מבוא לאתיקה חווייתית
פורסם בתאריך | 3 במאי 2019 | אין תגובות |
הקדמה
השיטה האתית שלי מנסה לבסס שיטה אתית עקבית וסדורה והיא מנסה להסביר מהיכן מגיעה המוטיבציה לחשיבה מוסרית ולגיבוש של שיטה כזו. אני אנסה להסביר למה מוסר הוא בעיה מטאפיסית ולא בעיה תרבותית. אני אשתדל להימנע מאינטואיציה, משום שאני סבור שאינטואיציה היא תוצר של תרבות וחינוך ומשום שאמונות הן לוקאליות ומשתנות ואילו הגיון הוא אבסולוטי. ביסוס של מנגנוני חשיבה על מנגנוני חשיבה קיימים מוליד מסקנות תחומות. על מנת להשיג מסקנות בלתי תחומות, אתה נדרש לבסס את מנגנוני החשיבה שלך על מינימום של אקסיומות ועל אקסיומות יסודיות ככל הניתן.
אני לא נכנס לעובי הקורה של ההנחות שאני מקבל במסגרת הדיון הזה. ההוכחה הדקארטיאנית בדבר הקיום שלי כסובייקט ידועה ומספקת. הקפיצה שהוא מבצע ממנה אל קיום הממשות ולפיכך גם אל קיום האל איננה עומדת באותם קריטריונים נוקשים של הוכחה. המבקרים החריפים פיתחו את השיטות האקזיסטנציאליסטיות האפיסטמולוגיות. הדיון אודות הלוגיקה של הנחות היסוד של האונטולוגיה הוא לכאורה הכרחי על מנת לטעון שהשיטה שלי מבוססת כליל על ההיגיון, אבל הוא חורג מהמסגרת הנוכחית. אני מקבל, לצורך העניין, את הטענה האקזיסטנציאליסטית ומבצע כאן קפיצת דרך אינטואיטיבית. השיטה שלי מתאימה למי שמבצע איתי את קפיצת הדרך הזו ובוחר להאמין ברעיונות האמפיריציסטים של החשיבה המדעית המודרנית. נדמה לי שחרף היתרון הלוגי של האקיזסטנציאליזם, האפיסטמולוגיה האמפריציסטית היא אוניברסלית ומשכנעת יותר. זה הוויתור היחיד שאני עושה ל"הגיון", והמסד האי-רציונלי היחיד בשיטה שלי.
***
הנחה א: אני סובייקט
אני חווה את העולם ואת הקיום שלי בעולם מתוך נקודת מבט אישית. יש לי חוויה סובייקטיבית של המציאות. אני חי במציאות מתוך נקודת המבט הפרטית שלי. אני מתנהל בעולם, חש את העולם, הווה בו, חווה אותו. המצב הקיומי הזה מגדיר אותי בתור סובייקט. בתור "אני" כלשהו.
בכוונה אני נמנע מכניסה לדיון הפסיכופיסי, אודות הימצאה של נפש או של מהות מטאפיסית בגוף החומרי. בכוונה אני נמנע מכניסה לדיון הפרוידיאני, אודות האגו והאיד, ולא מנסה להגדיר את המודעות שלי להיותי קיים. לצורך הדיון שלי, אני מגדיר כסובייקט את כל מי שיש לו חוויה סובייקטיבית של המציאות. אינדיבידואל הוא כל מי שחווה את העולם מנקודת מבט אינדיבידואלית, חד פעמית.
ההנחה הזו נשמעת טריוויאלית, אך מטרתה להבחין ביני לבין אבן, למשל. האבן קיימת בעולם, אך איננה חווה את הקיום שלה. היעדר החוויה, ולא היעדר המודעות או ההכרה המבחינה בין "אני" לבין יתר הדברים, הוא ההבדל המשמעותי ביני כסובייקט לבינה כאובייקט.
הנחה ב: חווית הקיום שלי כוללת שיפוט ערכי
ישנם דברים רצויים מבחינתי ודברים שאינם רצויים מבחינתי. דברים מסוימים נשפטים כטובים עבורי ואחרים נשפטים כרעים. תחושות והרגשות מסוימות מסבות לי סבל – כאב, חרדה, עצב, עלבון, ואחרות מסבות לי הנאה – עונג, נחת, שמחה, גאווה. השיפוט הערכי של הקיום שלי איננו תלוי בי, אינני מסוגל לבחור בו ואינני מסוגל להימנע ממנו.
כמובן שאינני טוען שכל דבר הוא "טוב" או "רע", "רצוי" או "בלתי רצוי". כמובן שאינני טוען שתמיד אני יודע מה אני רוצה, שתמיד אני יודע מה "טוב לי" או שכל מה שאני רוצה הוא באמת טוב לי. אינני טוען שאין התלבטויות, כאשר מוטל עליי לבחור בין שני דברים שאינם רצויים או בין שני דברים רצויים. אינני טוען שהחיים פשוטים או נחלקים לשחור ולבן. אני טוען טענה הרבה יסודית:
אני טוען, בסך הכל, שיש במסגרת חווית הקיום שלי שיפוט ערכי. שהמציאות שלי כוללת בתוכה, בילט-אין, התייחסות לקיומם של "טוב" ו"רע" – יחסיים, תלויים, נזילים, בלתי מוגדרים – אבל קיימים. שדברים עשויים להישפט תחת המטריה הזו, של מה שמסב עונג והוא רצוי ושל מה שמסב סבל והוא איננו רצוי.
ההנחה הזו גם כן נשמעת טריוויאלית, אך מטרתה להשיב לטענה הניהיליסטית הרדיקלית, לפיה אין בכלל "טוב" ו"רע" ולכן אין בכלל מקום לבסס מערכת אידאית של מוסר, משום שאין בכלל מקום לשיפוט מוסרי של המציאות. ההנחה הזו אומרת, שהשיפוט הערכי הוא חלק אינהרנטי ואימננטי של חווית הקיום שלי. לא ניתן להימנע ממנו. אין זה בגדר האפשר.
הנחה ג: יש לי אינטרסים
שיפוט ערכי, במלים פשוטות, פירושו שיש לי אינטרסים. העובדה שיש יכולת לסווג את הדברים בין שני עוגנים עקרוניים, מטאפיסיים, של "טוב" ו"רע", מניחה מאליה שאני מעדיף את ה"טוב". זו משמעות ההנחה הזו – הטוב רצוי והרע בלתי רצוי.
כאמור, כמובן, אינני טוען שתמיד אני יודע מה טוב בשבילי, שקל לי לבחור בין טוב אחד לטוב אחר, שאני יודע מה טוב ומה רע – אינני טוען שהחיים פשוטים. אני טוען טענה הרבה יותר יסודית:
אני טוען, בסך הכל, שמכיוון שמוחל מאליו שיפוט ערכי על חווית הקיום שלי, הרי שיש לי אינטרסים. יש אפשרות עקרונית לשפוט את הדברים, לבחון אותם, להעריך אותם, ולקבוע האם הם רצויים או לא. לא תמיד תהיה תשובה ברורה, אבל יש אפשרות עקרונית שכזו.
ההנחה הזו, מטרתה להשיב לטענה הפוסטמודרניסטית, לפיה גם אם יש "טוב" ו"רע", אין אפשרות לשפוט ביניהם ואין אפשרות לדעת מה טוב ומה רע. אני טוען: אני מבסס את השיפוט על החוויה הקיומית הסובייקטיבית. טוב ורע הם המקבילות של הנאה וסבל.
רישא להנחה ד – אינטואיציות, לוגיקה ומוסר אבסולוטי
ההנחה הרביעית היא ההנחה החשובה ביותר באתיקה החווייתית. ההנחה הזו היא החשובה ביותר, משום שהיא עושה את קפיצת הדרך הגדולה ביותר. כל ההנחות עד כאן הן מוכחות מאליהן. כל ההנחות מכאן תהיינה מוכחות מכוח ההיגיון. ההנחה הזו היא היחידה שאני מבסס על האינטואיציה. לפיכך זו גם נקודת החולשה של האתיקה הזו.
בעיקרון, מרבית הגישות בפילוסופיה של המוסר מניחות שחשיבה מוסרית אמורה להתבסס על אינטואיציות. יתר על כן, אם הגעת למסקנות אופרטיביות כלשהן בהתבסס על ניתוח רציונלי ולוגי, אתה מתבקש לשוב ולבחון את המסקנות שלך לאור האינטואיציות שלך, ולהעריך מחדש את העקרונות. לאינטואיציות יש מקום חשוב בחשיבה אתית.
הגישה הזו היא בעייתית. האינטואיציות שלנו מייצגות לעתים קרובות את החינוך שקיבלנו, את הנורמות החברתיות שבתוכן גדלנו, את הערכים שנתבקשנו לקבל. השאלה: "איזה מקום צריך לתת לאינטואיציות בחשיבה אתית?", אפוא, קשור בשאלה: "האם יש מוסר אבסולוטי, או שמא מוסר הוא תופעה סוציולוגית, חברתית, המשתנה מתרבות לתרבות?".
אני מנסה לטעון שיש מוסר אבסולוטי, שאיננו תלוי תרבות. אני מבסס אותו על חשיבה לוגית, שגם היא בעיניי איננה תלוית תרבות. (גם על ההנחה הזו יש ויכוח, אך הוא חורג ממסגרת הדיון הנוכחי). לפיכך, קשה לי להיעזר באינטואיציות. יחד עם זאת, כמסתבר, אינני מסוגל להימנע מהן כליל.
ההנחה הרביעית שלי תנסה להסביר מהיכן מגיעה המוטיבציה לחשיבה מוסרית בכלל, ובפרט: לחשיבה אתית לוגית ולגיבוש שיטה אתית עקבית וסדורה. אני אנסה להסביר למה מוסר הוא בעיה מטאפיסית, ולא בעיה תרבותית.
הנחה ד: יש לי אמפתיה
כשם שיש לי אינטרסים, יש דברים רצויים ובלתי רצויים מבחינתי, דברים שמסבים לי הנאה ואחרים שמסבים לי סבל – כך גם לכל מי שחווה את המציאות מתוך נקודת מבט סובייקטיבית ושחווית הקיום שלו כוללת שיפוט ערכי. לכל סובייקט שחווה הנאה וסבל יש אינטרסים.
ההנחה הזו נועדה להגדיר את קבוצת ההתייחסות שלי במסגרת החשיבה האתית. מכיוון שאבן איננה חווה את המציאות מנקודת מבט סובייקטיבית, הרי שהאבן איננה שייכת לקבוצת ההתייחסות שלי – האבן היא אובייקט, ולא סובייקט.
ישנן טענות (שאינן מקובלות על עולם המדע) שלצמחים יש חוויה אוטונומית של הקיום. אמנם, יש לצמחים קולטנים המגיבים באופן ביוכימי לסביבה, אך אין להם חוויה אוטונומית, או ראייה אינדיבידואלית של העולם. אילו הוכחה הטענה הזו כנכונה – היא הייתה מחייבת אותי לבחון את היחס שלי לצמחים מחדש. ישנה, מנגד, הסכמה די כללית, שבעלי חיים פרימיטיביים מסוימים אינם חווים את המציאות מנקודת מבט אובייקטיבית. אלמוגים הם אמנם ממשפחת בעלי החיים, אך הם מופעלים מכוחן של תגובות ביוכימיות ולא מכוחה של חוויה אינדיבידואלית. כלומר, גם צמחים ואלמוגים הם אינם סובייקטים.
ישנה מחלוקת באשר לקיומו של שיפוט ערכי גם בקרב בעלי חיים מפותחים יותר. חרקים, למשל, בוודאי חווים את המציאות כסובייקטים, אולם אין וודאות שהם חווים הנאה וסבל. יש ספק האם משהו באבולוציה שלהם, בהתנהגות שלהם ובתגובות שלהם מעיד על קיומן של רציות או על קיומו של שיפוט ערכי. מנגנוני ההתנהגות שלהם מורכבים הרבה יותר מאלה של צמחים ויש להם מרכז עצבים מפותח מאוד שמגיב לקליטה חושית של העולם במערכות חושים מפותחות – אבל לאו דווקא באופן שיפוטי, שיש בו, בילט-אין, את היכולת להבחין בין חוויה "טובה", או רצויה, לבין חוויה "רעה", או בלתי רצויה. הם חווים את העולם, ככל הנראה, מבלי להעריך אותו. הם קולטים אותו בלי למקם את הקלט על פני סקאלה שיפוטית ונדמה, שהם לא חווים סבל והנאה. כלומר, חרקים הם אמנם סובייקטים, אבל כאלה שחווית הקיום שלהם איננה כוללת שיפוט ערכי.
ושוב, אחדד את העניין: אינני טוען שכל קלט שלי או כל חוויה שלי מצויים במקום מובהק על פני סקאלה של "טוב" ו"רע" ולכן מסומנים מאליהם בתור "רצויים" או "בלתי רצויים" – אלא רק שחווית המציאות שלי כוללת מאליה שיפוט עקרוני שכזה. שיש למושגים האלה משמעות עבורי. ככל הנראה, חווית המציאות של חרקים איננה כוללת אותו. הטענה הפרטנית הזו באשר לחרקים איננה ודאית, אך זוהי טענה אמפירית שיהיה צורך לברר על מנת לקבוע את מעמדם המוסרי ואת השתייכותם או אי-השתייכותם לקבוצת ההתייחסות שלי. אם אין להם שיפוט ערכי הרי שאין להם אינטרסים, ואם אין להם אינטרסים הרי שאין צורך (ואין אפשרות) לכבד את האינטרסים שלהם.
ההנחה הזו באה לומר: האתיקה החווייתית מתייחסת לכל מי שיש לו אינטרסים ורק למי שיש לו אינטרסים. רק סובייקטים (מי שחווה את המציאות מנקודת מבט אינדיבידואלית) אשר חווית הקיום שלהם כוללת, בילט-אין, שיפוט ערכי של המציאות – הם בעלי אינטרס. וכן, כל הסובייקטים שחווית הקיום שלהם כוללת שיפוט כזה הם בעלי אינטרס.
סיפא להנחה ד – מוסר אבסולוטי
ניסחתי את הנחה ד בשביל לדחות שיטות מוסריות אסתטיסטיות. מבחינתי: אם אין קורבן ואין נפגעים, אין עבירה מוסרית. הרס של הנוף, למשל, הרס של אתר מורשת או של עבודת אומנות, ניתוץ של אבן, זיהום של האוויר, פגיעה במסורת הקהילתית, אבדן של שפה עתיקה – כל המעשים הללו אינם מהווים עבירה מוסרית כשלעצמם, אם אין להם נפגעים.
השאלה: "כשעץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא משמיע קול?", (שאני לא רואה איך יכולה להיות לה איזושהי רלוונטיות במאה העשרים ואחת, עם כל ההנחות של יום ושל המטריאליזם האמפירי שקיבלנו על עצמנו), היא השאלה הרלוונטית ביותר בעיניי ביסודות של תורת המוסר: "כשעץ נגדע בלב היער והדבר איננו משפיע ולעולם לא ישפיע על אף סובייקט בשום דרך שהיא, האם יש כאן שאלה אתית? האם יש מקום להתייחסות מוסרית לאירוע הזה?" – והתשובה היא: לא.
כל הדוגמאות שנתתי נכנסות לדיון האתי מן הדלת האחורית – לא בגלל שזה "רע" כשעבודת אומנות נהרסת או כששפה נעלמת מן העולם, אלא רק בגלל שיש לזה השפעה על סובייקטים אינדיבידואליים כלשהם, אשר חווים את המציאות שלהם באופן ערכי.
האתיקה החווייתית, אם כן, מתעלמת מראש מכל מה שאיננו תלוי-חוויה. כל מה שמתבסס על ערכים שאינם מטריאליים ומיידיים. ערכים כגון "מוסר אנושי" – צניעות, חסידות, יחס כזה ואחר למיניות, יחס כזה ואחר ללאומיות, לדת, לתרבות ולשימור תרבות ומסורת, לרגשות נעלים ולרגשות ירודים – כל הגישות המוסריות הללו הן בהכרח תלויות תרבות. הן תמיד מבוססות על אינטואיציות שאינן אלא תוצר של חינוך ושל ערכים קיימים. הן תמיד תוצר של תפישות לוקאליות, קונקרטיות, והן אכן מגוונות ביותר: לכל תרבות ולכל חברה ישנם ערכים מקודשים מקומיים, שאינם ברי הגנה בת-קיימא ושאינם עשויים להיתפש כערכים אבסולוטיים ועל-זמניים. מכיוון שמסורת החשיבה האתית המוכרת לנו נשענת תמיד על אותה שושלת הגותית ומכיוון שיש בה סינתזות וסימביוזות של עוגנים מההגות היוונית, היהודו-נוצרית וההודו-מוסלמית – מכיוון שכך, קל לה לעתים קרובות לטעון שהערכים המקובלים על כלל המסורת הזו הם אוניברסאליים. אולם רבות מן ההנחות המקובלות ביותר בשושלת היצירה הזו היו נתפשות כמיותרות, שגויות, מגוחכות או אפילו אסורות בתרבויות אנושיות אחרות, וערכי יסוד של תרבויות אחרות היו נתפשות על ידי המורשת האירופית שלנו כשגויות.
אני מאמין בקיומו של מוסר אבסולוטי משום שאני מאמין שהמאפיינים האוניברסאליים של כלל בני האדם, המאפיינים כל אדם בכל עת באשר הוא, כוללים בתוכם, בילט-אין, את יסודות המוסר האוניברסאלי ומחייבים אותו. אני מאמין שהחוויה הסובייקטיבית הבלתי נמנעת של "טוב" ו"רע" במציאות הקיומית שלי משותפת לי ולכל בני האדם אי-פעם, ולכן, שהמוסר החל על כולנו הוא אבסולוטי.
אני מכנה את השיטה האתית הזו בשם: "אתיקה חווייתית" או: "אתיקה מטריאלית", משום שהיא נשענת בראש ובראשונה על המאפיינים המייחדים את הסובייקטים הקיימים, המוחשיים, ואת החוויות הקיומיות המוחשיות שלהם. אני דואג ליהודי החי, החווה את חייו וחווה בהם סבל והנאה ואינני דואג ל"עם הנצח", ל"עם היהודי", ל"תרבות היהודית" או ל"מסורת היהודית". כל הישויות התיאורטיות הללו, המטאפיסיות – אינן קיימות כפרטים במסגרת קבוצת ההתייחסות שלי. הן אינן חלק מהקבוצה הזכאית להתייחסות מוסרית. בקבוצת ההתייחסות שלי יש, כאמור, רק אינדיבידואלים. רק סובייקטים בעלי חווית חיים שכוללת שיפוט ערכי. כל יהודי ויהודי בנפרד שייך לקבוצה הזו – (וייתכן אם כך שלכלל היהודים ישנם אינטרסים משותפים, דבר שייאלץ אותי לדבר על "זכויותיהם של כלל היהודים", או לשם הנוחות בלבד, על "זכויותיו של העם היהודי") – אך נקודת המוצא היא, ש"העם היהודי" איננו בעל זכויות, בדיוק כשם שהאבן, הזבוב והנוף אינם בעלי זכויות.
הקושי לבסס את הנחה ד – סיבות למוטיבציה אתית
הבעיה עם ההנחה הרביעית שלי, היא הטענה הניהיליסטית הפשוטה. לא הרדיקלית. טענה מסוג: "אמנם יש טוב ורע, אבל מה אכפת לי? למה שאידרש לזה?".
הקושייה הזו, בעיניי, היא המאתגרת ביותר. האינטואיציה שלי כופרת בה, אך אינני מסוגל להעמיד מולה טענה אבסולוטית. מהיכן מגיעה המוטיבציה לחשיבה אתית? מה זה משנה אם דברים מסוימים הם טובים ואחרים הם רעים? למי אכפת?
ההנחה הרביעית שלי היא, שכשם שאני חפץ להגשים את האינטרסים שלי, כך גם יתר בעלי האינטרסים. באשר אני שואף לחוות מציאות קיומית טובה, אני שואף לחוות מציאות קיומית שמוסר אבסולוטי מתנהל בה מנקודת המבט הסובייקטיבית שלי. כשם שאני שואף לזה, שואפים לזה כל בעלי האינטרסים. ישנה שאיפה של כלל בעלי האינטרסים, להתקיים בעולם אשר המציאות הקיומית בו היא כזו שמוסר אבסולוטי חל עליה מנקודות המבט הסובייקטיביות שלהם. או במלים פשוטות: כל מי שמבחין בין טוב לרע, שחוויות עשויות להיות טובות או רעות לגביו, מעדיף שיהיה לו טוב.
האם די בזה על מנת לעורר בי מוטיבציה אתית? אם כן, אין זה אלא משום שאני מקבל את האינטואיציה היסודית הזו, שיש לי אמפתיה לסובייקטים אחרים ושאני מסוגל להזדהות עם האינטרסים שלהם.
אני מחדד את הכשל הזה בשיטת המוסר החווייתי, בשביל להימנע בכוונה ממוטיבציות אתיות אחרות, שהן תמיד תלויות תרבות. אם המוטיבציה האתית שלי קשורה באופן שבו אני תופש את הקהילה שבה אני חי ובאינטרסים הפרטיים שלי, אז מוסר איננו אלא מנגנון חברתי. אם אין יסוד אבסולוטי, אז תרבות מוסרית לוקאלית היא מאפיין תרבותי בדיוק כמו חוק, נורמה, מנהג או ערכים לוקאליים.
הדגש הזה, מטרתו להשיב לטענה הרלטיביסטית, לפיה לא ניתן לשפוט בין שיטות אתיות שונות המתבססות על כלים שונים של חשיבה ועל מבנים סמנטיים, רטוריים או קוגניטיביים אחרים. אם שיטות שונות מתבססות על אידיאות שונות ועל מוטיבציות שונות, אין אפשרות להכריע ביניהן. רק שתי שיטות המונעות מכוחו של אותו הגיון פנימי יכולות להכריע זו את זו. כעיקרון, אני מקבל את הטענה הזו: לא ניתן למדוד סרגל בעזרת מאזניים, ולא ניתן למדוד מאזניים בעזרת סיסמוגרף.
תורת המוסר החווייתי, אם כן, טובה רק עבור מי שמקבל את האינטואיציה הזו ומוכן לבצע את קפיצת הדרך הזו: מכיוון שיש לי אינטרסים ואני חווה את העולם תוך שיפוט ערכי שלו – (אני חווה את המציאות מתוך התייחסות עקרונית להימצאות סקאלה של טוב ורע, של דברים רצויים ובלתי רצויים) – מכיוון שכך, אני חש אמפתיה לכל יתר בעלי האינטרסים. אני מאמין במוסר, משום שאני מסוגל ורוצה לראות גם את בעלי האינטרסים האחרים ואת האינטרסים שלהם.
הנחה ה: זכויות הן נגזרת של אינטרסים
יש לי זכות מוסרית לממש את האינטרסים שלי. הזכויות שלי הן תמונת המראה של האינטרסים שלי. הדברים אשר הם "טובים" לי, אשר מסבים לי הנאה, אשר הם רצויים עבורי – יש לי הזכות המוסרית שהם יתגשמו. יש לי הזכות המוסרית שלא יתרחשו דברים שאינם רצויים עבורי, או שיש לי אינטרס שלא יתרחשו. כאמור: זו היא הנחה עקרונית. אינני טוען שקל לדעת מה הם האינטרסים שלי, או שתמיד אני יודע מה אני רוצה שיקרה. אני טוען טענה יסודית יותר:
אני טוען, בסך הכול, שהשאלה: "לאילו זכויות מוסריות אני זכאי?" היא אקוויוולנטית לשאלה: "מה הם האינטרסים שלי?". הגדרתי לעיל את קבוצת בעלי אינטרסים – סובייקטים שהקיום שלהם כולל חוויה של שיפוט. קבוצת בעלי האינטרסים, אם כן, חופפת לקבוצת בעלי הזכויות. לאבן אין זכויות, לנוף אין זכויות, ליהדות אין זכויות. *רק* לסובייקטים החווים הנאה וסבל יש זכויות אבל *לכל* הסובייקטים החווים הנאה וסבל יש זכויות. כלומר – לכל בעלי האינטרסים ורק לבעלי האינטרסים. הזכויות של בעלי האינטרסים, הן הזכות לממש את האינטרסים שלהם.
זו, אם כן, תמצית המהלך המחשבתי עד כה:
[א]. אני חווה את המציאות.
[ב]. אני חווה אותה תוך תחושה של שיפוט עקרוני בין טוב לרע.
[ג]. יש לי אינטרס להגשים את הטוב.
[ד]. יש לי אמפתיה ליתר בעלי האינטרסים.
[ה]. יש לי זכות לממש את האינטרסים שלי.
[ו]. יש לכל בעלי האינטרסים זכות לממש את האינטרסים שלהם.
הנחה ו: מוסר אבסולוטי מבוסס על שוויון
כיוון שהמוטיבציה האתית נשענת על דמיון, הרי שגם השיטה האתית צריכה להישען על דמיון. ייתכן שאני מעדיף, אינטואיטיבית, את האינטרסים שלי, של הסובייקטים שיש לי היכרות אישית איתם, של הסובייקטים שהם דומים לי, או את האינטרסים של אלה שיש לי ולהם אינטרסים משותפים. אולם, האינטואיציות הללו אינן בנות הגנה. שיטה אבסולוטית צריכה להניח התייחסות זהה לכלל האינדיבידואלים בקבוצת ההתייחסות.
הטענה הזו מקובלת בעיקרון על כל אזרח בחברה המערבית בימינו. כולנו מתנגדים לאפלייה ולגזענות. יחד עם זאת, לא תמיד אלה האינטואיציות שלנו, ויש להדגיש בעניין הזה שהעיקרון הרציונלי והקונסיסטנטי צריך לגבור על האינטואיציה.
הנחה ז: שוויון משמעו יחס שווה לזכויות שוות
את האינטרסים שלי ניתן לדרג על מדרג הירארכי. אינטרסים מסוימים מהווים תנאי מקדים להתאפשרותם של אינטרסים אחרים. אינטרסים מסוימים רצויים לי באופן מיוחד ואחרים רצויים לי במידה פחותה. פגיעה באינטרסים מסוימים מהווה הסבת סבל חמור ופגיעה באחרים מהווה סבל קל. הגשמת אינטרסים מסוימים מהווה הסבת הנאה עצומה והגשמת אחרים מהווה הנאה חלקית. לכאורה, ניתן היה לדרג את החוויות הקיומיות על פני סקאלה, בין הדברים הרעים ביותר לבין הדברים הטובים ביותר. כמובן: לכאורה בלבד. הלכה למעשה אין זה אפשרי באמת למקם התרחשויות מעשיות על גבי הסקאלה התיאורטית. אולם הקביעה העקרונית של השיטה מניחה שסקאלה כזו היא בגדר האפשר. שיש לה קיום עקרוני.
ההנחה הזו אומרת, שכשמנסים להשוות את זכויותיהם של בעלי אינטרסים שונים בדילמה אתית נתונה – המשימה המונחת על הפרק היא השוואה בין האינטרסים שלהם, מתוך הנחה שלאינטרסים שווים – (היינו, לזכויות שוות) – יש מעמד מוסרי שווה.
בהיעדר צורך לא ייתכן אינטרס. בהיעדר אינטרס לא תיתכן זכות.
בהינתן צורך מתחייב אינטרס. בהינתן אינטרס מתחייבת זכות.
בהתקיים זכויות שונות של בעלי זכויות שונים – יש לשפוט ביניהן על פי מעמדן של הזכויות שעל הפרק במדרג ההירארכי של כלל הזכויות. הווה אומר, על פי מידת קרבתן אל "הטוב המוחלט" התאורטי של אותו סובייקט.
מסקנה: שיטה אתית ככלי אבסולוטי לפתרון דילמות מוסריות
לפי ההגדרות שטוויתי לעיל, דילמה מוסרית היא סיטואציה שבה יש להכריע איזו מבין מספר אלטרנטיבות אפשריות מהווה אלטרנטיבה מוסרית ביותר. אין מדובר בקריאה לפעולה או בהכרעה מעשית, אלא רק במנגנון של שיפוט והערכת המציאות. השיטה האתית הזו היא רק מכשיר למדוד באמצעותו את המציאות ולהכריע מה היא המציאות האופטימלית מבחינה מוסרית. מה היא המציאות המוסרית ביותר.
לפי השיטה הזו, המציאות המוסרית ביותר היא המציאות שבה כלל האינדיבידואלים נהנים מכלל הזכויות שלהם. היינו, מן הזכות להגשים ולממש את כלל האינטרסים שלהם. היינו, מן האפשרות שהרצוי להם יתרחש ושאשר רצוי להם שלא יתרחש – לא יתרחש.
דילמה מוסרית היא המציאות הממשית, שבה מתקיימת התנגשות בין זכויות סותרות של בעלי זכויות שונים. כלומר, מצב שבו זכותו של בעל זכויות אחד מוכרחה לבוא ולהתממש על חשבון זכותו של בעל זכויות אחר. מצב שבו לא תיתכן הגשמה הן של זכותו של זה והן של זכותו של זה.
כל מצב אחר – מצב שאין בו התנגשות שכזו – לא נחשב בעיניי לדילמה מוסרית ואיננו שייך לתחום העיון הנדון. בכל תיאור של דילמה מוסרית יש צורך למצוא את בעלי האינטרסים בסיטואציה ולהתייחס אל הסיטואציה מתוך נקודות המבט של האינטרסים הנוגדים שלהם. באם לא נמצאו בעלי אינטרסים או התנגשות בין בעלי אינטרסים – אין העניין שייך לתחום החשיבה המוסרית, ובכל מקרה, לא לתחום של האתיקה החווייתית.
האם יש בעיה מוסרית בהשחתת מצבת הקבר של אישיות דגולה מן העבר, למשל? מצבת הקבר הרי איננה סובלת מן ההשחתה. העצמות שבקבר אינן סובלות מן ההשחתה. על מנת לטעון שיש כאן שאלה מוסרית, מוכרח אתה למצוא קורבן. מוכרח אתה למצוא התנגשות בין בעלי אינטרס. למשל, קרובי משפחתו או האנשים המוקירים את זכרו, למשל מבצעי הוונדליזם עצמם. בכל מקרה – לא ה"ערכים הנעלים" ולא "הרגשות הטהורים". טענות כאלה אינן מקבלות מקום בשיטה המוסרית שעל הפרק. "לרגשות הטהורים" אין חווית מציאות סובייקטיבית משל עצמם. אין להם אינטרסים ואין להם זכויות. ונבהיר: פגיעה "ברגשות הטהורים" היא פגיעה בערכים תלויי-תרבות, בערכים לוקאליים, ולא במוסר אבסולוטי ועל-זמני. השחתה של קבר היא בלתי מוסרית באופן מוחלט, רק אם היא פוגעת גם בסובייקט חי. באינדיבידואל שיש לו אינטרס.
המחשות של המסקנה כמנגנון לחשיבה אתית – ויישומים שלה
השיטה שלי מציעה לפתור דילמות מוסריות על ידי השוואת המעמד ההירארכי של הזכויות שעל הפרק. זה הכול.
לפלוני יש זכות ליהנות ממאכלים שהוא אוהב לאכול. לפלמוני יש זכות להישאר בחיים. הזכויות הללו סותרות זו את זו. הזכות לחיים נמצאת במעמד גבוה יותר בהירארכיה. המצב המוסרי יהיה ויתור על זכותו של הפלוני לטובת שמירה על זכותו של הפלמוני.
לפלוני יש זכות להאזין למוזיקה שהוא אוהב בווליום שהוא אוהב ובשעה שהוא אוהב. לפלמוני יש זכות לישון בלילה. הזכויות הללו סותרות זו את זו. הזכות לישון נמצאת במעמד גבוה יותר בהירארכיה. המצב המוסרי יהיה ויתור על זכותו של הפלוני לטובת שמירה על זכותו של הפלמוני.
לפלוני יש זכות לפרטיות וזכות שלא יחטטו לו בתיק. לפלמוני יש זכות להישאר בחיים וזכות שלא יניחו פצצות באוטובוס שלו. הזכויות הללו סותרות זו את זו. הזכות לחיים נמצאת במעמד גבוה יותר בהירארכיה. המצב המוסרי יהיה ויתור על זכותו של הפלוני לטובת שמירה על זכותו של הפלמוני.
כאשר אנחנו מתלבטים האם בניית גדר ההפרדה, למשל, היא מעשה מוסרי, אנחנו צריכים לבחון את בעלי האינטרסים המעורבים. אלה שיש להם מה להרוויח ממנה ואלה שיש להם מה להפסיד ממנה. לשם הדיון התיאורטי, נניח שיש בידינו את כל המידע האמפירי ושיש ביכולתנו לדעת בוודאות מה תהיינה מכלול תוצאותיה עבור אלה ועבור אלה. המנגנון שינחה אתנו לקבוע האם זהו מעשה מוסרי, יהיה השוואה בין הזכויות של אלה לבין הזכויות של אלה ובדיקה – אילו מהן נמצאות במקום גבוה יותר במדרג ההירארכי.
קשיים ביישום המסקנה
מובן מאליו, ששיטה אתית מהווה רק מנגנון – זהו רק סרגל. אלה הם רק מאזניים. תוך שימוש באותו הכלי ניתן להגיע למסקנות שונות במקרים קונקרטיים. אין מדד מוחלט לקבוע באמצעותו אילו זכויות באות קודם, או אילו זכויות מדורגות במקום גבוה יותר. כאן כבר הכל מבוסס על אינטואיציה, על מוסכמות ועל תפישות עולם כוללות יותר. האתיקה החווייתית איננה פותרת דילמות מוסריות, אלא רק מציעה את מסגרת הדיון: מה צריכים להיות הטיעונים ומה צריכות להיות ההנחות במסגרת הדיון.
לעתים קל להגיע להסכמה ולקבוע אילו צרכים הם בסיסיים, יסודיים, קריטיים ומהותיים ואילו צרכים מהווים מותרות ופריבילגיות. ככל שצורך הוא יותר מהותי ויותר נצרך, כך הוא גם יותר נרצה – ולכן מהווה זכות יותר יסודית. הזכות לשתות קודמת לזכות לשתות משקה שטעמו חביב עליך. הזכות שלא לסבול כאב תופת מייסר ומענה קודמת לזכות לחוש עונג גופני. הזכות לחיות קודמת לזכות לבחור את צבע התחתונים שלך. ניתן לקבוע שכאשר מימוש של זכות אל"ף תלוי ומתבסס על מימוש של זכות בי"ת, סביר להניח שזכות בי"ת קודמת. ניתן לומר באופן כללי, שככל שמימוש של זכויות רבות יותר מותנה ותלוי בהתקיימות של זכות כלשהי, אזי הזכות הזו היא בסיסית יותר.
יחד עם זאת, דילמות רבות תהיינה קשות לפתרון:
האם הזכות לחיים קודמת, למשל, לזכות לחיים שאין בהם סבל? נניח שחייו של פלוני מהווים עבורו סבל רב כל-כך שהוא חפץ בסיומם וששלילת זכותו של פלמוני לחיים תאפשר לפלוני לחיות ללא סבל. האם יהיה זה מוסרי לשלול את חייו של פלמוני על מנת לאפשר לפלוני חיים נעדרי סבל? זו דילמה קשה, וקשה לקבוע אילו מבין האפשרויות מהווה את המצב המוסרי.
לפלוני יש זכות שלא לסבול קור ולכן לכבות את המזגן. לפלמוני יש זכות שלא לסבול חום ולכן להפעיל את המזגן. הזכויות הללו סותרות ז את זו. לא ברור מי מהשתיים נמצאת במעמד גבוה יותר בהירארכיה. זו דילמה קשה, והיא מחייבת הכנסה של גורמים נוספים למשוואה, על מנת להכריע מה הוא המצב המוסרי.
לפלוני יש את הזכות לטרוף את מזונו שכן אילולא כך יסבול רעב וימות. לפלמוני יש זכות שלא להיטרף שכן אילולא כן יסבול כאב וימות. זכותו של אחד לחיים באה על חשבון זכותו של השני לחיים. הזכויות הללו סותרות זו את זו והן באותו מעמד בהירארכיה. פשוט לא ניתן להכריע מי מבין האלטרנטיבות עדיפה. אין בדילמה הזו הכרעה, ואין מצב שהוא מוסרי יותר מהשני.
שתי הנקודות הקריטיות של המסקנה
הנקודה הקריטית הראשונה במסקנה הזו היא, שפתרון הדילמה מתעלם לחלוטין מזהותם של בעלי האינטרס. בשביל להכריע בדילמות שטוויתי לעיל אינני צריך לדעת מי מהמעורבים הוא יהודי ומי ערבי, מי גבר ומי אישה, מי הומו ספיאנס ומי בעל חיים אחר, מי אריה ומי צבי. אני מודד את מעמדן של הזכויות בהתעלמות מזהותם של בעלי הזכויות.
הנקודה הקריטית השנייה במסקנה הזו היא, שפתרון הדילמה מתעלם לחלוטין ממספר בעלי האינטרס המעורבים. הנקודה הזו, מטרתה להשיב לטענה התוצאתנית, לפיה יעודה של דילמה מוסרית הוא להביא את מירב הטוב לעולם. לפי השיטה התוצאתנית, אם הנחתי על כפות המאזניים את סבלו של אחד מזה ואת הנאתם של רבים מזה, נוצר איזון, כך שהמעשה הביא לעולם, בסך הכללי, יותר "טוב" מאשר "רע". אני חולק על השיטה הזו, משום שנקודת המוצא שלי היא המוטיבציה המוסרית. המוטיבציה נובעת מן ההזדהות עם הסובייקט. אין לי הזדהות עם "הסך הכללי" או עם "כמות הטוב בעולם". אני בוחן את זכויותיו של כל אינדיבידואל בנפרד. העובדה שמאתיים, או חמש מאות אנשים, נהנו הנאה רבה מבשרו של לוויתן אחד, איננה מצדיקה את הפגיעה בזכותו הבסיסית של הלוויתן לחיות. הגשמה של אינטרס בעל חשיבות פחותה עבור מיליארד סובייקטים, איננה מצדיקה פגיעה באינטרס מהותי של סובייקט אחד.
לא תמיד מתיישבת המסקנה הזו עם האינטואיציה, אולם המסקנה הזו נובעת במישרין מן הרציונל הלוגי של השיטה שלי והיא בלתי נמנעת. אינטואיציות הן תוצר של תרבות וחינוך. לוגיקה היא מוכחת מאליה.
ולשם האינטואיציה ולמרות שאני כופר בה, נתאר את הדוגמה הבאה: נניח קהילה שצפייה בסבלו של אדם מעוררת בה הנאה רבה – למשל, הקהילה הרומית. נקריב את חייו של גלדיאטור אחד בזירת הקולוסיאום ונעורר על ידי כך אושר אדיר בקרבם של עשרות אלפי צופים. אפשר לחדד את המסר ולהבטיח, שהצפייה במשחק מעוררת בהם עונג בל יתואר ושהם חווים אקסטזה רוחנית עמוקה ונהנים מהגשמה של זכות עצומה – הזכות לקתרזיס, לחוויה רליגיוזית ולהנאה עילאית ויוצאת דופן. כמו-כן, נניח שהגלדיאטור לא נהרג בסוף הקרבות, אלא רק חווה פחד וכאב. נדמה לי שהאינטואיציה המערבית המודרנית שלנו (שאיננה משותפת לנו ולתושבי רומא העתיקה, מסתבר) פוסלת את הזירה הזו חרף כל ההקלות שנתתי לה. לא משנה כמה סובייקטים זוכים להגשמה של זכויותיהם בהתקיים האירוע הזה – ברגע שהאירוע הזה פוגע בזכות של אינדיבידואל שהיא קודמת במדרג ההירארכי לזכותם של אינדיבידואלים אחרים – רבים ככל שיהיו – זכותו נהנית מהגנה אוטומטית. לא משנה "כמה סבל" או "כמה הנאה" הונחו על כפות המאזניים. משנה רק מהו הדירוג ההירארכי של הזכויות הסותרות שהונחו על כפות המאזניים ומי מהזכויות חשובה יותר מרעותה וקודמת לה.
יישום השיטה בעולם
השיטה האתית נותנת כלים למדוד את המציאות ולהעריך אותה: עד כמה מציאות מסוימת היא מוסרית או בלתי מוסרית. כמו-כן, היא נותנת כלים לזהות דילמה מוסרית ולהכריע בה: מי מבין האלטרנטיבות שעל הפרק היא האלטרנטיבה המוסרית ביותר.
השיטה הזו לא מהווה מסד לשיפוט של סובייקטים, של בחירותיהם ושל התנהגויותיהם. העובדה שיש מציאויות מוסריות יותר ומציאויות מוסריות פחות איננה אומרת בהכרח שיש סובייקטים מוסריים יותר וסובייקטים מוסריים פחות. העובדה שסובייקט מסוים בחר לפעול לפי אלטרנטיבה שאיננה מוסרית איננה מגדירה אותו עצמו כבלתי מוסרי. השיטה הזו פשוט איננה עוסקת בשאלות מהסוג הזה.
ככלל, ככל שמתעסקים באינדיבידואלים מורכבים יותר ובפרט, בבני אדם ובפרט, בבני אדם נבונים – כך נעשית הדילמה יותר ויותר מורכבת וצרכים שונים עשויים לסתור זה את זה אפילו בקרב אותו האינדיבידואל. הזכות לאוטונומיה לחירות ולבחירה חופשית, הזכות לכבוד, הזכות למשמעות, לאמונה, לזהות ולערכים – כל הזכויות הללו הן מאתגרות במיוחד וקשה במיוחד להכריע ביניהן לבין הזכות שלא לחוש כאב, למשל, או ביניהן לבין הזכות שלא להיות עצוב. כאשר עוסקים בהתנגשות בין יצורים פשוטים, שהרציות שלהן מובנות ופשוטות, הדילמה המוסרית קלה יותר לפתרון (בשיטה האתית המטריאלית).
כך או כך, כאמור, השיטה איננה פותרת את הדילמות המוסריות אלא רק מגדירה את הסרגל שבאמצעותו ניתן לפתור אותן. ועוד: "פתרון" הדילמה איננה אלא היכולת לקבוע האם מצב מסוים הוא "מוסרי" או "בלתי מוסרי" או לחלופין, איזו מבין האלטרנטיבות מהווה מצב עניינים מוסרי יותר בעולם.
ושוב, זהו המהלך המחשבתי שערכתי עד כה בשלמותו:
[א]. אני חווה את המציאות.
[ב]. אני חווה אותה תוך תחושה של שיפוט עקרוני בין טוב לרע.
[ג]. יש לי אינטרס להגשים את הטוב.
[ד]. יש לי אמפתיה ליתר בעלי האינטרסים.
[ה]. יש לי – ולכל בעלי האינטרסים – זכות לממש את האינטרסים שלנו.
[ו]. זכותם של כל בעלי האינטרס לממש את האינטרסים שלהם שווה.
[ז]. שוויון זכויות פירושו: יחס שווה לזכויות שוות. כלומר, הזכויות מדורגות באופן תאורטי על פני מדרג הירארכי כך שחלקן יסודיות ומהותיות יותר מאחרות. ככל שזכות היא יותר חיונית ויותר נצרכת, ככל שהיכולת לממש זכויות אחרות רבות יותר תלויה במימושה – כך מקומה במדרג ההירארכי גבוה יותר.
[יישום]. בהתנגשות בין אינטרסים סותרים יש להעדיף את האינטרס היסודי יותר, תוך התעלמות מזהותם של בעלי האינטרסים וממספרם. השיטה הזו מהווה אך ורק מאזניים לשפוט באמצעותם איזה מצב נתון הוא "מוסרי" יותר, במובן שבו זכויות יסודיות יותר זוכות להתממש.
|| כל הכתמים בקטגוריה: מחשבות ||
« הכתם הקודם — הכתם הבא »תגובות
כתוב תגובה
אודות
קטגוריות
תגובות אחרונות
כתמים אחרונים
אתרים שכתבתי בהם
- הינשוף | בין שמאל וימין
- הינשוף | מרד הבחירות
- העוקץ | המרחק בין הבנאדם לפרה
- העוקץ | מיהו טבעוני?
- העוקץ | עוכר ישראל ציוני
- הפנקס | אצלנו בשכונה אשר בארץ כוש
- הפנקס | בין זמנים, בין תרבויות
- הפנקס | מסע לכל החיים
- הפנקס | פלא העולם כולו
- הפנקס | שמחת השטויות הקטנות
- מאקו גאווה | מה הלהט"בים רוצים?
- מאקו גאווה | מתחת לרצועה
- מגזין +972 | רדיו רמאללה