מיליטריזם וסימבוליזם: דרכי איפיון הדמויות בריאליזם סמלי ובריאליזם אילוסטראטיבי

פורסם בתאריך | 18 במאי 2013 | אין תגובות | תגובות בפייסבוק

מבוסס על מטלת מנחה בקורס "בין בדיון לממשות: סוגים בסיפור הישראלי", האוניברסיטה הפתוחה

בכתם זה אשווה ואדגים את דרכי אפיון הדמיות בצמד הסיפורים "נמרוד גיבור ציד" מאת יצחק אורפז ו-"תחרות שחייה" מאת בנימין תמוז. בהשוואה אתייחס לארבעה היבטים של איפיון הדמויות: א. איפיון ריאליסטי; ב. איפיון הפוגם בריאליזם – איפיון מטונימי וסינקדוכי, תוך חריגה מעקרון הרוחק הממוצע ואיפיון סכמטי ואילוסטראטיבי, תוך חריגה מעקרון המלאות הריאליסטית; ג. איפיון המעיד על ארגון מלאכותי של היצירה; ד. איפיון על דרך הייצוג, הסימול והאנאלוגיה.

איפיון ריאליסטי
האיפיון הריאליסטי של הדמויות ב"נמרוד גיבור ציד" בא לידי ביטוי בכל המאפיינים של הסיפור הריאליסטי. [א]. מלאות ריאליסטית – הדמויות מתוארות באופן מלא ומפורט. כך, למשל, ניתנים פרטים רבים אודות מראן החיצוני של הדמויות ולבושן³. המספר חושף פרטים מעברן של הדמויות ומידע ביוגרפי אודותן, (אם כי, יש להדגיש, הוא עושה זאת מבלי לחרוג ממגבלותיו כמספר-דמות, ולכן נסמך על שיחות עם דמויות אחרות, או על שמועות וכיוצא-בזה⁴). כמו-כן, נמצא תיאור מפורט של פעולותיהן ומעשיהן של הדמויות, עד כדיי שירטוט מדוייק של אבריהן השונים תוך כדיי מעשה⁵. [ב]. הנמקות סיבתיות מסתברות – הסיפור מקנה הנמקות פסיכולוגיות הגיוניות למעשיהן של הדמויות. כלומר, הן מאופיינות כדמויות סבירות ואפשריות. הסברים פסיכולוגיים מסויימים ניתנים מפורשות על-ידי המספר, אולם כמספר-דמות פרשנותו מוגבלת. פרשנותו של המספר לנפשן של יתר הדמויות משמשת, איפוא, מאפיין ריאליסטי עבורו-הוא, כדמות בסיפור, יותר משהיא נאמנה לאפיין את מבנה אישיותן של דמויות אחרות. אולם, הסיפור מאפשר לקורא להציע הנמקות מסתברות משלו להתנהלותן של יתר הדמויות⁶. כך, על-אף שהאירועים המתוארים בסיפור הם חריגים ומוזרים, יש בהם כדיי לאפיין את הדמויות דרך מעשיהן והקשרים ביניהן, ולהסביר את עולמן הפנימי על דרך ההיסק. [ג]. נושאים חברתיים – איפיון ריאליסטי של הדמויות נובע גם מן העובדה שמתואר בסיפור נושא חברתי: מתואר בו ההווי שבתוך היחידה הצבאית ויחסי האנוש בה. היחסים הבינאישיים ביחידה, כפי שהם מתוארים בסיפור, חושפים מודל חברתי – השפלה וביזוי של פקוד בידי מפקד בצה"ל, בהסכמת יתר החיילים בבסיס. היכרות עם עברו הביוגרפי של המחבר משאירה פתח להבנת היצירה אף כמייצגת ממשות, וכקובעת עמדה אודות גילויים של פגמים מוסריים ביחסי האנוש בצה"ל. העובדה שמתואר בסיפור נושא חברתי – על היחסים הבינאישיים של הדמויות, ועל מנגנוניה הפנימיים של המסגרת הסוציאלית שהן מצויות בה, והעובדה שהנושא החברתי מוצב, כאמור, על רקע ממשי קונקרטי – מהוות, אם כן, מרכיב נוסף באיפיון הריאליסטי של הדמויות בסיפור.

בסיפור "תחרות שחייה" נמצא שניים משלושת מאפייני הדמויות הריאליסטיים הנזכרים לעיל, אך דווקא הראשון מביניהם אינו תקף בסיפור זה. איפיון הדמויות בסיפור אינו ניחן במלאות ריאליסטית – הן מתוארות בדלות ובקווים כלליים בלבד, ונעמוד על כך בהמשך. המאפיין השני תקף במידת מה: ניתן להעניק למעשיהן של הדמויות הסברים פסיכולוגיים משכנעים, אך יחד עם זאת, הסיפור איננו טורח לחדד את ההסברים הללו, ומשום שהדמויות אינן מוצגות בצורה מלאה ומפורטת, ניתן לפרש את מעשיהן גם בדרכים אחרות – כלומר, ניתן להבין את משמעויות המעשים המתוארים בסיפור שלא כפשוטן, וגם על כך נעמוד בהמשך. המאפיין השלישי תקף, שכן מתואר בסיפור נושא חברתי: הוא מציג יחסים בין יהודים וערבים בארץ לפני ובעת מלחמת השחרור, וחושף פגמים מוסריים בהתנהגותם של חיילי צה"ל בזמן המלחמה. היכרות עם תפישת עולמו הכנענית של תמוז מעוררת קריאה נוספת בסיפור, ומגלה בו טענות כוללות יותר, אודות יחסי שני העמים בארץ בכלל. אם כך, הסיפור "תחרות שחייה", בהיבט של איפיון הדמויות בלבד, נראה ריאליסטי פחות מ"נמרוד גיבור ציד". אמנם, חשוב לציין, אין בו כל גורם המשבש בעליל את הקריאה הריאליסטית: הרקע הוא ממשי בסך-הכל, הדמויות הן סבירות ומציאותיות ומתנהגות מתוך מניעים סיבתיים מתקבלים על הדעת, ומועלה בו נושא חברתי – אך אין בו די מאפיינים לשם קריאה ריאליסטית בלבד.

איפיון הפוגם בריאליזם
דרך שנייה לאיפיון הדמויות בסיפור "נמרוד גיבור ציד", היא באמצעות מטונימיות וסינקדוכות, תוך סטייה מעיקרון הרוחק הממוצע, הרווח בסיפור הריאליסטי. אמנם, כאמור, זוכות רוב הדמויות לתיאור מקיף, אך יחד עם זאת, בקטעים מסויימים, מקדיש המספר תשומת לב מיוחדת לפרטים קטנים, ואפילו שוליים לכאורה, באיפיון הדמויות. לבושם של אנשי הצבא הוא אחיד ומוכתב להם על-ידי המערכת הצבאית. ההתייחסות המיוחדת ללבושם, ובמיוחד לאופן בו הם מתייחסים ללבושם ולייחוד שהם מעניקים לעצמם בכך, הוא אפיון מטונימי שלהם – הקורא לומד על אופיין של הדמויות מתוך פרטים חיצוניים השייכים להן⁷. כאשר נמצאות לאורך הסיפור חזרות רבות על תכונות ומאפיינים שהקורא כבר למד עליהם, יש לראות בתכונות הללו איפיון סינקדוכי – כלומר, מתוך הפרט המופיע שוב ושוב ניתן ללמוד דבר מה כולל ועמוק יותר אודות הדמות. יש בפרט הזה משום איפיון בעל משמעות נלווית, שהיא מעבר לפרט הזה כשלעצמו⁸. כמו-כן, בקטעים בהם מקדיש המספר תשומת לב רבה לתכונה כלשהי, שנדמה שאיננה קשורה ישירות, או איננה מהותית, להבנת הסיטואציה שבמסגרתה מוקדש העניין לאותה תכונה – גם בקטעים הללו יש להבין את אותה תכונה כנושאת משמעות, כטעונת משמעות החורגת מפשוטה, או כמסמלת דבר-מה נוסף⁹.
דמותו של המספר איננה זוכה כמעט לשום איפיון ישיר. את איפיוניו העקיפים ניתן לדלות מתוך האופן בו הוא מספר את הסיפור, מתוך חיווייו ופרשנויותיו להתרחשויות – אבל מפורשות הוא איננו מוסר אינפורמציה לגבי עצמו. יוצא דופן הוא ההירהור שמתעורר בו מתוך עיון בכפות ידיו ובאצבעותיו, ואגב כך תיאור מראיהן¹⁰. יש כאן סטייה מעקרון הרוחק הממוצע – הווה אומר, התמקדות במאפיין אחד ויחיד בדמותו, המכוונת את הקורא להבין את המאפיין הלה כנושא משמעות סמלית, החורגת מן הפשט המתואר בו.

הסיפור "תחרות שחייה" חורג מהתיאור הריאליסטי של הדמויות בדרך אחרת: באמצעות שרטוט אילוסטראטיבי של תכונותיהן, הנובע מן העובדה שאפיונן הישיר של הדמויות הוא מצומצם מאוד. על דמויות רבות לא נמסר שום פרט שהוא אודות מראן החיצוני, למשל. עובדה זו מחלישה את זיהויין כדמויות חד פעמיות, ומחלישה את המימד המימטי בסיפור. דמויות אחרות, הרכיב היחד המתואר במראן הוא לבושן, וגם אז – בסכמטיות. מכיוון שכך, מייצגים הלבושים השונים קבוצות וערכים: בתרבויות שונות במציאות נהוגים קוד לבוש ופרטי לבוש שונים ואופייניים – דמויות, אשר כל שידוע לקורא באשר לחזותן הוא לבושן, האופייני לקבוצה מסויימת במציאות, מהוות בהכרח נציגות של אותה קבוצה, ומסמלות אותה בכללותה¹¹. לעתים ניתן לזהות בפרטי לבוש אחדים אף סמל הנובע מאסוציאציות רחבות יותר, הנושא מטען קונוטטיבי אוניברסלי¹². כך גם באשר לשמות מסויימים בסיפור, המסמלים מושגים או זרמים חברתיים, מתוקף משמעותם המילולית¹³.
בנוסף, אין הסיפור מזכיר אלא פרטים ספורים לגבי עברן של הדמויות, או לגבי מציאות חייהן שמחוץ להתרחשויות בהווה הסיפורי. גם כאן, הפרטים המעטים משמשים לשם זיהוי מוצאן התרבותי של הדמויות, או השתייכותן לזרמים פוליטיים ואידיאולוגיים¹⁴.

איפיון המעיד על אירגון מלאכותי של היצירה
דרך שלישית של איפיון הדמויות היא זו המעידה בעקיפין על הארגון המלאכותי של היצירה. בסיפור "נמרוד גיבור ציד" מאופיינות הדמויות, בין היתר, באמצעות שמותיהן, הנושאים משמעות סמלית מכוח משמעם המילולי ומכח אלוזיות לדמויות במקורות ספרותיים ומקראיים קודמים. כפי שהראינו לעיל, הסיפור מכוון את הקורא להבין משמעויות החבויות בין השורות של הטקסט, ולמצוא באיפיוני הדמויות רמזים למהויות שאינן נאמרות במפורש. לפיכך, גם שמותיהן של הדמויות אינם שמות סתם, ויש בהם משום הכוונה לתכנים ורעיונות המקופלים בסיפור. כך, למשל, יש לתת את הדעת לכך שדמות המספר איננה נזכרת בשמה – מה שמחזק את דלות איפיונה, ומדגיש את המשמעויות הנלוות למאפייניה המעטים. מעבר לכך, לכל השמות הנזכרים ביצירה משמעות מילולית. התייחסות לפירוש המילולי של שמות הדמויות, או למשמעות השורשים הלשוניים שלהם, מניבה יחס תוכני, סמלי, לבעלי השם. באופן זה, מהווים השמות מעין תווית, או כותרת, לדמות, ומאפיינים אותה מבחינת תכונותיה, או מבחינת רעיון, ערך או מהות המסתפחים אליה¹⁵. בנוסף, מהווים השמות אלוזיות למקורות חיצוניים, בייחוד למקרא, ומכוונים את הקורא למצוא מהויות כאלו בהסתמך על היכרותו עם הדמויות המופיעות שם, הנושאות אותם שמות¹⁶.
אלוזיה נוספת למקרא נמצאת גם בתיאור ידיו של המספר. עובדה זו נוספת למטען המיוחד שנושא תיאור ידיו באיפיונו, ומיתוספת למערכת הנתונים שנפרטה למעלה: איפיונו הישיר דל מאוד, שמו אינו מוזכר, ידיו משמשות כאיפיון סינקדוכי, תוך חריגה מעקרון הרוחק הממוצע – ולבסוף, תיאור ידיו טעון אלוזיה לסיפור גדעון המקראי¹⁷. כל אלה הן דרכי איפיון של הדמויות, המעידות על ארגון מלאכותי של היצירה. על סמך הדרכים הללו, מודגשת הטענה שאין להבין את הדמויות כפשוטן – מאפייניהן השונים מקפלים בתוכם הכוונות להבנה סמלית שלהן, כמביעות מהויות כלליות ומופשטות.

דמותו של המספר ב"תחרות שחייה" מאופיינת בין היתר באמצעות מלאכת הסיפר, או האופן בו הוא מספר את הסיפור, ובחינת דרך איפיון זו ממחישה אף היא את ארגונו המלאכותי של הסיפור. מאפיין זה בא לידי ביטוי במיוחד, בעובדה שהוא ממעיט בהסגרת מרחק הסיפר, מחליש מאוד את הפער בינו כאני-מספר לבינו כאני-חווה, ומסתיר כל מידע בדבר הסיטואציה האפית. יש לזה חשיבות מכמה סיבות: האחת, שמנקודת תצפיתו של המספר, בזמן הסיפר, הוא כבר יודע את מהלכיו של הסיפור ואת כל שעתיד להתרחש. הוא יודע את סופו של הסיפור ואת גורלן של הדמויות בו – אך איננו חושף את ידיעותיו אלה, או בכל אופן כמעט איננו חושף אותן¹⁸. השנייה, שחלה תפנית באישיותו מאז היה ילד, והוא הפיק לקח בסופם של המאורעות עליהם הוא מספר¹⁹. גם את התמורה בהשקפתו הוא מסתיר מהקורא, ונצמד לנקודת תצפיתו כילד בכל תיאורי זכרונות ילדותו. שלישית, שחלקו השני של הסיפור מתאר מצב יחסים תקין, נורמטיבי, שוחר שלום, בין יהודים לערבים בארץ. חלק זה מתרחש על רקע תקופת המרד הערבי הגדול שחל בשנות השלושים, אשר היה בעל השפעה שלילית מאוד על יחסי יהודים וערבים בארץ, והמספר מתעלם לחלוטין מן הרקע החברתי לזכרונותיו הפרטיים. כל ההסתרות וההעלמות הללו מאפיינות את דמותו של המספר, במה שהן מדגישות את הימצאו של עיצוב מלאכותי במבנה הארגוני של היצירה. כ"בעל היצירה", או בעל הדברים, מאפיינת אותו קביעה זו – שהיצירה מעוצבת באופן מלאכותי – כמספר מתוכנן, בלתי ספונטאני, המודע היטב למוטיבציה המנחה אותו במעשה הסיפר, ולמטרה שלשמה הוא מספר את סיפורו. הוא איננו מספר מתוך שטף דברים, מתוך צורך בפורקן או כדומה, אלא שוקל את דבריו בקפידה, ומגישם מלוטשים, באופן שהשפעתם, האפקט שיהיה להם על הקורא, יהיה מירבי.

איפיון על דרך הייצוג, הסימול והאנאלוגיה
תחום רביעי ואחרון שאתייחס אליו של דרכי איפיון הדמויות בסיפור "נמרוד גיבור ציד" הוא על דרך האנאלוגיה. פרטים מסויימים בסיפור מעוררים את הקורא לערוך השוואות בין דמויות בסיפור, או בין דמויות לבין סמלים ומושגים, והבנת הדמויות מתחדדת ומעמיקה נוכח ההשוואה, כמו גם הבנת הסמלים, והבנת המשמעויות המשוקעות בהם. אנאלוגיה בין דמויות בסיפור מתבקשת כאשר שתי דמויות נמצאות במצבים דומים, או כאשר משתמש המספר במינוחים ובניסוחים דומים לתארן²⁰. כמו-כן, לעתים עולה האפשרות להשוות בין הדמויות כאשר הן מושוות בעקיפין, או במרומז, בגוף הסיפור עצמו – לדוגמא, אם מתוארות בשתי דמויות תכונות השייכות לאותו עולם מושגים בפסקה אחת²¹. האנאלוגיות הללו מהוות דרך איפיון נוספת של הדמויות, משום שיש בהן כדיי להאיר פנים נוספות בהבנת הדמות – ההשוואה מביאה את הקורא להעמקה בתכונות של הדמות, אשר נקל לעמוד עליהן מתוך הניגוד שבינן לבין תכונותיה של הדמות השנייה, ומביאה אותו לחדד את הבנתו את אותן התכונות המשותפות לשתי הדמויות.

אנאלוגיה מסוג אחר נוצרת בין דמויות לבין בעלי חיים או בין דמויות לבין דומם. האנאלוגיות מהסוג הזה מוגשות בסיפור באופן ברור יותר מאשר האנאלוגיות מהסוג הקודם. הן נוצרות מתוך שימוש מובלט בשמות הדמויות, או בכינוייהן; מתוך שימוש במטאפורות, דימויים, או מטבעות לשון; מתוך שימוש באירועים והתרחשויות, המקשרים את הדמויות למושגים אליהם הן מושוות; מתוך תיאורים מסויימים של הדמויות ומעשיהן, או מתוך הניסוח של התיאורים הללו; ולבסוף – מתוך הסצינות המוזרות והפנטאסטיות בסיפור²². כאשר נוצרות אנאלוגיות כאלה, ההשוואה לגורם לא אנושי מכוונת את הקורא בהכרח לתפוס את הגורם הלה כסמל, כמייצג מהות כללית ומופשטת. כך, מעבר לכל יתר המאפיינים שפרטנו, משמשת דרך איפיון זו להענקת משמעויות נלוות לדמויות. הבנת האנאלוגיות הללו משליכה בהכרח גם על הבנת האנאלוגיות בין הדמויות – שוב אין לראותן כהשוואה בין תכונות בלבד, כי אם אף כהשוואה בין מושגים ומהויות, בין ניגודים מופשטים ותיאורטיים החורגים מן ההקשר האנושי ומצויים בכל רבדיו של העולם.

ב"תחרות שחייה" נוצרת אנאלוגיה בין הדמויות מתוך מהלכי העלילה ומתוך טיב היחסים ביניהן. למעשה, הדרך העיקרית לאיפיון הדמויות בסיפור – שהרי, כאמור, איפיונן הישיר הוא דל – היא האיפיון העקיף: דבריהן ופעולותיהן. הסיפור מציג שיחות רבות על דרך ההמחזה, כשדברי הדמויות מצוטטים כלשונם²³. אחת העובדות הראשונות העולות לעין מעיון בשיחות הדמויות היא, שאופן שימושן בשפה הוא כמעט אחיד. בראשית הפרק השלישי חלה תמורה בנקודת תצפיתו של המספר, שם הוא מאמץ השקפת עולם צבאית, הבאה לידי ביטוי גם בהתנסחותו ובאוצר המילים שלו²⁴. אולם, זהו היוצא מן הכלל המעיד הכלל, והמעיד גם, כאמור לעיל, על אופיו המגובש של המספר, ועל עיצובו המלאכותי של הסיפור. בדרך כלל, באשר לאופי השימוש בלשון, הדמויות אינן נבדלות בו זו מזו, ולא ניתן לאפיין אותן ולזהות בהן תכונות כאלה או אחרות על סמך לשונן, התנסחותן, אוצר המלים שלהן או הסגנון הדיבורי והתחבירי שלהן. גם כאשר מופיעים בדבריהן של הדמויות פה ושם ניסוחים שיש בהם כדיי להעיד עליהן, אין זו אלא עדות לתכונות כלליות וידועות לגביהן, תכונות שאין בהן כדיי לייחד אותן²⁵. עובדה זו מדגישה את אופיו הסכמטי של תיאור הדמויות, אולם מתוכה מתבקשת גם עריכת השוואה ביניהן: שיחתן של הדמויות מוצגת כאילו היא מצוטטת, אך למעשה כל הדמויות מתנסחות בה בלשונו של המחבר. משום כך, ניתן לזהות בשיחה דבר מה החורג ממנה גופא, הנושא משמעות כללית.
טענה זו מתבהרת מעיון בתכנן של השיחות, כלומר: בטיעונים ובהצהרות הנאמרים בהן. תכנן של השיחות מאשש את הקביעה, שהדמויות מייצגות קבוצות וזרמים, בכמה מישורים: רובן המכריע של השיחות נסב על נושאים פוליטיים, ומתוך מודעות פוליטית ואידיאולוגית²⁶; הקשרים פוליטיים, המעידים על נוכחות המצב הפוליטי בתודעתן של הדמויות כל העת, מבצבצים גם מתוך שיחות שלכאורה אינן פוליטיות, או לפחות אינן פוליטיות במובהק²⁷; הדמויות עצמן חשות כנציגות של קבוצה – עם, תרבות, או זרם אידיאולוגי. הן מייצגות את הקבוצה שבשמה הן מדברות, את השקפותיה ואת עמדותיה, ורואות בבני-השיח שלהן כנציגי הקבוצה שמנגד, ופונות אליהם כאל כאלה²⁸; דבר זה מתבטא גם בשימוש בלשון רבים, הן בגוף ראשון והן בגוף שני – הווה אומר, הזדהות הדובר עם קבוצת הייחוס שלו, וזיהויו את בן-שיחו עם קבוצת ייחוס אחרת²⁹. עריכת האנאלוגיה בין הדמויות המתבקשת מאופיין של שיחותיהן ומתכניהן, מייצרת למעשה אנאלוגיה בין שני העמים, ובין התנועות והקבוצות השונות בהם. השוואות רבות עולות אפילו במפורש, מתוך השיחות עצמן.
גם פעולותיהן של הדמויות ב"תחרות שחייה" מהוות דרך איפיון עקיפה לדמויות, המדגישה את הצד האילוסטראטיבי, הסמלי והאנאלוגי שבאיפיונן. מעשיהן של הדמויות אינם מעידים עליהן עצמן בלבד, כבני-אדם חד-פעמיים במישור המוחשי של העולם הסיפורי, אלא הם מעידים אף על התנועה עליה הם נמנים, ואשר אותה הם מסמלים, ומדגישים את ההשוואה בין הקבוצות האלה. דוגמה מובהקת לכך נמצאת בתחרות בין המספר לבין עבדול כרים. רוחש בה אי שקט של מאבק סמוי בין נציגי הקבוצות, המקפל בחובו מיצוי של מאבק רב וגדול ממנו. מתוך שכך, ומתוך סופו של הסיפור, ומתוך שעל שם תחרות השחייה בין השניים נקרא הסיפור – מודרך הקורא למצוא רמזים נוספים למציאותו של אותו מאבק סמוי, ובמידת מה לראות בסיפור כולו דגם של אותו מתח שבעולם הממשות.

סיכום
נסכם ונאמר, שהדמויות ב"נמרוד גיבור ציד" מאופיינות תחילה באמצעים ריאליסטיים – הן מוצבות על רקע ממשי, הן מתוארות במלאות ועושר, הן פועלות מתוך מניעים פסיכולוגיים סיבתיים ומסתברים, והן פועלות בתוך מסגרת חברתית. יחד עם זאת, הן מאופיינות גם על דרך המטונימיה והסינקדוכה – הן פריטים חיצוניים להן והן פרטים קטנים בהווייתן מעידים בעקיפין על תכונות כלליות שלהן, ובנוסף, חלק מן המאפיינים הללו זוכים להתמקדות חריגה, בלתי פרופורציונאלית להקשר שהם נתונים בו, או להיקף ההתייחסות למאפיינים אחרים. באופן זה מוחלש האיפיון הריאליסטי של הדמויות, ושוב אין לראות בהן חיקוי המציאות גרידא. דהיינו, מן האיפיונים הללו מובלטת המשמעות העודפת המשוקעת בדמויות. משמעויות ומהויות עודפות דבקות בגיבורי הסיפור גם בעד לשמותיהם – בין אם בשל היעדרם של שמות, בין אם בשל משמעותם המילולית של השמות, ובין אם בשל אלוזיות למקורות חיצוניים. במיוחד יש לראות בדמויות כמייצגות מושגים כלליים ומופשטים נוכח אנאלוגיות שיש לערוך ביניהן, ובעיקר אנאלוגיות שיש לערוך בינן לבין מושגים לא אנושיים – חי ודומם – אשר מכילים בקרבם מטען אסוציאטיבי רב.

כל האמצעים המאפיינים את הדמויות בסיפור "תחרות שחייה", לעומת זאת, עומדים בקנה אחד עם תיאור דמויות ריאליסטיות, תיאור מימטי. יחד עם זאת, התיאור הוא מצומצם וסכמטי, ומכוון את הקורא לראות בדמויות נציגות של קבוצות בעולם הממשי, דמויות טיפוסיות, ולא הן-עצמן ותו-לא. האיפיונים הדלים המכוונים לקריאה זו מצויים בתיאורן החיצוני של הדמויות ובמסירה של פרטים ביוגרפיים אודותיהן, ובייחוד הם נגלים מבעד למעשיהן ולשיחותיהן. העובדה שהדמויות רואות עצמן כנציגי העמים אליהם הן משתייכות, דבר הבא לידי ביטוי בשיחותיהן, בנוסף לסכמטיות בתיאורן, מעלות את הצורך בעריכת השוואה ביניהן – השוואה שאף הן עצמן עורכות – ומתוכה לשרטט אנלוגיה בין שני העמים בארץ. ניתן אף לראות את הסיפור כולו כבונה דגם של היחסים בין העמים. כמו-כן, עמדנו על כך שדמותו של המספר מאופיינת מתוך יחסו למעשה הסיפר – הוא מספר את סיפורו מכוחה של מוטיבציה דידקטית, ובשל כך הוא מחביא פרטים מסויימים ומבליט אחרים, חלף זרימה ספונטנית או אסוציאטיבית של תיאור האירועים.

קביעת הסוג הסיפורי בהסתמך על איפיוני הדמויות
צירוף הדרכים השונות של איפיון הדמויות בסיפור "נמרוד גיבור ציד", ובפרט האיפיונים הריאליסטיים מזה, והאיפיונים הפוגמים בריאליזם, הסמליים והאנאלוגיים מזה, תומך בשיוך הסיפור לסוג הריאליזם הסמלי. הסכמטיות והאילוסטרטיביות באיפיון הדמויות בסיפור "תחרות שחייה" תומכות ביצירת האנאלוגיה ביניהן ובין מושאי ייצוגן ומדגישה את המימד הקוגניטיבי והאידאי ביצירה. מאפייניה של דמותו של המספר ביצירה המעידים על ארגונה המלאכותי מצטרפים אליהן ומשייכים את הסיפור לסוג הדידקטי האילוסטרטיבי.

נמרוד גיבור ציד
הראינו כי באיפיון הדמויות בסיפור "נמרוד גיבור ציד" מופיעים סמלים רבים, בדרכים שונות – מופיעות בו מטפורות, המצמידות לדמויות תכנים ציוריים טעוני משמעות; חזרות רבות על פרטים מסויימים, ואף חזרות על צירופים מטפוריים; זיקות, או קישורים, של דמויות הן לסמלים טבעיים והן לסמלים תרבותיים בדרך האלוזיה. אך כל אלה אינם מספיקים בכדיי להגדיר את הסיפור כסיפור סמלי, משום שלא כל סיפור שמופיעים בו סמלים יוגדר כסיפור סמלי. סיפור סמלי הוא סיפור המהווה מעיין סמל בכללו, קרי, שניתן להבינו כבעל נושא מטאפיסי, כבעל רעיון מופשט ומושגי. בסיפור מעיין זה משמשים חלקי הסיפור השונים, ובמיוחד הסמלים בו, לבניית אותו רעיון הנובע מצירוף הסמלים בסיפור, או מן הקשרים והיחסים ביניהם. בשל כך, נוטה הסיפור הסמלי גם לקשר בין תחומים שונים – כגון אדם, חי ודומם – שהרי בכל תחומי הקיום טבועים מהויות מופשטות ורעיונות מטאפיסיים. כמו-כן, בשל כך אנלוגיות מהוות סימן היכר מובהק של הסיפור הסמלי – שכן הקישורים הפנימיים בטקסט הם הדרך העיקרית למתן מימד סמלי ליצירה בכללה.
הראינו כבר ש"נמרוד גיבור ציד" שזור אנלוגיות רבות מאוד, ומסועף בקישורים פנימיים, ויחסים רעיוניים בין הדמויות ובינן לבין גורמים חיצוניים שונים. כמו-כן, הראינו שהדמויות מסמלות מהויות מופשטות, ולכן, בבחינת האנלוגיות ביניהן יש לראות השוואה בין מהויות מנוגדות. פירושו של דבר, שהיצירה מעלה דיון סמלי, כללי, מופשט. נוסח אחר – הסיפור "נמרוד גיבור ציד" עוסק בנושא מטאפיסי, וכל חלקיו משרתים את הנושא, בין אם בעקיפין ובין אם במישרין.

קשה לקבוע גבול מוחלט בין ז'אנר הסיפור הסמלי לבין הסיפור הריאליסטי סמלי. ניתן לומר, שהשניים מצויים על סקאלה, ואין ביניהם חציצה חד משמעית. יחד עם זאת, לריאליזם סמלי נשייך סיפור, שאת רובו אפשר להבין כסיפור ריאליסטי, ושהוא ניחן בכל, או ברוב, מאפייני הריאליזם – אלא שבכל זאת אינו סיפור ריאליסטי. אופיו הריאליסטי עלול להשתבש בידי תופעה פנטסטית בטקסט, אך אין הכרח כזה, וטשטוש המימד הריאליסטי עלול להיות סמוי ודק. בכל מקרה, הסיפור יהיה כזה, שהבנתו כריאליסטי תהיה בלתי שלמה ובלתי מספקת, ושניתן יהיה לזהות בו את כל המאפיינים של הסיפור הסמלי, כפי שנוסחו לעיל – סמלים, נושא מופשט, אנלוגיות וקישור בין אדם, חי ודומם. כך נוצר סיפור שקיימים בו שני רבדים, זה על גבי זה. ניתן להבין אותו, או את רובו, כסיפור ריאליסטי, אך הבנה זו תהיה בלתי שלמה ובלתי מעמיקה, וניתן להבינו, בנוסף, כסיפור סמלי.
הראינו כי נקל לפרש את הסיפור "נמרוד גיבור ציד" כסיפור סמלי. כמו-כן, הראינו לעיל כי הדמויות בסיפור מאופיינות בכל הפרמטים של הסיפור הריאליסטי – הנמקות סיבתיות מסתברות, מלאות ריאליסטית, נושא חברתי. גם יתר מרכיביו של הסיפור, למעט הסצינה הפנטסטית בסופו, ניתנים להבנה כריאליסטיים. אם כן, הרי שחלים בו שני רבדים בכפיפה אחת: הוא ריאליסטי במובן מסויים, עד רמה מוגבלת, וסמלי במובן אחר. הווה אומר – הסיפור שייך לסוג הריאליזם הסמלי.

תחרות שחייה
הגדרת היסוד של יצירה ספרותית דידקטית היא, שמטרתה להועיל לקורא, ללמדו אמת כלשהיא על הממשות. האבחנה בין יצירות דידקטיות לאחרות אינה מוחלטת, וקיימות גישות שונות לגביה. על פי הגישה המצמצמת ביותר, אין היצירה הדידקטית אלא זו שהסופר בה הוא רק מתווך בין הקורא לבין ידע לימודי שצברו אחרים, וההשקפות בה פשוטות, ואפילו פשטניות. הגישה המרחיבה, לעומת זאת, כוללת את מרבית היצירות הספרותיות בתחום הסיפור הדידקטי, משום שרוב היצירות מממשות פוטנציה לימודית, או מועילה – שכן ממהותה של הספרות שתהיה בה האפשרות להאיר את המציאות הממשית באמצעות העולם הבדוי, ואף לומר אמיתות שונות לגביה.
גישה אחרת מבחינה בין יצירות דידקטיות לאחרות באופן שונה מעט. לפי גישה זו, יצירות רבות מכילות אינטרסים קוגניטביים ומייצגות ממשות במידות שונות, אולם בסיפור הדידקטי הטקסט עצמו מבליט את היסודות שבצירופם אפשר לראות דגם של הממשות, עד כדיי כך, שמן הנמנע יהיה להבינו מבלי לתת את הדעת לערכיו הייצוגיים. המוטיבאציה האידאית תהיה בעלת חשיבות מרכזית, ואפילו עליונה, בבניית הטקסט. בכל היצירות הדידקטיות יתקיים פיקוח הדוק על המשמעות ועל העולם הבדיוני, כך שישרתו את המוטיבציה האידאית, או את המסר שהסיפור מבקש להעביר. יצירות שונות עשויות לבצע את הפיקוח הזה באחת משתי דרכים: הסיפור הדידקטי האילוסטרטיבי איננו משתדל לייצר רושם של עולם שלם, דמוי מציאות, או לייצר דמויות הדומות לאנשים במציאות. לכן, אין זה נדרש להבין את מניעיהן של הדמויות, אלא רק את העקרונות הכלליים המודגמים בפעולותיהן. הסיפור הדידקטי הרפרזנטטיבי, לעומת זאת, מציג עולם בן דמותו של העולם הממשי. סיפור מעיין זה יכול אפילו להביע משמעות ספציפית, על ידי רפרור לאירועים, עובדות או אנשים ממשיים, היסטוריים, ולהביע חיווי כלשהו אודותיהם. יחד עם זאת, ישנם גם מצבי ביניים: סיפורים שנעשה בהם שילוב של שתי הדרכים.

עמדנו למעלה על כך, שבדרך איפיון דמותו של המספר בסיפור "בריכת שחייה", ניכר שהוא מספר את סיפורו מתוך מוטיבציה מוגדרת. משום שהסיפור דן בנושא חברתי-לאומי: יחסי היהודים והערבים בארץ, מלחמת השחרור ופגמים בפעולותיהם של חיילי צה"ל – ואף בנושא מוסרי כללי: השפעתה של מלחמה על היחיד, ערך חיי אדם, חברות – ומשום שהוא נוקט עמדה מפורשת בשאלות שהוא מעלה – משום כל אלה, מובן מאליו שהמוטיבציה המנחה את המספר בסיפורו היא אידיאית. מתוך כך אנו נמצאים למדים, בהכרח, שגם המחבר ניגש למלאכת הכתיבה מתוך מוטיבציה אידיאית. זו הסיבה שהסיפור מאורגן באופן מלאכותי, כפי שהדגמנו, וזו הסיבה שהמחבר שם בפיו של המספר קביעות מוסריות כפי שהוא שם. במילים אחרות, משום שדמותו של המספר מאופיינת כדידקטית, הרי שאף המחבר מונע מכוחה של תפישה אידיאולוגית, ושהסיפור מבקש ללמד את הקורא אמת כלשהי אודות המציאות הישראלית, ואולי אף אודות המציאות האנושית בכלל. הווה אומר, הסיפור מייצג ממשות, וטמועים בו אינטרסים קוגניטיביים – והרי שנוח לראות בו סיפור דידקטי.
לקביעה זו מצטרפת ההכרה בכך שהדמויות מאופיינות באמצעים דלים, בסכמטיות. כלומר, הן מאופיינות באופן אילוסטרטיבי – מיעוט בתיאור המראה החיצוני, לבוש ופרטים ביוגרפיים המשייכים את הדמויות לקבוצות חברתיות, התנסחות בדיאלוגים שאיננה מייחדת ומאפיינת את הדוברים השונים, מודעות הדוברים למעמדם הייצוגי, מעשים טעוני משמעות. קביעה זו מאששת את הטענה שעיצוב הדמויות מוכפף למוטיבציה של המחבר. כלומר, הסיפור נכתב תוך פיקוח הדוק על המשמעות ועל בניית העולם הבדיוני. כמו כן, מובלט בו צירוף היסודות המהווה מודל לממשות – כל הדמויות בסיפור לוקחות חלק, בדרכי איפיונן, בבניית מודל של החברה בארץ טרם ובעת מלחמת השחרור: כל דמות מהווה נציגה של זרם פוליטי אידיאולוגי בשני העמים, ויחסיהן מייצגים את יחסיהם של הזרמים והתנועות בממשות.
אמנם הסיפור מרפרר למציאות קונקרטית, אך אף עדותו איננה נאמנה – הוא מסתיר את המציאות הפוליטית האמיתית, ותיאורי הקרבות במלחמת השחרור אינם נכונים מבחינה היסטורית. מתוך כך, ומתוך מאפייני הדמויות שתוארו לעיל, עולה שהצד האילוסטרטיבי בסיפור מובלט יותר מן הרפרזנטטיבי. אם כך, ניתן לסכם ולומר, שהסיפור "תחרות שחייה" הוא סיפור דידקטי אילוסטרטיבי.

1. נמרוד גיבור ציד, מאת יצחק אורפז, מתוך אסופת סיפורים. בין בדיון לממשות – סוגים בסיפור הישראלי, אורנה גולן (עורכת), הוצאת הקיבוץ המאוחד, ת"א, 1983. ^
2. תחרות שחייה, מאת בנימין תמוז, מתוך אסופת סיפורים. בין בדיון לממשות – סוגים בסיפור הישראלי, אורנה גולן (עורכת), הוצאת הקיבוץ המאוחד, ת"א, 1983. ^
3. למשל – "בעיני רוחי אראנו גבוה בהרבה מקומתו הארצית (1.65 מטר בקירוב)" (53), "בחור כחוש בעל שפמון דק … צוארו דק … שפתיו קמוצות ונשוכות" (55). ^
4. "רבים הדברים הנפלאים המסופרים עליו. אזכיר רק דבר אחד או שנים…" (54), וכן באשר למרבית העמודים 53-54, ועוד. ^
5. למשל – "…גפיו מקבלים חים משל עצמם, משתלחים כלפי מעלה כיצורים המבקשים להינתק ממרכזם, ורגליו מטופפות על הארץ … ראשו נטוי כלפי מעלה, עיניו עצומות, רגליו קוצבות קצב עז … כפיפת-ברך ורקיעה, כפיפה וקפיצה …" (58). ^
6. כך, למשל, בתיאור יחסיהם של פלג והמג"ד. המספר טוען שעל פלג להעריך את יחסו של המג"ד אליו, משום שכך הוא זוכה ל"מעמד" כלשהו בבסיס (60), ומכאן גם הנמקה סיבתית למעשיו של פלג – הוא ממלא את רצונו של המפקד מתוך אינטרס חברתי. אולם הקורא עשוי מתוך הסבר זה לעמוד על מאפייניו של המספר – מעריץ של המפקד, חסר רגישות ובעל תפישות חברתיות מעוותות. מנגד, עשוי הקורא למצוא הנמקות סיבתיות מסתברות אחרות ליחסי השניים: פלג מבצע את פקודותיו של המג"ד בשל חששו מפניו, בשל כפיפותו למנגנונים ההיררכיים בצבא, ומתוך הצורך שלו בתפקיד ובשכר. ^
7. למשל – "…בתוך תלבושת חאקי נקיה, אך בשום פנים לא מהודרת; נעליו השחורות מצוחצחות אך לא מבריקות-להצעיק; קשר העניבה מושלש במדויק מתחת לפיקת הצואר, ועל ראשו – כומתה שחורה, מאוזנת, בלא הטיה של קלות-ראש" (53). ^
8. למשל – חזרה שוב ושוב על מראה שערה של טניה (56; 57; 61; 65). ^
9. למשל – "ומדי פעם נחתך קולו בלחישה צורמנית, כמצלתים שבורים. קול דוחה, מבחיל. איש לא אהב קול זה בגדוד" (63). ^
10. "כף יד גמלונית ואצבעותיה גרומות ומסוקסות. הכעיסוני סיקוסים אלה, שלא הניחו לאצבעותי להצמד כדי סגירה. מעולם לא יכלתי, כרבים אחרים, לשתות מתוך כף ידי. המים נזלו מן הרווחים. החול הסתנן בעדם … יד שאין בה תועלת…" (63). ^
11. למשל – "האחד, חובש תרבוש ולבוש אירופית" (33) מסמן את הדיאלקטיות שבו בין שימור מסורת לבין הפתיחות למערב. וכן – "האיש השני, צעיר כבן י"ח, עוטה כאפייה ועגאל" (33) מסמן את זיקתו למחנה הלאומני-הלוחמני. ^
12. למשל – "נערה … לבושה שמלה לבנה וסרט ורוד קלוע בשערה" (31) עשוי לסמל נכונות לשלום, או שלווה וביסוס. ^
13. למשל "עבדול כרים", שפירושו "עובד האלוהים", עשוי לסמן גם כן את זיקתו למחנה הלאומני. ^
14. למשל – "עבדול כרים לומד בקולג' של המופתי … וכל הימים הוא מתירא מפני ההגנה שלכם" (33). ^
15. למשל טניה, שפירוש שמה הוא "ציפור", והיא נזכרת כ"נערת הציפורים" בכמה מקומות (56; 57; ובמפורש – 61). פלג, שלשמו שני פירושים: "נחל", אשר נזכר בציור על גבי התיבה בה נשמרות תמונותיה של אחותו (62), וכן "חלק", השגור בביטוי "פלג גוף", אשר נזכר בתיאור ריקודו של פלג (58). וישנן דוגמאות רבות נוספות. ^
16. למשל – נמרוד, הנזכר כ"גיבור ציד" בהופעתו המקורית, בתנ"ך (בראשית י, ח-ט). וכן – "נבו", ההר עליו מת משה (דברים לד, א-ו). ^
17. "המלקקים בידם אל פיהם" (שופטים ז, ו-ז). ^
18. למעט בהערה: "בימינו אין רואים חצרות כאלו. ואם אתה נקלע למקום שהיתה בו חצר כזו אתה מוצא הריסות של ימי המלחמה…" (31). ^
19. וראה לעניין זה את סיומו של הסיפור – "כאן, בחצר, הייתי אנוכי, היינו כולנו, המנוצחים" (41). ^
20. למשל בין המספר לבין פלג, ששניהם מצטרפים לנבו במסע הציד (55), ושניהם עוברים מטמורפוזה בסוף הסיפור (67). וכן בין טניה לבין פלג – הוא, ריקודיו זוכים לנפח נרחב בסיפור, והיא מופיעה בנעלי-ריקוד באחת התמונות (62). ^
21. למשל בין טניה לבין פלג – בתוך פסקה אחת היא נזכרת כמי שתנגן בצ'לו, והוא כמי שקולו "כמצילתים שבורים" (63). ^
22. למשל, דמותו של פלג מסמלת כלב בכל הכלים הללו: כינויו – "נמרוד", כשם כלב דודו (55); דימוי – "פניו… נראו כקלף ממותח"; אירועים – הצטרפותו למסע הציד (55); תיאורו – "שפמון דק… לא ראוהו מפנה את ראשו בלא להסב עמו את כל גופו… שפתיו קמוצות ונשוכות (55); הסצינה הפאנטסטית – בה הוא עובר מטמורפוזה לכלב (67). דמותה של טניה מסמלת ציפור בכל הכלים הללו: שמה – פירושו "ציפור" כאמור; מטבע לשון – המספר מכנהַ "נערת הציפורים" (61); אירועים – התבוננותה בציפורים בעת המסדר (56); תיאורה – "חצאית מתנפנפת ואפודה לבנה מפוספסת… יפה… פיה נפער…" (56). וכך גם באשר לדמויות נוספות בסיפור. ^
23. ראה למשל השיח בין המספר, נאהידה, הזקנה הערביה והאם (32-33). וכן השיח בין המספר, נאהידה ועבדול כרים במהלך התחרויות ביניהם (35-36). ^
24. למשל – "הסתערות-נפל שעלתה לנו בעשרים וששה קרבנות" (39). וכן – "תן לי לגמור אתו חשבון ישן" (40). ^
25. למשל – "שטויות" (32), "זה תלוי" (33), המאפיינים את המספר כילד. וכן – "החאכימה באה אלינו" (33), "אהלאן וסאהלאן" (34), המאפיינים את הדוברים כערבים. ^
26. למשל – "אבל זה לא נכון שאנחנו מנשלים את הערבים, פנינו לשלום ולא למלחמה" (32). ^
27. למשל בשיחתם של המספר ונאהידה, אודות שמירת המסורת והאמונה באלוהים (33). ^
28. ראה למשל הערות 12 ו- 24 לעיל. המספר רואה עצמו כנציג היהודים, ואף האב רואה בו כזה ("ההגנה שלכם"). ^
29. ראה למשל הערות 12 ו- 24 לעיל. ("אנחנו מנשלים את הערבים", "ההגנה שלכם"). וכן – "אתם חדשים כאן" (32). כל ההדגשות – שלי. ^

תגובות