הם סתם מפונקים: על גיוס חרדים ועל המחאה החברתית

פורסם בתאריך | 8 ביולי 2012 | 3 תגובות | תגובות בפייסבוק

רקע:
הכתם הזה התחיל בתור עריכה של הכתם הקודם לגביי גיוס לצה"ל, אבל אחרי עריכה מאסיבית הוא הפך להיות, בעצם, כתם חדש. חלק מהפסקאות וחלק מהרעיונות חוזרים על עצמם, אבל חלק גדול מדבר על דברים קצת אחרים. אני חושב שהכתם הזה יותר מעניין ויותר קוהרנטי מהקודם. ובטוח יותר אקטואלי.

"הם סתם מפונקים"
כשאני התגייסתי לצה”ל לא הייתי ער לשיח ציבורי אודות גיוסם של חרדים וערבים, אם אמנם כבר אז היה שיח כזה. לעומת זאת, הייתי ער מאוד לשיח אודות צעירים יהודים-חילונים שאינם מתגייסים. בשיח ההוא, נהגו לחלק את אלה שאינם מתגייסים לשתי קבוצות: סרבנים ומשתמטים. סרבנים הם צעירים שאינם מתגייסים ממניעים אידואלוגיים, מתוך התנגדות למטרותיו של צה"ל ולפעולותיו, ומתוך סירוב לקחת בהן חלק. משתמטים הם צעירים שאינם מתגייסים ממניעים אגוצנטריים, בגלל פינוק, מטעמי נוחות, או מחוסר נכונות להתאים את עצמם לדרישות המערכת הצבאית.
הדיבור על סרבנים עורר דיון פוליטי אודות הלגיטימציה של צה"ל וכד'. הדיבור על משתמטים, לעומת זאת, לא עורר שום דיון, והתייחס אליהם באופן הפשוט ביותר, כאל מפונקים, שאכפת להם רק מנוחות. הניסיון הנוכחי לגייס חרדים חוזר לשיח דומה. מעניין, שגם בדפני ליף וחבריה מוטחת ביקורת דומה – גם הם "מפונקים", המחפשים "נוחות". הם לא נאבקים על "צדק", אלא על "דירה נוחה במרכז תל-אביב”. במבט ראשון נראה שהביקורות הללו הן דומות, ומגיעות מצד אותם חוגי ימין, אולם למעשה מדובר בביקורות הפוכות בתכלית.

סולידריות חברתית וגישות כלכליות
כשחברת הכנסת מירי רגב אומרת שהמחאה החברתית נאבקת על נוחות, היא צודקת. המחאה הזו היא לאו דווקא של הרעבים ללחם, אלא של מי שפשוט לא כל-כך קל להם לחיות בארץ. כשהיא אומרת שזו איננה מחאה על צדק – היא טועה. למעשה, זה בדיוק לבו של העניין. המחאה הזו איננה מבקשת צדקה, או הצלה מרעב – היא מבקשת צדק ודין. היא אומרת: השפע שייך לכולם, ויש לחלק אותו באופן צודק ושיוויוני. למה? אל"ף, בשביל שיהיה יותר קל ונוח. ובי"ת, כי זה יותר הוגן. כי כך ראוי שיהיה. אין סתירה בין השניים.
הדרישה הזו, לחלק את השפע באופן שיוויוני, נובעת מגישה סולידרית. גישה שביסודה תפישת העולם שלפרטים בחברה יש ערבות הדדית, שהם תלויים זה בזה, ושיש להם אינטרסים משותפים. זו גישה שנותנת במה למושגים כמו "העם דורש", וכמו "צדק חברתי", וכמו "טובת הכלל", וכן "טובת הציבור". ביסודה, זו גישה שמרנית וסוציאלית. כשחברת הכנסת מירי רגב ואנשי ימין אחרים מתנגדים למחאה החברתית, הם מדברים – אולי בבלי דעת – בשמה של הגישה ההפוכה, לפיה אין אינטרסים קולקטיביים ושפע קולקטיבי, אלא לכל פרט יש אינטרסים משלו, ולכל פרט יש את הזכות לרדוף אחרי העושר והרווחה שלו בעצמו, ולהשיג ככל שיצליח להשיג: הגישה הליברלית.

סולידריות חברתית ואינטרסים משותפים
כשמופז ואחרים דורשים חלוקה שיוויונית של נטל הגיוס לצה"ל, הם מדברים למעשה בשמה של אותה תפישת עולם שבשמה מדברת דפני ליף. הם טוענים שיש לחברה אינטרסים משותפים ומטרות משותפות, ולכן שיש לכל הפרטים בחברה חובה משותפת לפעול על מנת להשיג את האינטרסים הללו. כשהם טובעים במישהו את התווית "משתמט", הם אומרים: אתה נהנה מהרווחה המוענקת למי שחי בחברה שיש בה ערבות הדדית, אולם אתה לא פועל על מנת להשיג את הרווחה הזו. אם אתה לא חולק בנטל – אתה מפונק ופרזיט. דומני כי הדימיון הרטורי בין המפונקים האלה לבין המפונקים האלה, קשור בטבורו במיליטריזם הישראלי: קשה יש רק בלחם. לא חשוב למה ולמה – העיקר שלא יהיו לך חיים קלים. אם יהיה לך קשה תהיה יותר “גבר”, ויותר “ישראלי אמיתי”.
לעניין גיוסם ואי-גיוסם של סרבנים וערבים יש מקום שונה בשיח הציבורי מזה שיש בו לעניין גיוסם ואי-גיוסם של משתמטים וחרדים, משום שהראשונים והאחרונים עומדים במידה שונה של ריחוק מהנחת היסוד הזו. סרבנים וערבים מעמידים במרכז הדיון את השאלה: האמנם מהוות פעולותיו של צה"ל אינטרס קולקטיבי, ולכל הפחות – האם הם עצמם שותפים לאינטרס הזה. משתמטים וחרדים, לעומת זאת, מעמידים במרכז הדיון שאלה יסודית הרבה יותר. השאלה שהם מעמידים דומה במהותה לויכוח שבין דפני ליף לבין חברת הכנסת מירי רגב, או למען הדיוק – לויכוח שבין כלכלה ימנית לבין כלכלה שמאלנית. השאלה שהם מעלים היא: האם יש אינטרסים קולקטיביים, או שמא לכל פרט יש אינטרסים משלו, ולכל פרט יש את הזכות לרדוף אחרי הנוחות והרווחה שלו בעצמו, ולהשיג ככל שיצליח להשיג. עד כמה שהדבר רחוק מהאינטואיציה – חרדים, אנרכיסטים, משתמטים, וניאו-ליברלים עומדים באותו הצד של הדיון הזה, וזהו הצד ההפוך הן לזה של אנשי המחאה החברתית והן לזה של המילואימנקים במאהל הפראיירים.

הפגיעה שצה"ל פוגע בחיילים המשרתים בו
טענה שאיננה מושמעת בשיח הישראלי לעולם היא, שהפגיעה שצה"ל פוגע בחיילים המשרתים בו היא פגיעה אנושה. אנשי שמאל רואים בכיבוש פשע כל-כך חמור, שמעמדם המשפטי וזכויותיהם של החיילים עצמם לא מקבלים שום תשומת לב. אנשי ימין רואים בפעילותו המבצעית של צה"ל צורך כל-כך חשוב ואינטרס כל-כך מיידי, ש"בעיות אישיות" של החיילים זה לא ביג דיל. הן אנשי השמאל והן אנשי הימין רואים בחייל כמי שפועל להשגת המטרות הצבאיות והציוניות, ואינם מזהים ניגוד אינטרסים בין החייל לבין המערכת הצבאית.
לאמיתו של דבר, ניגוד האינטרסים הזה הוא אחד החריפים ביותר שניתן להעלות על הדעת. חייל מאבד את כל הזכויות היסודיות ביותר שיש לאזרח במדינה חופשית. החוק הצבאי מחייב את הפקוד להשמע לכל פקודה של מפקדיו, והוא חוק אבסולוטי, החולש על כל אורחות החיים. נקודת המוצא שלך כחייל היא שאתה לא אדם חופשי. אתה לא יכול להניח ש"מותר לך" לנהוג כך או אחרת, משום שהחוק מתייחס לכל פן בהווייה שלך, לעניינים הפרטיים ביותר, היומיומיים ביותר, הטכניים ביותר – הכל מוכתב לך. בכל רגע נתון, כל אספקט של ההתנהלות שלך נקבע ע"י החוק הצבאי והפקודה. אמנם אין בצה"ל מלקות, אבל העונש החמור ביותר שמדינת ישראל יכולה לתת לעברייניה – כליאה – ניתן בצה"ל כמעט מבלי משים. זה נקרא "שבת", או "ריתוק", אבל כפשוטו, צה"ל מטיל עונש מאסר על עבירות זניחות כמו נעליים לא מצוחצחות. הדבר שמדיר שינה מעיניי במיוחד לגביי העניין הזה, הוא העובדה שכל זה נכפה עליך מכח חוקי מדינה. כשאתה עובד והבוס שלך דורש ממך – אתה לא חייב לעשות את זה, אתה יכול להתפטר. כשאתה חייל והמפקד שלך פוקד עליך – לפקודה שלו יש מעמד של חוק, וכשאתה מסרב פקודה אתה נהיה עבריין, וניתן להטיל עליך עונש ולאכוף את ביצועו.
לאורן של בעיות שנדמה על פניו שהן חמורות בהרבה, הבעיה הזו לא נשמעת מזעזעת במיוחד, אולם אני חושב שהיא מזעזעת מאוד: במשך שלוש שנים אזרחים בישראל אמורים לחיות ממש כמו אסירים במחנות של עבודות כפייה – מה אתה לובש, איך אתה מתגלח, איך אתה פונה אל הגבוהים ממך בדרגה, ומה אתה עושה בכל שעות היממה – הכל מוכתב לך. אתה פשוט לא חופשי לבחור מה לעשות עם החיים שלך. זה מזעזע.

ההשתמטות מצה"ל כתנועת מחאה חברתית-ליברלית
אני רוצה לטעון בזה, שכל אותם הקרואים "משתמטים", מונעים מכוחה של אידיאולוגיה מגובשת ובהירה, אלא שעל פי רוב הם נעדרי מודעות פוליטית ואידיאולוגית, ואינם יודעים לנסח את התפישה שלהם היטב. התנועה הרחבה כל-כך של השתמטות מצה”ל מטעמים אישיים, היא המאבק הגדול ביותר על זכויות אזרח ועל חירות במדינה שלנו. אחוזים משמעותיים מאוד מהצעירים שלנו קובעים למעשה קביעה אידיאולוגית נחרצת, שמשמעותה: מדינה דמוקרטית, מדינה חופשית, איננה יכולה להפקיע את זכויות האזרח שלנו ולשלול מאיתנו את כל החירויות שלנו למשך שלוש שנים תמימות. אנחנו רוצים לבחור מה ללבוש, לבחור איך להתגלח, ולבחור בעצמנו מה אנחנו רוצים לעשות עם החיים שלנו ואיך אנחנו רוצים לנצל את הזמן שלנו. אנחנו לא רוצים שהמדינה תקבע עבורנו כל פרט ופרט – אפילו את האינטימיים והפרטיים ביותר – במשך שלוש שנים. אנחנו נאבקים על זכותנו לנהל חיים חופשיים במדינה דמוקרטית. המאבק הזה הוא מאבק צודק של מי שמסרב להקריב את זכויותיו וחירויותיו על מזבח הכלל. זכויות וחירויות שמדינה דמוקרטית איננה יכולה לשלול מאזרחיה, וזה בכלל לא משנה אם הם מזדהים עם המאבק הצבאי שהיא מנהלת או לא. כשלא רוצים לתת למישהו את הזכויות שלו, אומרים עליו שהוא אגוצנטרי ומפונק.
חוגי ימין טוענים פה ושם שחובת השירות נובעת מצורך לאומי-קיומי, ושנוכח הצורך הקולקטיבי רשאית המדינה לפגוע בזכויות הפרט לתקופה מוגבלת. נניח רטורית שאמנם המדינה לא תוכל להמשיך להתקיים ביום בו יסגרו את צה"ל, אולם בה במידה ברי שהיא תחדל להתקיים ביום בו יבטלו את משטרת ישראל, את השב”ס, את מערכת המשפט, את מערכת הבריאות, את מערכת החינוך וכן הלאה. כל אחת מהמערכות האזרחיות המקיימות את המדינה היא קריטית ומהווה צורך קיומי. אי אפשר לחיות בלי בתי חולים או בלי מד”א. אי אפשר לחיות בלי חברת החשמל – קריסה שלה תגרום לאסון בקנה-מידה לאומי חסר תקדים, וכולי. התרגלנו להניח שאת המערכות האזרחיות, החיוניות כל-כך, הקריטיות כל-כך לקיומנו, אלה שבלעדיהן המדינה תקרוס – התרגלנו להניח שראוי ונכון שאזרחים יפעילו אותן, כעובדים עצמאיים, מתוך בחירה חופשית ועבור שכר. האם יש בזה סיכון – בהחלט. יש בזה סיכונים רבים, ומחסור בכח אדם הוא אחד החמורים שבהם, והוא מתממש בכל אחת מהמערכות הללו. (אולי למעט בחברת החשמל). ובכל זאת – לא יעלה על הדעת שהמדינה תכפה על אזרחיה לעבוד באחד ממקומות העבודה האלה שלא מבחירתם החופשית, ובוודאי שלא מבלי לשלם להם את שכרם. אנחנו לא חיים במשטר סטאלינסיטי, ואי-אפשר לכפות עלינו לעבוד בקולחוזים לטובת הכלל. התרגלנו משום מה להניח שאת המערכת הצבאית ראוי שיפעילו צעירים מכח כפייה של חוק-מדינה, ושהדבר לא יהיה נתון לשיקולם. את ההרגל הזה אפשר לשנות.

אינטרסים בלתי-קולקטיביים ואינטגרציה כפוייה בחברה הטרוגנית
במחצית הראשונה של המאה הי"ט, עשה הצאר ניקולאי הראשון מאמצים מרחיקי לכת לשלב את יהודי רוסיה בחברה הרוסית – מאמצים שכונו "רוסיפיקציה של החברה היהודית". הוא אסר עליהם לחנך ביידיש ועברית וכפה עליהם חינוך ממלכתי ברוסית, הוא כפה עליהם להתחתן, להתגרש, להקבר וכו' ע"י רשויות המדינה בלבד, הוא הנהיג שיטת מיסוי שמנעה מהם את משלחי-היד המסורתיים בניסיון לקדם פרודוקטיביזציה ואינטגרציה, ומעל לכל – הוא חוקק חוק גיוס חובה וקבע מכסות גבוהים לגיוס של צעירים יהודים לצבא הרוסי. על מי שלא התגייס הוטלו סנקציות וקנסות חמורים. ניקולאי נזכר בהיסטוריוגרפיה היהודית כצורר ורשע. גזירת הגיוס נחשבה לאסון קהילתי בקנה מידה חסר תקדים, ולשואה איומה שהוטלה עליהם.
יש לכך שתי סיבות: הראשונה היא, ששירות בצבא הוא אכן שואה איומה. חיילים חווים השפלה, דיכוי ושלילת חירות מהחמורים ביותר שניתן להעלות על הדעת. וזאת, עוד מבלי להזכיר את הסיכון להרוג ולהיהרג הכרוכים בו. שלילת החירויות של ההתנהלות היומיומית היא חמורה פי כמה כשמדובר בגיוס של חרדים, משום שגם לעניינים כמו "מה אני לובש", “איך אני מתגלח", ו"איך אני מנצל את שעות היום", יש השלכה על חופש הדת והפולחן הדתי, והם מהווים התנגשות בין הצו הדתי וצו המצפון לבין החוק הצבאי. הסיבה השנייה היא, ששילוב של אוכלוסייה מסויימת בחברה הכללית הוא לא דבר שניתן להשיג בכפייה. נהפוך הוא – כפייה עשוייה להוביל אך ורק להחרפת השסע והאיבה.
חברה שמרנית והומוגנית יכולה לגונן בקלות על תפישות סוציאליות, משום שקשה להכחיש שהחיים בחברה מאורגנת יוצרים תלות הדדית בין הפרטים בחברה ואינטרסים קיבוציים. צבא המגן על קיומה של המדינה, למשל, הוא אחד מהם. חברה הטרוגנית, רב תרבותית ומגוונת, לעומת זאת, קשה לה מאוד לגונן על עמדות כאלה. מובן מאליו שמי שאיננו מזדהה עם הישות הציונית, למשל, והוא כפוף למרותה שלא מרצונו ושלא בטובתו, איננו רואה בצה"ל אינטרס משותף שלו ושל כלל החברה הישראלית. מובן מאליו שאין שום אפשרות לכפות על קבוצות כאלה תחושת סולידריות והזדהות עם המדינה ומטרותיה.

צדק חברתי וחברה אזרחית: “הם סתם מפונקים #2”
בחברה הטרוגנית, רב-תרבותית וקוסמופוליטית, קל יותר לגונן על עמדות דמוקרטיות, קוסמופוליטיות, אינדיבידואליסטיות וליברליות. בתפישה הכלכלית הימנית, המדינה איננה אלא מנגנון, ושותפות הגורל של אזרחי המדינה מצומצמת למגבלות המנגנון. היא איננה דורשת מהם להזדהות כחלק מאותו העם, או להיות שותפים לאותה מערכת ערכים, לאותה תרבות, לאותם סמלים וכן הלאה. היא מניחה שלכל פרט בחברה יש אינטרסים אישיים, וחירות לחתור להגשמתם. היא מניחה שאין לאיזשהו קולקטיב מדומיין זכות לשלול את חירויותיו של הפרט בשם אינטרסים קיבוציים.
החברה הישראלית היא בת-כלאיים יוצאת דופן. מחד גיסא, האידיאולוגיה הימנית הזו פושה בכל שכבות החברה הישראלית בתחום הכלכלה. אחרי כמה עשורים שבהם הערוצים המסחריים מרעיפים עלינו את הרעיונות של תרבות הצריכה ואת האידיאל של השוק החופשי, הערכים הללו חילחלו עמוק, וקפיטליזם ניאו-ליברלי נהיה לאבן יסוד בארץ. הדרישה לחלק את השפע באופן שיוויוני נחתה על התודעה הציבורית בקיץ שעבר כרעם ביום בהיר, ועדיין ברירת המחדל שלנו היא שראוי לתת לכל פרט את הסיכוי לחתור אל העושר האישי שלו כמיטב הצלחתו, ושכל חתירה לרגולציה והתערבות מלמעלה היא בגדר חתרנות. מאידך גיסא, האידיאולוגיה ההפוכה פושה כמעט בכל יתר התחומים. ה"עם" הוא ישות בעלת חשיבות עליונה, ה"מטרות הלאומיות" מצדיקות כמעט כל דבר, וההזדהות עם הסמלים, הערכים והתרבות הם תנאי-סף להתקבלות בחברה. הסינקריטיזם הישראלי הזה מצליח לסנתז בין שני חצאים שיש ביניהם סתירה מהותית בתפישת היחסים שבין "העם" לבין "המדינה".
אנשי המחאה החברתית מנסים לפרק את המיזוג המוזר הזה תוך הזדהות עם חלקו האחרון והתנגדות לחלקו הראשון. הווה אומר: מכיוון שאנחנו חברה הומוגנית בעלת אינטרסים משותפים ותלות-הדדית, ראוי שנחלק בינינו את השפע באופן שיוויוני. אלה הקרואים משתמטים – שאני מבקש לקרוא להם "סרבני גיוס מטעמים אישיים" – מנסים לפרק את המיזוג הזה תוך הזדהות עם חלקו הראשון והתנגדות לחלקו האחרון. הווה אומר: מכיוון שאנחנו חברה הטרוגנית שבה לכל פרט יש אינטרסים נוגדים וחירות לחתור להגשמתם, הרי שהמדינה איננה רשאית לכפות עליי קורבן של זכויותיי וחירויותיי בשם קולקטיב מדומיין ואינטרסים קיבוציים מדומיינים.
באלה ובאלה מוטח העלבון "מפונקים", ונדמה על פניו שהוא מוטח בשניהם מאותו הכיוון. למעשה, הדמיון ביניהם מוגבל לעובדה שאלה ואלה מבקשים רווחה ואיכות חיים, והביקורת המוטחת באלה ובאלה נשענת, בשורה התחתונה, על התודעה הציבורית ש"ישראלי אמיתי" – החיים שלו צריכים להיות קשים, ושיסבול בשקט ולא יקטר, כי קשה יש רק בלחם.

|| כל הכתמים בקטגוריה: מחשבות ||

תגובות