פלייליסט מומלצת: (5). דוד אבידן

פורסם בתאריך | 3 במאי 2019 | אין תגובות | תגובות בפייסבוק

דוד אבידן

נדמה לי שדוד אבידן הוא אחד המשוררים שישראלים הכי אוהבים לאהוב: הוא מגניב, הוא ברנז'אי, הוא בעניינים. יש לו נימה צינית, מפוכחת, אורבנית. הוא היפסטר. אנחנו שומעים שהוא יודע מה הולך, שהוא מדבר את הדיבור – אבל אנחנו יכולים גם לתאר לעצמנו, שמתחת לבלורית המוגזמת נחבאים אצלו סודות כמוסים, מסעירים ומרתקים. שהוא שומר לעצמו על מכמנים של מין, של סם, של טירוף ושל דיכאון. אנחנו מתארים לעצמנו שכשהוא מקלף מעליו את הפוזה, כשהוא חוזר בערב לבית הריק, או כשהבחורה שהביא אליו למין מזדמן עולה על מונית הביתה – כשהוא פושט את הז'קט הנכון ואת הגרביים הנכונים – אנחנו מתארים לעצמנו שמשהו שם קורס. שאיזה פנתר שחור של הרס פורץ מתוך בית החזה ומחריב את הסלון המוזנח. מכל הסיבות הנכונות, אנחנו מאוד אוהבים לאהוב את אבידן.

הבעיה היא, שזו אליה וקוץ בה: הוא לא ממלכתי. הוא לא מגויס. הוא לא אלתרמן ולא ביאליק ואפילו לא זך או עמיחי. זה אומר, באותה הנשימה, שאי אפשר לעשות בשירים שלו את כל מה שעושים בשירים שלהם: אי אפשר להקריא אותו בטקסים, לצטט אותו בנאומים או לציין אותו בסיורים מודרכים. בעצם, קשה מאוד אפילו להלחין אותו. לכן, הוא אהוב – אבל נידח. אין לו דריסת רגל רצינית בספירה הציבורית. בעוד אסופות של רחל, של גולדברג ואפילו של וולך ממלאות את מדפי הדיסקוגרפיה העברית, לא מצאתי אפילו אסופה אחת של שירי אבידן המולחנים.

הכנתי, לכן, אסופה כזאת. הצלחתי למצוא בסך הכל פחות משמונים שירים מוקלטים למילותיו ומתוכם בחרתי את ה-30 שמצאו חן בעיני במיוחד. העדפתי שירים רציניים על שירים היתוליים – (יש לו גם סדרה של שירים בידוריים, פזמונאיים, שכתב לאי-אילו מחזות זמר, והם לא מייצגים אותו היטב לטעמי). העדפתי ביצועים של זמרים מוכרים על ביצועים של זמרים לא מוכרים והעדפתי לחנים שונים של אותן המילים, בשביל להשוות ביניהם. התקבלה פלייליסט יפה מאוד. יש בה שלושים שירים והיא אורכת מעט למעלה משעתיים. היא בנויה על הפלטפורמה של ספוטיפיי. למיטב הבנתי, כל אחד יכול להאזין לה משם – דרך האתר של ספוטיפיי או דרך היישומון – אבל צריך לרכוש מנוי בשביל להאזין לה כסדרה ולא בערבול אוטומטי.

רשימת השירים:
1. הרחובות ממריאים לאט – אסף אמדורסקי
2. בעיות אישיות – שלומי שבן
3. מנת קרב – חווה אלברשטיין
4. טיוטה להספד – נורית גלרון (לחן: אילן וירצברג)
5. מלחמה אבודה – ארז לב ארי
6. הרי את מותרת – דני ליטני
7. הרחובות ממריאים לאט – אילן וירצברג
8. הזמנה להצגה יומית – ברי סחרוף
9. סיפור אהבים – איתמר רוטשילד
10. הבדידות בשניים – דרור לביא
11. שיר פרידה ישן שהוחמץ מזמן – דנדן
12. העץ הבודד – מיכה שטרית (לחן: ארז לב ארי)
13. מה אתה בוכה – אלי גורנשטיין (לחן: אבנר קנר)
14. הרחובות ממריאים לאט – מורה
15. ישן אדם – אילן וירצברג
16. הרי את מותרת – חווה אלברשטיין
17. ערב פתאומי – דני ליטני
18. טיוטה להספד – ברי סחרוף (לחן: ארז לב ארי)
19. על חורף ועל פיל שאיננו קורא בספרינו – דנדן ושרי זק לוי
20. תקרית – נורית גלרון (לחן: ארקדי דוכין)
21. ייפוי כוח – קורין אלאל
22. הרי את מותרת – ארקדי דוכין
23. הרחובות ממריאים לאט – דנדן
24. טיוטה להספד – יובל בנאי
25. איש זר – טל גורדון
26. ייפוי כוח – אילן וירצברג ודלית גלעדי
27. אני אוהבת את השקט – נורית גלרון (לחן: אילן וירצברג)
28. הרי את מותרת – חווה אלברשטיין (לחן: שמעון שגיא)
29. סיפור אהבים – הנשמות הטהורות
30. ערב פתאומי – דנדן

אומנים חוזרים
רוב האומנים שהלחינו או ביצעו שיר של דוד אבידן – הלחינו או ביצעו כמה וכמה שירים שלו. חווה אלברשטיין הלחינה בשנים האחרונות את "מנת קרב" וביצעה בעבר שני לחנים שונים של "הרי את מותרת". ארז לב ארי הלחין שלושה שירים של אבידן: את "מלחמה אבודה" הוא ביצע בעצמו, את "העץ הבודד" הוא נתן למיכה שטרית ואת "טיוטה להספד" לברי סחרוף, שהלחין בעצמו גם את "הזמנה להצגה יומית". אילן וירצברג הלחין שירים רבים מאוד של אבידן. לפלייליסט שלי הבאתי את הלחן שלו לחמישה שירים: "הרחובות ממריאים לאט", "ישן אדם", "ייפוי כוח", "טיוטה להספד" ו-"אני אוהבת את השקט". את השניים האחרונים הוא נתן לנורית גלרון, שמבצעת גם את "תקרית" בלחן של ארקדי דוכין, שהלחין לעצמו גם את "הרי את מותרת". דני ליטני מבצע שני שירים שהלחין: "הרי את מותרת" ו-"ערב פתאומי". לדנדן יש אלבום שלם של שירי אבידן. למיטב ידיעתי הוא היחיד שהוציא אלבום כזה. הבאתי מתוכו ארבעה שירים יפים במיוחד.

שירים חוזרים
למרות שאבידן היה משורר פורה ביותר וספר כל שיריו הוא ספר עב כרס למדי – למרות זאת, משום מה, שירים רבים שלו זכו לכמה וכמה לחנים. השיר המוכר ביותר, האיקוני ביותר, של אבידן הוא מן הסתם השיר "הרחובות ממריאים לאט". הוא זכה לדעתי לעשרות לחנים שונים – ואף אחד מהם לא עושה עמו חסד. בכל זאת, לחנים אחדים הם יפים יותר מאחרים. אני הבאתי ארבעה מביניהם: אסף אמדורסקי, אילן וירצברג, מורה ודנדן.

לא הבאת לחן של יהלי סובול – כאן.
לא הבאתי לחן של יוני רכטר ושם טוב לוי – כאן.
ולא הבאתי לחן של אלון ברנשטיין, (שלא הכרתי את שמו לפני כן) – כאן.

שיר נוסף שהוא מוכר עד מאוד ומזוהה עד מאוד עם אבידן הוא השיר "הרי את מותרת". אני מאמין שיש לו לחנים נוספים, אבל אני מצאתי רק ארבעה. באופן אקראי לחלוטין, הראשון שהכרתי היה הלחן הנידח של ארקדי דוכין. נתקלתי בו באלבום הסולו השלישי שלו, שלא היה אלבום מעולה, אבל השיר הזה דווקא ריתק אותי לכיסא, כבר כשהייתי בתיכון. לא ידעתי אז שהמילים הן של אבידן ורק חשבתי שהן מאלפות. מאוחר יותר גיליתי שחווה אלברשטיין הוציאה שני ביצועים של השיר הזה – הראשון בלחן של שמעון שגיא והשני בלחן שלה עצמה. מעניין לראות ששגיא הוציא מהשיר הזה את כל ההומור שבו בזמן שדוכין הוציא ממנו את כל הדרמה והטרגדיה הגרוטסקית שבו ואילו אלברשטיין הוציאה ממנו אירוניה צינית, מפוכחת, מרירה, שנונה ודוקרנית. נדמה לי שכל השלושה צדקו וששלושתם עשו חיל: כל אחד מהם חידד היבט מסוים מאוד של השיר, של הטון שלו ושל המסר שלו וכל אחד מהם האיר אותו באור אחר. בעבודה על הפלייליסט הזו גיליתי שגם דני ליטני הלחין וביצע את השיר, אבל הלחן שלו דומה בעיני לכל שיר של משורר שהלחין אי פעם.

לשיר "מנת קרב" יש שני לחנים לפחות, אבל הבאתי רק את הלחן של אלברשטיין. לשיר "טיוטה להספד" יש חמישה לחנים לפחות, אבל הבאתי רק שלושה (אלברשטיין, וירצברג ויובל בנאי). לשיר "סיפור אהבים" יש שני לחנים, אבל הם מאוד דומים זה לזה בעיני – שזו תופעה נדירה ומעניינית. לא הייתי חושב שאיתמר רוטשילד דומה לנתן כהן, אבל לאור השיר הזה אני פתאום רואה בראשון גלגול בן דורנו של האחרון. פתאום התחוור לי שיש חוט ברור למדי שמחבר בין העשייה המוסיקלית של שניהם ואני חושד שרוטשילד הושפע מכהן ביודעין. לשיר "יישן אדם" יש שלושה לחנים לפחות, אבל הבאתי רק את הלחן של וירצברג. לשיר "ייפוי כוח" יש לחן אחד של אילן וירצברג ולחן נוסף של קורין אלאל ולשיר "ערב פתאומי" לחן אחד של דני ליטני ואחד של דנדן.

האתגרים בהלחנה של אבידן
"הרחובות ממריאים לאט" הוא לא רק המוכר והאיקוני ביותר של אבידן, אלא גם אחת הדוגמאות המובהקות של הייחוד הפואטי שלו. מאפיין מוכר בשירת אבידן הוא השילוב שיש בה בין משלב גבוה-למחצה לבין משלב דיבורי, בין פאתוס אדיר לבין אירוניה דקיקה, בין גודש מטאפורי לבין ניסוחים רזים ועירומים. הכתיבה של אבידן מתעתעת בהקשר הזה והיא מעמידה אותו בתווך, באופן שקשה להבחין בו, בין אלתרמן לבין זך. ניתן לקרוא בו ליריקה מורכבת, גדושה ועמוקה מאוד ובד בבד ניתן לקרוא בו ניסוחים פשוטים, דיבוריים וליטראליים. באותו השיר עצמו ובאותו המשפט עצמו, שתי הקריאות הללו מונחות נדבך על נדבך. על גבי הכפילות הזו רוכב תמיד גם ממד פנטסטי – ושוב, "הרחובות ממריאים לאט" מהווה דוגמה מובהקת: הוא שולב זו בזו את המציאות השגרתית, הקרתנית, הפרובינציאלית ואת המציאות המופלאה, הנסית, שיש בה רחובות שממריאים לאט לעבר השמיים. אבידן מעמת את הלכי הרוח של אנשי המעשה – הבנאים, השוטרים, האזרחים – בהלך הרוח של איש הרוח. האחרון מביט בחיי היומיום ובתוך זה בלידה ובמוות, באור השמש הנופל על הרחוב, בהתנהלותם של האזרחים, של השוטרים ושל אנשי המשפחה, באוויר הלח של הבוקר – והוא מצוי מחוץ לכל זה. הוא מצליח לאתר בכל זה את הנס, את הפלא, שהאנשים שמכל זה מורכב עולמם, אינם מצליחים לאתר. יש בשיר אמירה ארספואטית, על תפקידו של המשורר ביחס לחיי המעשה וארספואטיקה כזו, רטרוספקציה כזו, מאפיינת כמעט את כל השירים של אבידן. אם היא לא מופיעה בתוכן המוצהר של השיר, היא נוכחת בין השורות שלו, במודעות העצמית של הדובר למעשה הדיבר.

הכפילות הזו של הרובד הלשוני עומדת בעוכריהם של כל מי שניסו להלחין את אבידן. בעוד שהמילים, כשלעצמן, כשהן על הנייר, יכולות לעטות פנים שונים ומגוונים, להכיל רבדים ומורכבויות ולטמון בתוכן אופקי פרשנות חלופיים, מתחרים – בעוד המילים יכולות לסנתז משלבים שונים ולהערים על הקורא, כך שהבדלים בטון בין פאתוס אדיר, של נואם נאומים ושל משורר-נביא בעל חזון לבין אירוניה עצמית דקה, של מי שאיננו מוצא את מקומו בחברת האנשים מן היישוב – בעוד המילים יכולות לנוע בין מטאפורה לבין פנטסיה, הרי שללחן קשה לעשות את כל זאת. ללחן קשה עד מאוד שלא למסמר את השיר לקרקע ולקבוע בו סימנים, לצבוע אותו באור מוחלט ולהעניק לו אופי טונאלי ואמוציונאלי. מעניין, לפיכך, לראות איך כל אחד מהמלחינים של השירים השונים שמע בהם טון אחר לחלוטין ורחשי לב שונים לחלוטין, כך שלחנים שונים לאותו השיר – כל שיר שזכה למספר לחנים – הוציא ממנו עמדה פואטית אחרת בתכלית.

מאפיין נוסף בפואטיקה של אבידן קשור ביכולות הווירטואוזיות שלו בענייני פרוזודה: חריזה, שקילה, הטעמה, חלוקה לבתים ולשורות – הוא בנה מבנים ארכיטקטוניים מדויקים ומהוקצעים לעילא. מונומנטים שאין בהם אף זיז בלתי משויף. אפשר להציע בזהירות את הסברה, שהוא התעלה בתחום הזה אפילו על אלתרמן, רבו – ועל כל פנים, אין ספק שהוא התעלה על כל יתר תלמידיו של אלתרמן, לרבות גולדברג ועמיחי. גם מאפיין זה היה לרועץ לכל המלחינים של אבידן. בעוד המילים על הנייר תובעות מהקורא להתגבר על הניגון, על הרפטטיביות המונוטונית ולתת משקל עודף לתוכן – שכן, ההבדלים בין בית לבית, בין שורה לשורה ואפילו בין מילה למילה בתוך המשפט מושגים באמצעות הדגשת התכנים עצמם, משום שבהעדר שימת לב מיוחדת קל ללכת לאיבוד בתוך המקצב, להתגלגל על גלגלי המשקל של השיר ולהתעלם מתוכנו – בעוד שהמלים תובעות מהקורא שימת לב והדגשה תוכנית, הרי שללחן קשה להתגבר על השקילה הסדורה. לפיכך, הרבה לחנים של אבידן מועדים להיעשות מונוטוניים, רפטטיביים ומשעממים. נדמה לי שכל מלחין ניסה להתגבר על המכשול הזה בדרך יצירתית אחרת ושכולם נכשלו בזה, לפחות במידה כלשהי.

מה שלא יהיה – אני חושב שהפלייליסט הזו היא נפלאה, שהשירים בה יפים עד מאוד ושמעניין עד מאוד להאזין לה. רחובות מוארים, קרני שמש שחורות, פנתרים שחורים, לידה זקנה ומוות, דיכאון קיומי, פילים שקוראים על טרזן, חיים קרתניים ועירוניים ומה לא. איך אפשר לסרב לכל זה?

|| כל הכתמים בקטגוריה: המלצות ||

« הכתם הקודם — הכתם הבא »

קטגוריה: המלצות

תגובות

תגובות בפייסבוק על "פלייליסט מומלצת: (5). דוד אבידן"

כתוב תגובה

פלייליסט מומלצת: (5). דוד אבידן

תגובות

אודות

קטגוריות

תגובות אחרונות

כתמים אחרונים

אתרים שכתבתי בהם

להירשם לעידכונים בדוא"ל