהים לא מוותר עלינו עדיין.	צמוד אליך, בינתיים.

ישנן שתי קבוצות חרוזים בשיר. הקבוצה הראשונה יושבת על חרוזים פנימיים בשליש המשפט הראשון, בשני-שליש המשפט הראשון, בשליש המשפט השני ובשני-שליש המשפט השני (לראות / טובעות / לראות / הזאת) והיא מתחרזת גם עם מלים מובלעות בתוככי המשפט הראשון (אניות / תקוות / קטנות). הקבוצה השנייה יושבת על חרוזים בסופי שלושת המשפטים (יין / עדיין / בינתיים) והיא מתחרזת גם עם מלים מובלעות בתוככי המשפט האחרון (בינתיים / ברכיים / שמיים / אליך).

כפי שאדגים בהמשך הדברים, לכל מערכת החריזה הזו יש משמעויות והשתמעויות מגוונות בהבנה של השיר. לעת עתה, נבחין רק שהשהייה על המלה אניות, דווקא, באה על חשבון המשקל של המלה הבאה ברצף – הצער – שאיננה נחרזת ואיננה מוטעמת מבחינת הלחן, כך שהיא מוחלקת בין המלה שלפניה לזו שאחריה. רוצה לומר, קל לפספס את מלוא המשקל והמורכבות של המטפורה אניות הצער, כיוון שהיא מפורקת למרכיביה בין שתי מלים מתחרזות.

בדקה אחת שפויה הצלחתי לראות את אניות הצער
הביטוי אניות הצער הוא ביטוי מבלבל, משום שהוא רוכב על גבה של מטפורה שחוקה – "אניות התקווה." למטפורה המקורית יש היגיון פנימי ברור: אניות מפליגות אל המרחקים, אל מעבר לאופק, הן נשלחות לשם על מנת לגלות עולמות חדשים ונתיבי מסחר, על מנת לשוב עם זהב ואוצרות, הן ביטוי מוחשי של התקווה עצמה ומי שמפליג בהן חייב להיות ניחן בתקווה על מנת להפליג בהן מלכתחילה. כמטפורה, "אניות התקווה" מבטאת את הכוח המוליך את התקווה. כלי הרכב שבאמצעותם התקווה מתקדמת ליעדה ומבקשת להתממש.

מטפורה הופכית תהיה "אניות הייאוש" – אניות של העדר תקווה. מטפורה כזאת תהווה רק תמונת מראה למטפורה המקובלת, שתכליתה להתכתב עם המטפורה המקובלת ולהתנגד לה, אבל אין לה מטען אוטונומי. "אניות הייאוש" הן מעין "עיר רפאים" – כשם שעיר מסמלת שאון וחיים וצפיפות ומסחר ואילו עיר רפאים מסמלת את העדרם של כל אלה (רחובות ריקים ושוממים הם שוממים וריקים יותר – או לפחות שוממים וריקים באופן אחר – מאשר, למשל, מדבר שומם), כך גם אניות מסמלות תקווה ומאמץ טכנולוגי והפלגה למרחקים ואילו אניות הייאוש מסמלות את העדרם של כל אלה.

אבל הביטוי המופיע בשיר – אניות הצער – הוא מורכב יותר מהביטוי "אניות הייאוש." בקריאה מטפורית דייקנית, אניות הצער הן כלי הרכב של הצער ולא הצער עצמו. אפשר לדמיין אותן מפליגות אל הלא נודע או נושאות בירכתיהן את הצער כמו מטען בלתי רצוי, או סחורה, שיש להעביר מיבשת אחת לאחרת. במובן הזה, אניות הצער הן אולי אניות מלחמה, המבקשות להפיץ את בשורת הצער בארץ אויב. אפשר, לחלופין, לדמיין את נקודת המבט הנגדית ולראות אותן מתקרבות אל חופינו שלנו על מנת לשפוך את מטענן – את הצער – כאן, ולעשות אותנו עצובים. קשה לכן להחליט מה עמדתנו לגבי אניות הצער: האם הן טובות לנו או רעות לנו?

הרצף המושר
המטפורה המיוחדת הזו – אניות הצער – מכבידה על המאזין ופוגעת בקו ההבנה שהתפתח עד כאן: הדבר אותו "הצליח" הדובר לראות באותה "דקה של שפיות" הוא, מסתבר, דווקא אניות של צער. אם כן, האם נובע מזה שהצער נוכח תמיד אלא שהעדר השפיות גרם למיסוך כלשהו שמנע מהדובר להודות בקיומו, או להיות מודע לקיומו – או שמא נובע מזה שהשפיות היא זו שעוררה את הצער? אולי השפיות היא הדבר שגרם לצער מלכתחילה? האם ברגע של שפיות "הצלחתי לראות את הצער עין בעין" או שדווקא ברגע של שפיות "הצלחתי, סוף-כל-סוף, לחוות צער גולמי." (?)

בדקה אחת שפויה הצלחתי לראות את אניות הצער טובעות
הביטוי אניות הצער טובעות הוא שוב ביטוי מבלבל. גם הוא רוכב על גבו של סמל שחוק – אניות טובעות. גם כאן, לסמל המקורי יש היגיון פנימי ברור: האניות הן האניות שלנו. הן מייצגות את הכוח הטכנולוגי שלנו, את ההשקעה והמאמץ והתקווה והיכולת האנושית, הציבילטורית, להתגבר על איתני הטבע ועל הגאוגרפיה העולמית ולהגיע מיבשת אחת לאחרת. כשהן שוקעות, הן מייצגות את שקיעת האימפריה. את תבוסת האדם ומכשיריו אל מול כוחות גדולים ממנו. בכלל, טביעה בים מסמלת אפסות ואין אונים והיא נתפשת כדרך איומה למות, מוות מבעית ומאיים. שקיעה של אנייה היא שקיעה איטית. ניתן לראות את האנייה הולכת ושוקעת אל מתחת למפלס פני המים לאיטה – מכונה עצומת ממדים שכל הטכנולוגיה והעבודה שהושקעו בה יורדים לטמיון בהליך הדרגתי, שמרגע שהחל הוא בלתי נמנע. הצפייה מנגד, או מעל גבי הסיפון, בשקיעה האיטית והבלתי ניתנת לעצירה הזו, מאששת את תחושת חוסר האונים והאפסות. היא מדכאת. שתי אסוציאציות פרטיות שלי לגבי הסמל הזה הן השיר "התעשייה האבירית" של קורין אלאל וכן הקברניט המתכונן לשקיעת הספינה העצומה שלו, בשובר הקופות ההוליוודי על סיפורה של הטיטניק.

ואם כך, יש קושי בהבנה גם של הביטוי אניות הצער טובעות. אם אניות הצער הן כלי הרכב המוליכים את הצער אלינו, מארץ אויב, הרי שטביעתן דומה להטבעת אניות אויב והיא מסמלת הישג צבאי וניצחון שיש לחגוג אותו. היא מעוררת בנו תחושה של הקלה ורווחה עצומה. אם, לעומת זאת, אניות הצער נושאות את הצער שלנו כמטען בלתי רצוי מכאן והלאה – והן שוקעות בדרכן בלב ים – אין הדבר מוריד או מעלה. הוא משאיר אותנו אילמים אל מול אסון שאין בו נזק. דומה הדבר לצפייה בחורבנה של עיר רפאים, כזו שאין בה חיים זה מכבר. הלהבות עשויות להיות מרהיבות ומדכאות בו זמנית, אך הן אינן מסבות נזק. הן משרות איזו תחושה של עצבות, גם אם עיר הרפאים הזו הייתה שייכת אי פעם בעבר לאויב שהובס מזמן.

לחלופין, אפשר שהשקיעה המתוארת איננה אלא ביטוי משלים והופכי לזריחת האושר – כשהראשון יורד השני עולה, כמו במאזניים. כאמור, בקריאה דייקנית נדמה שאניות הצער הן כלי הרכב המוליכים את הצער כמטען בבטנן – מאתנו והלאה או מרחוק לעברנו. אולם, אפשר גם שאין הן אלא מטפורה לצער עצמו, בדומה למטפורה "טיפות של אושר," למשל, שבה האושר עצמו מדומה לטיפות. (משהו כמו: האושר נוחת עלינו מלמעלה, בלי קשר למעשינו, מופיע לרגעים קטנים וחולף). ממטפורה כזו עולה אמירה שניתן לנסח בערך כך: "הצער דומה למכונת מלחמה אדירה ומאיימת המגיעה אלינו ממרחקים עצומים על מנת לתקוף אותנו." זוהי מטפורה מקורית ומיוחדת מאוד. היא תופסת זווית מאוד מדויקת ומתארת היבט מאוד מסוים באופיו של הצער. זה כוחן של מטפורות מקוריות וטובות: הן מאירות באור חדש מהויות מוכרות – כגון צער – ובאמצעות מלה בודדת – כגון אניות – גורמות לנו לחשוב עליהן לגמרי מחדש, להזדהות אתן מחדש, לחוות אותן חוויה גולמית ומוחשית. קל לראות איזה עומק נוסף למשפט באמצעות מלה אחת, אם משווים את המשפט: "הצער טובע בים" למשפט: "אניות הצער טובעות בים."

הביטוי הזה הוא כל כך חמקמק ואילוסיבי, משום שאחרי כל זה, קשה לקבוע בוודאות איך נכון להרגיש נוכח טביעת אניות הצער בים – האם זהו מחזה משמח או מעציב? שקיעת האניות בים היא בוודאי עוצמתית ורבת הוד וכשלעצמה, לא ניתן להתעלם מהעצב והאפסות שהיא משרה. איך שלא נהפוך בזה, הפועל "לטבוע" הוא כל כך טעון קונוטטיבית, שלא ניתן להתייחס אליו כאל תיאור פיזיקלי גרידא. טביעת הצער איננה דומה לזריחת האושר, גם אם מבחינת ההיגיון הצרוף מונחים הצער והאושר על שתי כפות המאזניים, כך שזריחת האחד כרוכה בהכרח בשקיעת השני. התיאור "שקיעת הצער בים" דומה אולי לשקיעת החמה בים – יפה ועצובה בו זמנית.

הרצף המושר
במרחק של מלה אחת לאחור, כאמור, עורר המשפט תהיות אחדות: "בדקה אחת שפויה הצלחתי לראות את אניות הצער" – האם פירוש הדבר, שהעדר השפיות הנוכח רוב הזמן מנע ממני את הידיעה שהצער ישנו ורגע של שפיות נתן לי את האפשרות להכיר בקיומו ולגלות שהוא קיים או שמא פירוש הדבר, שהעדר השפיות מנע ממני את היכולת להיות עצוב ושרגע של שפיות נתן לי את היכולת לחוות צער גולמי כהווייתו? ועוד: האמנם היכולת לראות את אניות הצער מהווה הצלחה? מדוע קבע הדובר: "הצלחתי לראות את אניות הצער" ולא, פשוט, "ראיתי את אניות הצער." (?)

והנה, מצטרפת לרצף המושר המלה טובעות ומנדנדת את סיפון המשמעות של ספינת השיר. "בדקה אחת שפויה הצלחתי לראות את אניות הצער" – כלומר, ברגע של שפיות הצלחתי לראות את העצב – ועכשיו: "טובעות" – כלומר: הצלחתי לראות את העצב נמוג, או חולף. אם כך, השאלה נעשית פתאום אחרת: האם אני רואה את אניות הצער תמיד אבל עכשיו, בדקה השפויה הזו, אני רואה אותו שוקע וחולף או שאולי על פי רוב אינני רואה את העצב בכלל, אינני מודע לקיומו, ואילו עכשיו, בדקה השפויה הזו, אני רואה לראשונה את העצב כשלעצמו וכמו-כן, בו-בזמן, אני רואה את שקיעתו של העצב, המנבאת את סופו?

בדקה אחת שפויה הצלחתי לראות את אניות הצער טובעות בים גדול
הים הגדול הוא צירוף כבול נוסף שהשיר רוכב עליו. גם כאן, שוב, כבתמונת מראה, הופך השיר את הצירוף השחוק על פיו. הים הגדול, במקורות היהודיים ובכתיבה הקלאסית, הוא ים של עצב, ים של דמעות, ים של כאב. הים הגדול מסמל את הנצח, הוא מוכר בתור ים שאין לו סוף. הוא גורם לאדם העומד על חופו לחוש קטן וחסר ערך. הצרימה הזו מורגשת, שוב, אם משווים את הביטוי: "ים של תקווה" לביטוי: "ים גדול של תקווה." הראשון נקרא פשוט בתור: "הרבה מאוד תקווה," או בתור: "מצבור גדול של תקווה." השני לא נקרא כל כך בקלות. טמון בו דיסוננס המוסיף לו עומק ומורכבות.

לפיכך, הדבר מפיח משמעות מחודשת גם בביטויים הקודמים. שוב, ניתן להשוות את המשפט: "אניות הצער טובעות בים" למשפט: "אניות הצער טובעות בים הגדול," בשביל להיווכח בכוח הטמון בצירוף הכבול שבסוף המשפט השני. "אניות הצער" טובעות "בים הגדול" – כלומר, העצב שוקע בעצב. ושוב התהייה השבה ונשנית – כשהעצב שוקע בעצב, האם זה טוב לנו או רע לנו? האם זה מחזה משמח או מעציב? הדבר פועל על המאזין כפעולתם של גלים על החוף: הוא מטיח אותו הלוך ושוב בזרמים מנוגדים של משמעות, כשכל מלה שנוספת למשפט טומנת בחובה את שני כיווני הזרם הנגדיים ובו-זמנית דוחפת אותו לכיוון פרשני אחד ומושכת אותו לכיוון פרשני שני. כל מה שאמרנו על המשפט: "אניות הצער טובעות בים" כאילו מבקש עכשיו קריאה מחודשת, לאור המלה האחרונה שנוספה: "הגדול."

מתקבל, אפוא, משפט מתעתע המורכב מרצף של שימושים מקוריים במטפורות שחוקות, בסמלים מוכרים ובצירופים כבולים. המשפט השלם, עד כה, בונה חזיון תעתועים שקשה לבלוע אותו כפשוטו. נתבונן במשפט: אניות התקווה טובעות בים גדול של ייאוש – משפט כל כך פשוט לעיכול, כל כך מובן, כל כך רוכב על גבי מטפורות שחוקות, שאין שום צורך לנתח או להסביר אותו. נשווה אותו, לעומת זה, למשפט: אניות הצער טובעות בים גדול של תקווה – משפט כל כך חמקמק ואילוסיבי, שגם אחרי מאמץ פרשני מרחיק לכת הוא נותר רב משמעי וסוער.

בדקה אחת שפויה הצלחתי לראות את אניות הצער טובעות בים גדול של תקוות קטנות
אלא שגם מורכבות זו לא נמשכת לאורך זמן. תקוות קטנות הוא ביטוי הופכי נוסף. הביטוי הנדוש הוא "תקוות גדולות." ההיפוך הטבעי שלו יהיה משהו כמו: "בלי תקוות גדולות." (נניח: "אל תטפח תקוות גדולות." או: "אין לי תקוות גדולות לגביו."). לא נהוג לומר: "יש לי תקוות קטנות לגביו" – לא בשפת היומיום ולא בשירה. הביטוי "תקוות גדולות" הוא כל כך שכיח, שנדמה שכל התקוות הן גדולות. שאין בגדר האפשר תקוות קטנות. שהתקווה, מעצם טבעה, היא גדולה. זו אולי סיבה נוספת שבגללה נהוג לדמות אותה לאנייה – "אניות התקווה," כאמור, אין הן אלא התקווה עצמה, ומעצם טיבה היא גדולה ורבת הוד.

נתבונן לרגע באריכות רק במושא של המשפט הנדון, כדי להבין עד כמה הוא מורכב ויפה.
ניתן היה לפרק אותו בארבע דרכים שונות:
(א). ים של תקוות;
(ב). ים של תקוות קטנות;
(ג). ים גדול של תקוות;
(ד). ים גדול של תקוות קטנות.

הפירוק הראשון הוא הפשוט ביותר (ים של תקוות). הים בו מסמל שפע ותו לא. ים של תקוות הוא פשוט מצבור עצום של תקוות.

הפירוק השני (ים של תקוות קטנות) מוסיף למשפט מורכבות משתי בחינות – ראשית, הוא מתאר מצבור של פרטים קטנים דווקא. אם הנוסח הראשון מתאר מחסן של פנינים ויהלומים, שבו כל "תקווה" כשלעצמה היא רבת ערך, הרי שהנוסח השני מתאר מטמון של מטבעות פשוטים, שבו לכל מטבע ערך מועט, אולם ההצטברות של מטבעות רבים יחד מהווה אוצר רב ערך. נוסח כזה מבקש להפחית מהמשקל שיש לכל תקווה ותקווה ולשאת עיניים אל הערך שיש למצבור.

שנית, כיוון שהביטוי "תקוות גדולות" הוא כל כך שחוק, הביטוי תקוות קטנות חייב להיות רענן ומקורי ולהאיר את המשמעות שלו באור יקרות. כלומר, זו דוגמה נוספת לבחירת מלים מדויקת להפליא, שיוצרת הזדהות אמתית וחוויה ראשונית ומוחשית מאוד של המתואר בה: תקוות קטנות. (בלי מירכאות). קל מאוד להזדהות עם זה, לחבק את זה, לחוש את זה באופן רגשי ואנושי. במיוחד נוכח כל הצער והשקיעה שאופפים את המשפט השלם – תקוות קטנות, ברות השגה, לא יומרניות. כאלה שאתה מתפתה להאמין בהן ומוכן להאמין בהן. זה נוגע ללב באופן מיוחד, לחשוב שאפילו התקוות הקטנות הללו הן עדיין "תקוות" – כלומר, הן אינן מובטחות, אינן וודאיות, אין הן תכניות פעולה והן אינן מטרות ויעדים – אלו הן תקוות בלבד, שאפילו אם הן קטנות, כל שניתן הוא לקוות להן, לייחל להן, להתפלל להן – לא להגשים אותן במו ידיך – אבל כן, בכל זאת, ניתן להאמין בהן.

לפירוק השלישי (ים גדול של תקוות) כבר התייחסתי: הים הגדול הוא צירוף כבול המדמה עצב שאין לו סוף. "ים גדול של תקוות" הוא ביטוי מוקשה שמכיל בתוכו דיסוננס.

הפירוק הרביעי הוא זה שמופיע בשיר (ים גדול של תקוות קטנות) והוא מכיל את כל המורכבויות הללו גם יחד. הוא בנוי כמובן גם בתור תקבולת ניגודית – הים הוא גדול, התקוות הן קטנות.

הרצף המושר
אם כן, תנועת הגל של הרצף המושר של המשפט הראשון נראית בערך כך:

בדקה אחת שפויה	כלומר: "רוב הזמן רע. עכשיו נראה שיש סיכוי." ראשית ההתרוממות.
הצלחתי לראות	בשונה מסתם "ראיתי." כלומר: יש כאן איזשהו הישג. המשך ההתרוממות.
את אניות הצער	הגל מסתחרר: באיזה אופן ראיית העצב מהווה הישג או שפיות? האם מדובר בירידה לצורך עלייה?
טובעות	ושוב סחרור, שיש בו אולי גם הקלה: האם אניות טובעות הן מחזה מעודד ומנחם? האם כמטפורה לדעיכת הצער, להתגברות על הצער, מבטא המשפט סיכוי להתרוממות משמעותית? ומנגד, כיוון שהמלה "הצער" מובלעת, כאמור, בין שתי מלים מתחרזות, הדגש המתקבל הוא על כך שהאניות טובעות – מחזה מעציב, על פניו.
בים גדול	מחד, כאמור, הים הגדול מבטא עצב ומסבך את המשפט עוד יותר. מאידך, טביעת אניות הצער בים הגדול מבטאת, אולי, איזו עוצמה של הכוחות המסוגלים להביס את הצער.
של תקוות	ושוב, אם הים מורכב מתקוות הרי שהתקוות הן הכוח האדיר הזה, שבכוחו להביס את הצער. אפשר וזו התרוממות של ממש.
קטנות	כאמור, הנחיתה על המלה הזו, באמצעות החריזה ובאמצעות הלחן, מדגישה אותה ונותנת לה משקל עודף. היא מבטאת איזו התרסקות או צניחה של גל המשמעות של המשפט המצטבר. תקוות קטנות הן ביטוי חי ונוגע ללב אבל כזה שיש בו גם איזו השלמה כאובה עם המציאות: אין כאן שאיפות גדולות ומרחיקות לכת, חלומות של ממש, אמונה בעתיד מזהיר ואחר ובכל הטוב שניתן לייחל לו – יש כאן רק נכונות להאמין במעט מן המעט, להאמין שיהיה קצת פחות רע, להאמין שאפשר להתגבר על הדיכאון ההרסני או על התהומות הנפשיים שבהם מצוי הדובר על פי רוב. המלה הזו, כשלעצמה, מאכזבת. מחזירה את המשפט לגבולות מצומצמים ומוגבלים של מציאות כאובה.
ויין.	כפי שאפרט מיד, המלה האחרונה ברצף מבטאת במידה מסוימת מפלה ומביאה לכדי קריסה של כל מה שנבנה במשפט עד אליה.

בדקה אחת שפויה הצלחתי לראות את אניות הצער טובעות בים גדול של תקוות קטנות ויין
במידה רבה, המשפט הראשון בשיר הוא משפט פואנטה. כלומר, המלה האחרונה במשפט מחייבת את המאזין לחזור לאחור, לנתח מחדש ולהעריך מחדש את כל תנועת הגל שנבנתה לאורך המשפט עד אליה. כפי שאדגים בהמשך, מתרחש מהלך רטורי דומה בכל אחד מהבתים של השיר והחריזה בסופי המשפטים מעצימה את התופעה הזו (יין / עדיין / בינתיים). כאן, הדגש מושג דווקא באמצעות העובדה שהמלה יין שנוספה בסוף המשפט איננה מתחרזת עם אף מלה שהופיעה בתוך המשפט עד כה והיא מרעננת את המכלול הצלילי של המשפט. כלומר – היא בונה מתח וציפייה לקראת המשפטים הבאים בשיר.

אמנם, ניתן לקרוא את המושא במשפט שלפנינו על שני הלוואים שלו כמטפורה לשפע של שני האלמנטים: הרבה תקווה והרבה יין, אולם העובדה שיין יכול למלא ים באופן ממשי דורשת מאתנו לקרוא את המושא הזה בתשומת לב. נשווה משפט כמו: "ים של תקוות ושאיפות" מחד, או: "ים של דבש ויין" מאידך, עם המשפט שבשיר, בשביל להבין את הייחודיות של הצירוף שבשיר (ים של תקוות ויין). המלה האחרונה ברצף, אפוא, מוסיפה לשיר רובד פיגורטיבי ואילוסטרטיבי ומשנה את המשמעות המצטברת של המשפט השלם מבחינה לשונית. במלים אחרות, היין מוליך אותנו מרובד אחד של משמעות לרובד נוסף שלה – מקריאה מטפורית בעלת משמעות תכנית בלבד לקריאה מטפורית בעלת משמעות תכנית ופיגורטיבית גם יחד: היא מבקשת מאתנו לצייר לנגד עינינו ים מוחשי – ים ממש – ולא רק מטפורה המבטאת "שפע."

כמו-כן, ים של יין עשוי לעורר מחדש את האסוציאציה של שקיעת החמה, שלאורה הים כולו נצבע באדום. באופן זה, "שקיעת אניות הצער" מכאן ו"ים היין" מכאן פועלים בצוותא על מנת להרכיב תמונה שאיננה נזכרת בשיר במפורש – תמונה של שקיעת החמה בים, הנצבע באדום. התמונה הזו מעלה על לב גם את דברי הנסיך הקטן: "יפה שקיעת שמש ללב עצוב."

יתר על כן, היין נושא מטען קונוטטיבי עשיר. אחד ממטבעות הלשון שהיין מעלה באופן אסוציאטיבי הוא: "יין ישמח לבב אנוש." המלה האחרונה במשפט מפיחה בו משמעות חדשה לחלוטין – ואולי משמעות מדכאת דווקא: מסתבר שאניות הצער טובעות בים של תקוות, אלא שהיקוות התקוות הללו איננה אלא תוצאה של שתיית יין. נוסח אחר: שתיית היין היא שמפיחה את התקווה, שמטביעה את הצער. ושוב, בנוסח אחר: כל ההתגברות על הצער המתוארת בשיר איננה אלא השתכרות והשכחה מדעת.

"הגנבת" התוספת הזו לסוף המשפט נועדה ליצור טשטוש חושים. כאילו המאזין, יחד עם הדובר, לא יעמוד על מלוא המשמעות של המשפט אלא אם ישקיע מאמץ ניכר לחדד את חושיו. כאילו השכרות האופפת את הדובר מתעתעת גם במאזין וכאילו גם הוא עלול לפספס את תמונת המצב הבהירה: אין כאן התגברות של ממש על ים הצער המאיים להטביע את הדובר השרוי בדיכאון. אין כאן זיק של תקווה המנצנץ לרגע בתוך החשיכה. יש כאן השתכרות גרידא שנועדה להפיג במשהו את הכאב ולהשכיח לרגע את העצב. למעשה, מתוארת כאן התופעה הנדושה והמעציבה של שתיית שיכר כאמצעי להתגבר על דיכאון. על פניו, אם כן, מתאר המשפט הפותח את השיר מצב אנושי נדוש, מכמיר לב ומדכא, של שתייה לשכרה מתוך דיכאון, אבל תוך שימוש בתיאור מורכב ואמורפי כל כך, שקל לפספס את משמעות התוכן המתואר בו. מובלע אם כן בתוך המשפט הנפלא הזה מטבע לשון נוסף: "הטביע את יגונו ביין." האדם המטביע את יגונו ביין איננו אדם שמח או מלא תקווה, אלא אדם שיכור, מטושטש – ועצוב.

אולם גם הסבר זה איננו מוחלט, שכן ההתגברות על הדיכאון, כאמור, מתוארת באופן כל כך דו משמעי, שיש מקום להאמין שיש בה ממש. כלומר, דווקא משום שמתוך טשטוש החושים הזה לא מתואר זיק של תקווה זורחת אלא רק היקוות אגמית ועגמומית של תקוות קטנות, שיש בה, אולי, כדי להטביע אניות מלחמה גדולות ועצובות של צער – אולי דווקא משום כך מותר בכל זאת להאמין בתקוות הקטנות הללו. לרצות בכל לב לחבק אותן ולהאמין שהן בגדר האפשר. הנכונות המוגבלת הזו, הזהירה, לרצות למצוא מוצא מן התהום, היא כל כך נוגעת ללב, שקשה לגלות כלפיה אטימות וקשיחות ולשייך אותה לשכרות ותו לא.

פירושו של דבר שמותר, אולי, דווקא להפוך את הסיבה והמסובב: אולי לכבוד ההיקוות של תקוות קטנות לכדי ים גדול – מרים הדובר גם כוס של יין. הדבר מעורר קונוטציה נוספת שיש ליין: קידוש והרמת כוסית. משהו מעין: "לחיי התקוות הקטנות!", או בהרחבה: "אני מוכן לקוות תקוות קטנות, מוכן להאמין בהן בזהירות – והריני מרים כוסית לכבוד זה."

נוסיף הערה לשונית קטנה ומעניינת: בלשון תקנית, כל החלקים של מושא כולל צריכים להכיל את אותן אותיות שימוש ("הגענו לכאן במטוסים ובאניות של מלחמה") אולם לעתים קרובות בשפת הדיבור אותיות השימוש נשמטות מהחלקים העוקבים של המושא הכולל ("הגענו לכאן במטוסים ואניות של מלחמה"). במשפטים מהסוג הזה, אם מצרפים לוואים דווקא לחלק הראשון של המושא הכולל, מתקבל משפט דו משמעי ("הגענו לכאן באניות של מלחמה ומטוסים") – האם הגענו באניות של מלחמה ושל מטוסים או שמא הגענו במטוסים – וכן באניות של מלחמה? באותו האופן, במשפט שלנו, אפשר שאניות הצער טובעות בים של תקוות ושל יין. אולם אפשר, לחלופין, שהן טובעות ביין – וכן בים של תקוות. מקריאה כזו עולה שאניות הצער טובעות אמנם ביין – אבל לא בים של יין. (ואז הנוסח התקני של המשפט לא יהיה: "אניות הצער טובעות בים גדול של תקוות קטנות ושל יין" – אלא דווקא: "אניות הצער טובעות בים גדול של תקוות קטנות וביין.") כלומר, אין מדובר בהכרח על כמות עצומה של יין אלא אולי, אמנם, מדובר רק על כוסית קטנה. (שתפקידה, אם כן, לברך על שקיעת הצער).

בדקה אחת שפויה (…)
כל זה מחזיר אותנו לתחילת המשפט: בדקה אחת שפויה. מצד אחד, אנחנו חושבים על שקיעת אניות הצער כעל סימן לשפיות. אם אמנם רוב הזמן מצוי הדובר במצב של ערפל, או של מיסוך, שמעוור אותו ומונע ממנו את היכולת לראות את הצער ודקה אחת שפויה הסיטה את הערפל והעניקה לו את היכולת לראות את מה שנסתר עד כה מעיניו. או אם, לחלופין, דקה אחת שפויה העניקה לו את היכולת לחוות צער גולמי, כזה שהערפל התודעתי שלו סינן עד אותו הרגע ואפף אותו בקהות חושים. או אם, לחלופין, דקה אחת שפויה העניקה לו דווקא את היכולת לראות שיש סיכוי להתגבר על הצער, העניקה לו את היכולת להאמין בתקוות קטנות, פשוטות, ברות השגה, שהן מספיקות על מנת למצוא מוצא מן התהום, שיש בהן כדי לעודד את רוחו ולו במעט, שהן מפיחות במפרשיו את הרוח המבטיחה שיהיה בסדר ושלא הכול אבוד – אם כך, הרי שהדקה המתוארת היא אכן, על פי התפישה המקובלת, דקה של שפיות.

מצד שני, אנחנו חושבים על שכרות כעל מצב של העדר שפיות. אם כל זה נובע כתוצאה משתיית שיכר, אם האמונה בטוב נובעת משכרות, אם האופן שבו הדובר מבין ומנתח את המצב שבו הוא שרוי נובע מדעת בלתי צלולה ומהשפעות של אלכוהול – הרי שהדקה המתוארת היא דווקא דקה של חוסר שפיות. אם כך אנחנו קוראים את המשפט, הרי שזהו משפט פואנטה קלאסי, כזה שהמלה שבסופו הופכת על פיה את המשמעות המצטברת ובפרט את הקביעה שבראשיתו.

אולם, ישנה גם אפשרות שלישית. אפשר שהמשפט שלפנינו מבקש להעלות סברות מורכבות יותר, עמומות יותר, לגבי יחסי הגומלין שבין שפיות ואי-שפיות בכלל ולגבי אלה שבין שפיות ושתייה לשכרה בפרט. למשל, אפשר שהשיר מבקש לטעון שדווקא ברגע של שכרות ניתן לחוות איזושהי התגלות, התעוררות, הצטללות או התבהרות של התודעה ושל הרגש. אולי, בניגוד לציפיות של המאזין, דווקא השתייה לשכרה היא זו שהעניקה לדובר איזה זיק של ראייה מפוכחת. לחלופין, אפשר שהדובר שתוי תמיד אבל ברגע של התבהרות הוא הצליח "להרים את ראשו מעל המים," או מעל אדי השיכר, ולזכות בראייה חדה וצלולה – על אף השיכר ולא בזכותו. אפשרות נוספת היא, שבתודעתו של הדובר נבנה הליך מחשבתי שיש לו צורה של גל, כפי שתיארנו למעלה: תחילה הוא האמין שניתן להתגבר על אניות הצער, לאחר מכן הוא צמצם את עצמו לגבולות ריאליים, לגבולות המוחלשים של "תקוות קטנות," ולא למעלה מזה. לבסוף הוא הכיר בהיותו שתוי והודה שיש לעובדה הזו משקל. לסיום, אפשר להבין את דבריו של הדובר כך: "ניתן להתגבר על הצער באמצעות הצטמצמות לתקוות קטנות וברות השגה ובאמצעות שתייה לשכרה." כלומר, אפשר שאין לדידו פואנטה או סרקזם במשפט, אלא התייחסות אמתית לשתייה כאל דרך להיחלץ מהדיכאון.

הערה אחרונה בעניין זה נוגעת למתח שבין לשון גבוהה ולשון נמוכה בשיר: מצד אחד, השיר מקפל בין השורות מטבעות לשון, מטפורות, פיגורציות ואלוזיות מרובות. מצד שני, הוא נתפש כשיר בשפה דיבורית, לא יומרנית. אפשר, אם כן, להוסיף את המעמד של המלה "שפוי" בשפת היומיום – "להיות שפוי" במובן של "לא להיות היסטרי, לא להוציא דברים מפרופורציות, לא להגזים, לא להיסחף." במובן הזה, דקה אחת שפויה היא פשוט – דקה שבה לוקחים את הדברים בסדר הגודל הראוי להם ולא למעלה מזה. זה הכול.

בדקה אחת שפויה הצלחתי לראות (…)
כל הכפילות והמורכבות הזו מתחזקת לאור הביטוי הצלחתי לראות, שמחזיר אותנו שוב להתלבטות באשר לאופיו של המשפט – האם הוא משפט פואנטה או לא והאם הוא משפט מטפורי או פיגורטיבי. כמשפט פיגורטיבי הוא מתאר את הדובר כאדם שרואה מראות, חוזה חזיונות או הוזה הזיות. ההצלחה הזו לראות חיזיון היא הצלחה של נביא. הצלחה של מי שמסוגל לראות מעבר למציאות הגשמית והחומרית: הנביא רואה את העדר השפיות באופן מוחשי כערפל, או כעננים, המסתירים את האופק. הוא רואה את השפיות כרוח המסיטה את הערפל ומעניקה ראות חדה ובהירה. הוא רואה את הצער באופן מוחשי כאניות מלחמה גדולות ורבות הוד והוא רואה את ההתגברות על הצער כטביעה של האניות הללו. הוא רואה את התקוות המצטברות בדמות של ים סוער וגועש ואדום כיין. עולה המחשבה, ששקיעת האניות בים היא מצב נתון. מצב תמידי המתרחש בכל עת ובכל שעה, אולם ערפל היומיום – העדר השפיות, או העדר הראייה המפוכחת – מסתיר את המחזה ורק דקה של שפיות מאפשרת לנביא לראות את המחזה במו עיניו. החיזיון הזה דומה לשקיעת החמה בים, (שאף היא, כאמור, יפה ללב עצוב), אך הוא סמלי ורב הוד ממנה. ונשאלת, שוב, השאלה: האם הנביא, החוזה חזיונות, הוא שפוי יותר מיתר בני האדם או שלהפך, הוא אדם שדעתו טרופה? האם הנבואה שניתנה לו משמעה שהוא שוטה או שמשמעה שיש לו ערוץ תקשורת ישיר אל אלוהים ושהוא מבין ורואה את מה שאנחנו איננו מסוגלים להבין ולראות? אם כן, הרי שאין שום פואנטה במשפט אלא רק רצף שנבנה לאורכו מהמלה הראשונה ועד המלה האחרונה.

לחלופין, אפשר לקרוא את המשפט באופן פיגורטיבי ולא למצוא בו שום סגולות נבואיות, אלא רק הזיות של אדם שיכור שהאלכוהול המיט עליו תעתועי חושים מסמאים ומערפלים. אם כך, הביטוי הצלחתי לראות והביטוי בדקה אחת שפויה מקבלים משמעות אירונית במיוחד, של סרקזם עצמי חריף ביותר.

אולם, אין הכרח לקרוא את המשפט באופן פיגורטיבי ואילוסטרטיבי. ניתן לקרוא אותו כמשפט מטופרי בלבד, כזה שכל המטפורות, הסמלים, הביטויים והמטבעות הלשוניים שבו מכוונים אל המשמעות התכנית שהוא מבקש להעביר, אל המסר שלו, ולא אל האילוסטרציות הקונקרטיות העולות ממנו. אם כך, יש לשים דגש על המלה "הצלחתי" ולא על המלה "לראות" – כלומר, להבין את הביטוי "הצלחתי לראות" במשמעותו הקנויה: "הצלחתי להבין. גיליתי. למדתי." מקריאה כזו מתקבלת אמירה שמתנסחת בערך כך: "אני רוצה להיות שפוי על מנת שאוכל לראות תקווה. ואכן, בדקה הזו שבה הייתי שפוי הצלחתי לראות אותה ולהיות אופטימי."

אי בהירות נוספת שהשיר מעורר, אפוא, היא באשר לעמדתו של הדובר ביחס למצב הנפשי שהוא מתאר. נוסח אחר, האם הדובר השתדל להיחלץ מן הצער והצליח או שהוא חווה רגע של התעלות על הצער שנחת עליו משמיים, בלי שתהיה לו יד בדבר?

נשווה ארבעה נוסחים אפשריים:
(א). בדקה שפויה ראיתי את הצער טובע בים של תקווה.
(ב). בדקה שפויה הצלחתי לראות את הצער טובע בים של תקווה.
(ג). בדקה שפויה הצלחתי להטביע את הצער בים של תקווה.
(ד). בדקה שפויה הצלחתי לטבוע בים של תקווה.

מהנוסח הראשון (בדקה שפויה ראיתי את הצער טובע בים של תקווה) עולה אדישות כלפי המצב הנפשי המתואר: אמנם הצער טבע, אך אין בזה כדי להעלות או להוריד. כפי שתיארתי קודם, לא ניתן לקרוא את "טביעת הצער" כביטוי נרדף לזריחת האושר, שכן הוא מורכב, אמביוולנטי ונושא מטען קונוטטיבי כבד משקל. לפיכך, אדישות נוכח "טביעת אניות הצער" מחזקת את התחושה שאין כאן תיאור של אושר ממשי.

מהנוסח השלישי (בדקה שפויה הצלחתי להטביע את הצער בים של תקווה) עולה התמונה ההפוכה. מובן ממנה שהצער הוא אויב מר ושאני מעוניין לנצח אותו בכל מאודי. העובדה שהצלחתי להטביע אותו פירושה שהצלחתי לנצח אותו, להתגבר עליו ולזכות בכל מה שהניצחון הזה מסב – אושר, רווחה, הקלה, תקווה.

הנוסח השני (בדקה שפויה הצלחתי לראות את הצער טובע בים של תקווה) הוא זה שמופיע בשיר והוא מצוי בתווך בין שני הנוסחים החלופיים שהצעתי. הוא משאיר למאזין מרחב של ספק, של התלבטות ושל אי וודאות: בנוסח הזה לא הטביע הדובר את הצער במו ידיו אלא רק ראה אותו טובע. הוא לא התגבר על הצער מתוך מאמץ נפשי מכוון שנשא פרי אלא רק חווה התגברות, או התאוששות, שלא ברור מה מקורה. איננו יכולים לדעת בוודאות שהייתה לו אפילו כוונה, או שהיה לו רצון, להביס את הצער ולנסות להתגבר עליו. לפיכך, יש מקום לספק באם הדובר מביע שמחה נוכח טביעת הצער או שהוא מביע אדישות מאופקת לגביה.

חלופה נוספת, רביעית, מדגישה עד כמה הנוסח שבשיר הוא חמקמק, הן מבחינה פיגורטיבית והן מבחינה מטפורית (בדקה שפויה הצלחתי לטבוע בים של תקווה). נוסח מעין זה דומה אולי למצב שבו אור גדול שוטף אותך. מצב שבו התקווה עוטפת אותך מכל הכיוונים ומערסלת אותך כתינוק. לעומת זאת, כשהצער – ולא אתה – הוא הטובע בים של תקווה – ואילו אתה עומד על חוף מבטחים ומתבונן במחזה – הרי שאתה עצמך אינך מוצף באותו סוג של אור זורח. אתה עדיין ניצב על חוף ניטרלי לכל היותר, ואולי אפילו על חוף אפור ועגמומי, ורואה את האור האדמדם שוקע בים התקווה הרחק ממך, באופק. התקוות – אפילו התקוות הקטנות – אינן שוטפות ומציפות אותך אלא רק מטביעות ספינות אויב רחוקות.

בדקה אחת שפויה הצלחתי לראות את אניות הצער טובעות בים גדול של תקוות קטנות ויין.
הבית הראשון הוא אם כן משפט תחבירי אחד שלם: "בדקה אחת שפויה הצלחתי לראות את אניות הצער טובעות בים גדול של תקוות קטנות ויין." הוא מכניס את המאזין לעולם של הזיה וחזיונות, של סמלים, דימויים ומטפורות מורכבים, עשירים ועמוקים שאינם מתפענחים בנקל. לעולם של עמימות חושים, דיכאון ושכרות, של ספינות שוקעות בים, של אדם עומד על חוף ערפילי מול שקיעת חמה עגומה ולוהטת, של בר יין מרתפי וקודר. לעולם של נבואה ועיוורון. מעל הכול מהדהדים שני אלמנטים: הצער, שהוא נוגע ללב ופולח יותר מעצב, דיכאון או ייאוש, והתקוות הקטנות, שהן מדויקות להפליא והן יותר מעוררות אמון מאמונה, שאיפות או יוזמות. יחסי הכוחות בין השניים אינם נהירים לחלוטין ונדמה, בקריאה השלמה, שהמרחק ביניהם איננו גדול כל כך. הם מהולים זה בזה. המצב הנפשי העולה מתוך התמהיל הזה הוא אנושי כל כך, רגיש, חלש, שברירי, מכמיר לב ומעורר הזדהות. כל זה מועצם להדהים בקול המרוסק והחלוד של מיכה שטרית. חלש אבל לא מיואש. הוזה אבל לא בלתי שפוי. מלא צער אך שטוף תקוות קטנות. הוא שר את השיר כאילו הוא עצמו שתוי לשוכרה. כבד, אפוף ניחוח של חביות עץ ומרתפים. דיכאוני. זה באמת יפיפה ונוגע ללב עד מאוד.

הבית השני

הבית השני של השיר – שהוא גם המשפט השני שלו – מהווה תקבולת נרדפת למשפט הראשון. שני המשפטים מתחרזים (יין – עדיין) ושניהם מביעים, על פניו, את אותה הטענה באמצעים מטפוריים שונים: "בדקה אחת שפויה הצלחתי לראות מלאכים בשמי העיר הזאת – אלוהים לא מוותר עלינו עדיין." אניות הצער הטובעות בים מקבילות למלאכים בשמי העיר, ים התקוות הקטנות מקביל לעובדה שאלוהים לא מוותר (עדיין).

אלוהים ומלאכים בשמי העיר
על פניו, קשה שלא לקרוא את השורה הזאת באופן אילוסטרטיבי: אנחנו מדמים לנגד עינינו עיר ומלאכים בשמיה ואנחנו מתארים לעצמנו שהדובר רואה את המלאכים האלה. היופי והעוצמה של השיר הזה טמונים בין היתר באופן שבו הוא שוזר רבדים שונים של הבנה לשונית אלה באלה. אנחנו מדמיינים חזיונות – ים של תקוות כדבר מוחשי שניתן לראות בעין ולא רק כרעיון מופשט. ים של יין כציור מוחשי אחר לחלוטין. ומנגד, כיצד ניתן לדמיין ים המורכב הן מיין והן מתקווה? ולהפך – אנחנו רואים מלאכים בשמי העיר, כציור מוחשי שניתן לתפוס בעין, אולם אנחנו מיד תופשים את הציור הזה גם כהתרחשות שיש לה משמעות סמלית: היא מעידה על השגחה עליונה, על תקווה. אנחנו יכולים לקבל את המשפט הזה כמהימן גם בלי לקבל עמדה רליגיוזית או רוחנית ובלי להאמין בישויות אלוהיות. אפשר, אם כן, בכל זאת, לקרוא את השורה הזו רק באופן מטפורי ולוותר על קריאה פיגורטיבית. באופן כזה מתקבל משפט פשוט, שפירושו: "העיר הזאת איננה אבודה. יש לה סיכוי."

מכל מקום, כל הכפילות הזו רק מחזקת את הלבטים שעלו קודם לגבי עמדתו של השיר ביחס לחזיונות המתוארים בו. הטקסט כאן דומה לדברי נבואה של נביא תנכי – נביא שרואה סמלים כתמונות ויזואליות ומזכיר בכך את הדימויים והמטפורות של יחזקאל ושל ישעיהו. הוא מסוגל לראות דברים שמעבר למציאות הגשמית והמוחשית והוא מסוגל לראות מלאכים ולשמוע את יחסו של אלוהים לתושבי העיר. השיר הזה אפוא מעמיד פני נבואת נחמה דתית. אולם, ההקשר והנימה אינם מתאימים לתיאור הזה ואפשר, באותה הנשימה, לקרוא אותו כשיר חילוני לחלוטין, שעושה שימוש במשמעויות העקיפות של ביטויים שחוקים, כגון אלוהים ומלאכים, מבלי להאמין בקיומם. (כמעין שימוש חילוני בביטוי "בעזרת השם," שאין בו אמונה באלוהים או הכרה בנכונותו של אלוהים לעזור, אלא רק התחמקות מאחריות מלאה והכרה בעובדה שפורס מז'ור כלשהו עלול להכשיל את התוכניות שהאדם מתכנן).

שני הציורים שבשני הבתים של השיר הם ציורים קלאסיים שנעשה בהם שימוש ענף בספרות ובשירה: שקיעת האניות בים והמלאכים בשמי העיר. העובדה הזו הופכת את השיר לכבד משקל. כזה שנשען על מסורת ספרותית רחבת יריעה. זהו שיר כמעט מיתולוגי במובן הזה: הוא מכנס בכפיפה אחת ספרות תנכית, ספרות מדרש ואגדה, ספרות ימי הביניים וספרות מודרנית. אנחנו רואים בו את סולם יעקב, את ספינות מגלי הארצות הספרדים, את גלילאו גליליי ואת כריסטופר קולומבוס, את הנמל באמסטרדם של ז'ק ברל, את רציפי הנמל של אלתרמן, את המלאכים בשמי ברלין ואת המלאכים בשמי ניו יורק. העיר שבשיר היא בהכרח עיר נמל והנמל הוא בהכרח נמל עירוני, של עיר מסואבת וחוטאת.

"עלינו" – מי הם הרבים בשיר?
תהייה נוספת עולה בעקבות הבית השני בשיר: האם נוסף לו נדבך חדש והוא עבר מהספירה הפרטית אל הספירה הציבורית? האם המלאכים בשמי העיר הם אינם משגיחים פרטיים של הדובר אלא משגיחים של כלל האוכלוסייה והאם הקביעה: "אלוהים לא מוותר עלינו" מבהירה שמדובר בעניין קולקטיבי? הבית הזה של השיר נכתב בגרפיטי על מגני הבטון בעמדה צה"לית באזור המסוכסך של חברון. התצלום של אותו הגרפיטי נעשה איקוני ומפורסם והוא מלווה את השיר מאז בעל כורחו. יש משהו קודר ואפוקליפטי בגרפיטי החברוני הזה, שהרי חברון עצמה, עם מגני הבטון והעמדות הצה"ליות שלה, היא עיר מוכת אסון ומוכת גורל. יחד עם זאת, יש גם איזו "תקווה קטנה" שהגרפיטי הזה מבטא. איזה ניסיון להיאחז באמונה נרעדת, שאלוהי כל הדתות עדיין רוחשים חיבה לה ולתושביה. מכל מקום, גם בלעדי הגרפיטי, קל לקרוא את השורות הללו כשורות של תפילה קולקטיבית – עבור תושבי העיר בכללם. (באופן מקורי אין ספק שהשיר לא נכתב על חברון).

לחלופין, הרי אפשר גם שההתרחשויות עצומות הממדים שהדובר חוזה בהן – שקיעת האניות בים והתייצבות המלאכים בשמי העיר – הן בכל זאת התרחשויות פרטיות שלו, שנחוות בחוצות (מול רציפי הנמל או מעל לגגות הבתים) אך נחוות על ידו בלבד ושהעיר היא אכן עיר רפאים, ריקה מתושבים, שהדובר מתהלך בה לבדו. אפשר שתושבי העיר פשוט אינם מעניינים את הדובר, שהם שקופים לגביו ושהוא עיוור לקיומם. כך או כך, המלה "עלינו" מתייחסת בקריאה כזו לדובר ולנמענת, שתוצג בסוף השיר, ולא לכלל האוכלוסייה. המלאכים בשמיים מסמלים בקריאה כזו, למרות הכול, השגחה פרטית של הדובר, אשר על כן רק הוא רואה אותם. התקווה לטוב ולהצלה היא שלו ולא של כלל התושבים.

עדיין
המלה "עדיין," שבסוף הבית השני, מקנה את אותה הסתייגות עדינה ומרומזת שמקנה המלה "יין," שבסוף הבית הראשון. גם היא מאיימת להכשיל את כל המשמעות שנבנתה במהלך המשפט עד אליה. אם יש מלאכים בשמי העיר ואם אלוהים לא מוותר על תושביה, הרי שיש לה סיכוי ויש לה תקווה. אולם, אם זהו המצב "עדיין," הרי שזהו מצב זמני. כלומר, מובן, אם כן, שאלוהים יוותר בסופו של דבר וייתכן שהוויתור קרוב. נובע מזה, למעשה, שאין לעיר ולתושביה – או לדובר ולנמענת – הרבה תקווה, אלא רק מעט תקווה זמנית ושברירית עד מאוד. תקווה שתחלוף ברגע שאלוהים יוותר – ומשתמע שהוויתור שלו הוא קרוב וסמוך. אולם, הדקויות שבשיר הזה מכילות תמיד את כל כיווני הפרשנות בד בבד. זאת, משום שאיננו יודעים האם הנחת המוצא הנכונה היא, שאלוהים כבר וויתר מזמן – ואז העובדה שעדיין לא וויתר היא מעודדת ומנחמת או שמא הנחת המוצא הנכונה היא, שאלוהים יוותר רק כשייתמו כל הקצין – ואז העובדה שעדיין לא וויתר מרמזת על כך שיוותר בקרוב והיא, על כן, מדכאת ומייאשת.

הבית השלישי

הבית השלישי של השיר, שהוא הפזמון שלו והוא גם המשפט השלישי שלו, משאיר את כל השאלות שהתעוררו עד כאן פתוחות וחסרות מענה ואף מוסיף עליהן מספר שאלות חדשות. הוא מהווה, מבחינה רטורית סמנטית ותחבירית את הפתרון של כל המתחים שהצטברו עד עתה. המשפט הראשון הציג עובדה נתונה: "בדקה אחת שפויה הצלחתי לראות את אניות הצער טובעות בים גדול של תקוות קטנות ויין." המשפט השני הציג עובדה נתונה נוספת, שהיא תקבולת נרדפת של המשפט הראשון: "בדקה אחת שפויה הצלחתי לראות מלאכים בשמי העיר הזאת – אלוהים לא מוותר עלינו עדיין." המשפט השלישי מבקש לכאורה לפרוש את המסקנות הנובעות משתי העובדות הנתונות שקדמו לו: "אז מה בינתיים? על הברכיים – קרוב לאדמה, רחוק מהשמיים. צמוד אליך, בינתיים."

על הברכיים – קרוב לאדמה, רחוק מהשמיים.
אלא שהמסקנות שהמשפט השלישי פורש הן חסרות פשר בדיוק כמו הקביעות העובדתיות שקדמו לו. האם הדובר רוכן על ברכיו כמעשה של הודיה, של תחינה או של ייאוש? כשהוא אומר שהוא קרוב לאדמה ורחוק מהשמיים, האם הוא מבקש לומר שאיננו קדוש ואיננו דומה למלאכים ולאלוהים, שאין לו יכולת לראות אותם או לתקשר איתם ושהוא איננו נביא? אולי מבקש הדובר לומר שהוא אדם ארצי ומעשי, אדם של תכל'ס, ולא אדם רוחני, של שירה ושל רגשות. כמובן, אמירה כזו דורשת קריאה מחודשת בכל השיר. העובדה שכך הדובר מעיד על עצמו איננה אומרת שהיא מהווה תיאור נאמן שלו. אפשר, למשל, שההתכחשות שלו לצדדים הליריים והסנטימנטליים באישיותו עשויה להסביר את מצבו הנפשי, כפי שקראנו את המלים "הצלחתי לראות" ואת הספקות והתהיות שהמלים הללו מעוררות.

לחלופין, אולי מבקש הדובר לומר שהוא איננו קרוב למוות, שהרי מי שמת "עולה לשמיים." אם כך, אפשר שיש כאן נחמה קלה: "אני עדיין נאחז בחיים. אני עדיין רחוק מהמוות." לאור הדיכאון הכללי המאפיין את אישיותו, אפשר להעז ולהציע שהוא מבטיח הבטחה קונקרטית, שמטרתה להרגיע את המאזין: "אין בכוונתי לשים יד בנפשי, בינתיים. כרגע, אני ממשיך להיאחז באדמה, לרדת קרוב אליה, על ברכיי, ולדבוק בה. כרגע, לעת עתה, וחרף הדיכאון הכבד והשתיינות, אינני מתכוון להתאבד ולעלות לשמיים." ושוב, אולי ההפך הוא הנכון – אולי "קרוב לאדמה" פירושו שפוף ונדכא: לא מרומם רוח, לא גבה רוח, אלא דרוס ומושפל. אולי הדובר קרוב לאדמה דווקא במובן שעוד מעט יהיה קבור בתוככי האדמה. אולי אין כאן הבטחה אלא הכרה במציאות העגומה: "כרגע, לעת עתה, אי אפשר לומר שזכיתי בהתרוממות רוח, בהתעלות, בשמחת חיים או בתקווה זורחת. אי אפשר לומר שאני קרוב לשמיים. למען האמת, כרגע, בינתיים, אני נדכא עד עפר. אני על ברכיי. אני הולך ומשתופף אל הקרקע." ואם כך, באופן מטפורי, עולה מהדברים הטענה שהדובר דווקא קרוב למוות ואולי אף קרוב להתאבד. פירוש הדבר הוא, שאת הצירוף: "קרוב לאדמה, רחוק מהשמיים" אפשר להבין כמדמה היאחזות בחיים וריחוק מהמוות או דווקא להפך, כמדמה ניכור לחיים ולרוח חיים וקרבה למוות.

בינתיים
כל ניסיון לתת פרשנות מוחלטת למשפט המסכם את השיר ואם כך, לשיר בכללו, עולה בתוהו. ההיבט היחיד בשיר שהוא נהיר ומגובש, הוא העובדה שהכול בו תלוי על בלימה והכול מצוי על סף כלשהו. המלה "בינתיים" שבסוף השיר מתחרזת עם המלים "יין" ו-"עדיין" שבסופי הבתים ומשלימה את תמונת המציאות שעולה מהשיר – תמונה של מצב זמני ומעורער, תמונה של תלישות ושל רחש לקראת הבאות.

אני קורא את תמונת המציאות הזו באופן הבא: הדקה הנוכחית, דקה של שקיעת החמה בים מול רציפי הנמל, היא נבדלת וייחודית. אין זה לחלוטין ברור באיזה אופן היא שונה – האם זו דקה של פיכחות ושל פקיחת עיניים, דקה של שפיות נדירה, דקה של חזיונות נבואיים, דקה של ערפול חושים ושל הזיות, דקה של תקווה או של ייאוש, דקה של עצימת עיניים מכוונת ונחושה, דקה של נחמה והקלה או של דאגה כבדה ורובצת. האם זו דקה של התגברות על הצער או דקה של הכרה ראשונית בקיומו. אין זה ברור. אולם, ברור שהיא שונה ונבדלת ושעל פי רוב הדובר שרוי באיזשהו עילפון או מיסוך או באיזושהי קהות חושים. במסגרת הדקה הייחודית הזו מתרחשות התרחשויות עצומות ממדים, מיתיות, של שקיעת אניות בים ושל התייצבות מלאכים בשמיים – אולם הן נחוות על ידי הדובר באור נגוהות קלוש ואדמדם. תיאורי ההתרחשויות האלה טובלים בניסוחים עדינים, חמקמקים, זהירים ומקטינים. יש בהם מעין תמהיל נוגע ללב שבו המרחק בין תקוות קטנות לבין אניות של צער איננו רב. שבו המרחק בין הזיה וראייה נבואית, בין חילוניות גמורה לבין התגלות רליגיוזית, איננו רב. שבאופן נוגה ומכמיר-לב, אין בו הבדל גדול בין תקווה לבין ייאוש. במסגרת הדקה הייחודית הזו מכיר הדובר בארעיותו של המצב הנתון – האניות שוקעות להן לאיטן, שקיעה שניתן לצפות בה מנגד ושלא ניתן לעשות דבר לגביה. אלוהים לא מוותר "עדיין," אולם ברור שיוותר במוקדם או במאוחר. גם המצב בו מצוי הדובר – "קרוב לאדמה, רחוק מהשמיים" – הוא, לפיכך, מצב זמני. הוא תלוי על בלימה והוא נשאר בתנוחה הזו "בינתיים." עד מתי? אין לדעת. מה יבוא לאחר מכן? אין לדעת.

כיוון פרשני אחד אוסף את שברי התקווה שבשיר ומציע הצעה מעין זו: "על פי רוב לא טוב ואני מטושטש מכדי להבין זאת. עכשיו אני חווה איזו התגלות, איזו התבהרות והתפכחות. יש עכשיו איזשהו רגע של שפיות שמאפשר לי לראות עד כמה אני מותקף כל הזמן על ידי אניות אויב של צער גדול. אולם היכולת לראות את הצער ולהכיר בקיומו מעניקה לי הזדמנות לאסוף את כל התקוות הקטנות, השבריריות, החלשות ולצרף אותן יחד לכדי ים גדול ועצוב, שיש בו די כדי להביס את הקושי הקיומי הרובץ עליי. הייתי סבור עד עכשיו שאלוהים כבר וויתר עליי אבל אני מגלה ברגע זה שהוא עדיין לא וויתר. שהוא רוצה בטובתי ומשגיח עליי. אני אמנם שיכור ואלכוהוליסט, אני אמנם צמוד לאדמה האפורה והקשה, אני אמנם על ברכיי – אבל זהו מצב זמני, זה רק בינתיים – ובקרוב אניות הצער תטבענה כליל ואני אקום על רגליי ואתחיל להגשים את כל התקוות ההן. אני אפתח בדרך חדשה שתבשר על עתיד שפוי ומאושר יותר."

כיוון פרשני הפוך אוסף את כל החולשות והרמיזות המכשילות שבשיר ומציע הצעה הפוכה. ניתן לנסח אותה כך: "אני טוען שאני שפוי אבל מסתבר שאני שיכור שהוזה הזיות. אני טוען שהצער טובע אבל הוא טובע למעשה בים עגום של עצב שאין לו סוף. אני נאחז בתקוות קלושות וקטנות שגם אם תתממשנה אין הן יכולות להציל אותי ממצבי הקיומי הירוד. אני טוען שאלוהים לא וויתר עליי אבל מבין שזה זמני ושבקרוב הוא יוותר. אז מה בינתיים? בינתיים אני על הברכיים, על האדמה, שפוף ורצוץ. ומה אחר כך? אחר כך האניות תטבענה כליל, המלאכים יעזבו את השמיים, אלוהים יוותר עליי ואני אתייאש באופן סופי ואשים יד בנפשי."

אני מציע גם פרשנות שלישית, חמקמקה יותר, שבה כובד המשקל נופל על המשפט האחרון, כפי שעולה גם מן הלחן ומההגשה של השיר המושר. המשפט: "אז מה בינתיים? על הברכיים – קרוב לאדמה, רחוק מהשמיים" מבטא היאחזות ברגע הנתון. כלומר, הדובר מצוי במצב הזמני הזה מתוך כוונה מכוונת. אין לדעת מה היה לפני כן או מה יבוא לאחר מכן, אבל ניכר שהרגע הזה הוא רגע שהדובר נאחז בו בשיניו. הוא חווה בזה הרגע טריפ – חוויה נבואית של התגלות או של התעוררות, חוויה של שכרות המלווה בהזיות ובטירוף או חוויה של ראייה בהירה ושפויה במיוחד, חוויה של ייאוש עד עפר או של תקווה עד השמיים – מכל מקום, חוויה שכובשת אותו ושהוא מרותק אליה. הוא איננו רוצה לחשוב כרגע על מה שיבוא לאחריה אלא רק להיות נוכח ברגע הזה, כאן ועכשיו. אין לדעת מה יבוא לאחר מכן, אבל המצב הזמני הזה הוא הרה גורל. הוא עצור נשימה ורוחש לקראת הבאות.

ורק נזכיר, שוב, שבתווך, בין שלוש הפרשנויות הקוהרנטיות הללו, מציע השיר עוד אינספור תהיות, מורכבויות, אי בהירויות והתשמעויות סותרות. הקסם והיופי שלו נובעים דווקא מהעובדה שלא ניתן לקרוא אותו בתור שיר קוהרנטי וחד משמעי. כל מלה בו מכילה נדבכים ורמזים וכל דרך שבה מרכיבים את הפאזל ואת הצירופים השונים שעולים ממנו מתפצלת לאינספור ענפים שונים של פרשנות והבנה.

צמוד אליך
ממש בסוף השיר, רגע לפני שהמלה "בינתיים" חוזרת בפעם השנייה ומדגישה את הארעיות של כל המתואר בו, מופיעה בשיר נמענת. במובן הזה, עולה החשש שהשיר כולו, ממש כמו כל אחת מהשורות שלו כלשעצמה, הוא שיר פואנטה. כזה שמחייב את המאזין להבין את כל מה שנאמר בכל הבתים של השיר עד המלה האחרונה – מחדש. לקרוא את הכול בשנית והפעם לאורה.

אנחנו נדרשים לתהות כמובן מי היא הנמענת הזו. הדובר עשוי לפנות בגוף שני, כאל נמענת, אל כל אחד משמות העצם בנקבה שהופיעו לאורך השיר בגוף שלישי. זוהי תפנית מוזרה מבחינה לשונית אבל היא שכיחה מאוד בשירה בכלל ובשירים מושרים בפרט. אם כך, אפשר שהביטוי: "צמוד אלייך," פירושו: "צמוד אל הדקה השפויה הזו." אפשר שהפירוש שלו הוא: "צמוד אל העיר הזו." כמו-כן, אפשר שהוא אומר פשוט: "צמוד אל האדמה הזו." שלוש האפשרויות הללו מתקבלות על הדעת, אולם אף אחת מהן לא מוסיפה לשיר רבדים נוספים. האפשרות האחרונה מתקבלת על הדעת במיוחד ומסתדרת גם מבחינה סמנטית: "קרוב לאדמה – רחוק מהשמיים. צמוד אליך, האדמה, בינתיים."

אולם, האזנה טבעית לשיר מעלה על הדעת שהנמענת היא אהובתו של הדובר. זו הפרשנות התואמת ביותר את הז'אנר ואת הטון. לפי ההבנה הזו, אלוהים לא מוותר, עדיין, "עלינו" – כלומר, על הזוגיות שלנו. על הקשר הרומנטי שלנו. נובע מזה שההשגחה של המלאכים שמעל גגות העיר היא על עצם החיבור בינינו ולא על כל אחד מאתנו בנפרד. קריאה כזו עלולה לחייב אותנו לחשוב שהצער בשיר נובע מחשש שהקשר עומד על סף פירוק ושהתקוות בשיר קשורות בסיכוייו של הזוג להצליח להתגבר על המהמורות ולשמר את האהבה והרומנטיקה. היין נושא גם קונוטציות רומנטיות מסוגים שונים, לא כל שכן הצפייה בשקיעת החמה בים. הביטוי היומיומי "שפיות," כפי שתיארתי למעלה, מקבל משנה תוקף בקריאה כזו. משהו כמו: "בואי לא נצא מפרופורציות. בואי לא נהיה היסטריים או מטורפים. זה לא שפוי. במקום זה, בואי נחשוב על פתרונות, בואי נחלום ביחד חלומות קטנים וריאליים וגם נגשים אותם." גם הדימוי "מלאכים בשמי העיר" נעשה ככה דימוי חילוני ומודרני שנעשה בו שימוש רב בספרות בת ימינו, בשירים ומחזות על אהבה ועל אורבניות במאה העשרים.

פרשנות כזו מחזירה את השיר לממדיו הטבעיים. בזכות הסיום הזה, השיר כביכול "יורד מהעץ" שטיפס אליו, יורד מסולם המלאכים, מהעמדה הנבואית, מההתרחשויות המיתיות והספקטקולריות המתוארות בו. הוא מתקפל בחזרה למסגרת של שיר אהבה רומנטי, עצוב, קטן וצנוע. לא יומרני ולא מורכב. הוא מצליח, לפיכך, להעמיד פנים שהוא משמש רק כספתח לאלבום מיתולוגי שיש בו שירים מוכרים ומרשימים יותר ושתפקידו רק להכניס את המאזין לאווירה ולעולם הרגשי האפלולי והמלנכולי של האלבום.

|| כל הכתמים בקטגוריה: המלצות ||

« הכתם הקודם — הכתם הבא »

תגובות

אודות

אהלן, קוראים לי נירוס.
הבלוג הזה הוקם במקור בשביל לתת במה לעבודות שאני כותב ומגיש במסגרת הלימודים. בינתיים הוא התרחב ויש בו גם כתמים אחרים. תהנו, תירשמו לעידכונים בדוא"ל, ותשאירו תגובות :-)

קטגוריות

כתבים
לימודים
מוזיקה
עיצוב

תגובות אחרונות

• הם סתם מפונקים: על גיוס חרדים ועל המחאה החברתית : כתמים על ההשתמטות מצה"ל כסוג של תנועת מחאה חברתית
• שיר שאני אוהב: אלנבי 40 : כתמים על שיר שאני אוהב: all is full of love
• בלוגים מומלצים #5 : כתמים על הבדלים שבמהות בין שמאל וימין
• נירוס על למה אני אוכל דבש
• רני על למה אני אוכל דבש

כתמים אחרונים

• פלייליסט מומלצת: (6). יונים בנות ימינו
• לא רציתי לקנות תפוח
• הטוב ביותר או הרע במיעוטו
• מבוא לאתיקה חווייתית
• פלייליסט מומלצת: (5). דוד אבידן

אתרים שכתבתי בהם

• הינשוף | בין שמאל וימין
• הינשוף | מרד הבחירות
• העוקץ | המרחק בין הבנאדם לפרה
• העוקץ | מיהו טבעוני?
• העוקץ | עוכר ישראל ציוני
• הפנקס | אצלנו בשכונה אשר בארץ כוש
• הפנקס | בין זמנים, בין תרבויות
• הפנקס | מסע לכל החיים
• הפנקס | פלא העולם כולו
• הפנקס | שמחת השטויות הקטנות
• מאקו גאווה | מה הלהט"בים רוצים?
• מאקו גאווה | מתחת לרצועה
• מגזין +972 | רדיו רמאללה

להירשם לעידכונים בדוא"ל

שלח את כתובת הדוא''ל שלך ומעכשיו תקבל עידכון בכל פעם שיהיה כאן כתם חדש.

כתובת דואר אלקטרוני

 שלח