אופטימיזם היסטורי ופסימיזם אוניברסאלי: האדם והחברה בספרות הקיבוצית

פורסם בתאריך | 31 ביולי 2013 | אין תגובות | תגובות בפייסבוק

אופטימיזם היסטורי ופסימיזם אוניברסאלי: האדם והחברה בספרות הקיבוצית
ניתוח משווה בין הדמויות בסיפורים "בכי"¹ ו-"עד אור הבוקר"²

מבוסס על מטלת מנחה בקורס "בין בדיון לממשות: סוגים בסיפור הישראלי", האוניברסיטה הפתוחה.

הגדרות ומושגים

הבדלים במאפייני הדמויות בשני הסיפורים
ישנם קווי דמיון מסויימים במאפיינים של שני צמדי הדמויות בשני הסיפורים הללו: מירטל והדי ב"בכי" וכפרי ועדנה ב"עד אור הבוקר". לאורם של קווי הדמיון הללו, נקל להבחין גם בהבדלים שבין הדמיות ודרכי אפיונן.

המאפיין הראשון המשותף לדמויות בשני הסיפורים הוא העובדה שבשניהם מוצבות הדמויות על רקע ממשי, שניתן לזהות אותו במקום ובזמן מוגדרים במציאות החוץ-ספרותית. יתר על כן, הדמויות בשני הסיפורים מוצבות על רקע ממשי דומה. הדמויות בסיפור "עד אור הבוקר" מוצבות ופועלות במסגרת קיבוץ בשנות הארבעים: נזכרים מוסדות הקיבוץ כגון בית הילדים, סידור העבודה, חדר האוכל וכד'3, ונזכר התאריך המדוייק בדף סידור העבודה – 24 לאוקטובר 1945 4. הדמויות בסיפור "בכי" מוצבות ופועלות במסגרת קיבוץ בראשית דרכו בשנות החמישים: נזכרים ביטויים כגון "ליפט", "מחנה", ונזכרים חדר הכביסה, בית הילדים, הרפתן ועוד5.
פירושו של דבר, שהדמויות בשני הסיפורים מוצבות במסגרת חברתית מוגדרת. מעמדן של הדמויות בחברה הסובבת אותן ויחסיהן עימה מהווים תמה מרכזית בשני הסיפורים. יחסיהן של הדמויות עם החברה, מקומן בחברה ויחסה של החברה אל הדמויות מהווים אמצעי חשוב באפיון הדמויות ובתיאורן.

לאור זאת, מתבלט ההבדל במעמדן של הדמויות במסגרת החברתית הקיבוצית שהן נתונות בה. מירטל מתגורר בקצה המחנה, בריחוק-מה מיתר החברים, ובמידה מסויימת של ניתוק מהציבור. הוא נושא בשני תפקידים במשק – הוא עגולנה של החצר, וכן אחראי על חלוקת האספקה הקטנה לחברים – אשר שניהם תפקידים שוליים יחסית במערך העבודה הקיבוצי. הדי גם היא נושאת בתפקיד שולי – היא עובדת במחסן הבגדים. על מירטל מסופר שחברי הקיבוץ היו אדישים למציאותו ביניהם, וראו אותו כחפץ זרוק בחצר6. על הדי מסופר שהיא יוצאת דופן בהתנהגותה ובמזמוטיה. אמנם אין החברים שופטים אותה לרעה על התנהגותה, אולם הם רואים בה גורם זר וחריג, והיא בלתי נורמטיבית ואיננה מעורה היטב במארג האנושי והתרבותי שבקרבו היא חיה7.
כפרי ועדנה, לעומת זאת, מהווים את עמודי התווך של הקיבוץ שבו הם חיים ופועלים. עדנה משמשת כגננת, ומרכזת את ועדת החינוך8 – שני תפקידים משמעותיים מאוד, אשר כלולה בהם אחראיות רבה ושותפות בעיצוב פני החברה וערכיה. היא מתוארת כדמות מוכרת לכל, וכדמות אהובה ואהודה מאוד9. כפרי נושא אף הוא בתפקידים מרכזיים במערך העבודה בקיבוץ – הוא פעיל בארגון הקיבוצי הכלכלי, והוא אחראי לסידור העבודה10. בשני התפקידים שלו הוא נושא באחראיות כבדה ביותר לעצם התנהלות הקיבוץ השוטפת, וכן לעיצוב פני הקיבוץ וגיבוש ערכיו. הוא מתואר כאדם אהוד ומוערך, אשר מרבים לדבר בשבחו11. כפרי ועדנה, אם כן, הם מסורים לחיי הקיבוץ ולאידיאולוגיה הקיבוצית הסוציאליסטית12, והם נוטלים חלק פעיל ומשמעותי בהכרעות על דמות החברה שהם חיים בה, בשונה מהדי ומירטל אשר חיים בשולי החברה הקיבוצית, ואשר אינם שותפים פעילים בארגונה ובארגנון מנגנוניה מוסדותיה וערכיה.

מאפיין נוסף של הדמויות בשני הסיפורים, הוא העובדה שהן מתוארות במלאות ריאליסטית. נמסרות עובדות לגבי גילן, שמותיהן, מראיהן ואופיין. העובדות נמסרות תוך שמירה על עיקרון הרוחק הממוצע, כך שלא מושם דגש על תכונה אחת והזנחה של תכונות אחרות מחד, ובכל זאת, תכונות מסויימות נמסרות בפירוט המאפשר לקורא לשחזר באופן מלא ועשיר את העולם הבדוי ואת הדמויות בו מאידך.

תכונותיהן ומאפייניהן של הדמויות בכל אחד מהסיפורים שונים אלה מאלה. שמותיהם של הדי ומירטל מעידים עליהם שאינם ילידי הארץ, ויש בזה כדיי ללמד על מעמדם הנחות בקיבוץ. מירטל מתואר כאדם נמוך אך מוצק, בעל הבעה נבוכה ומטושטשת, אשר לא ניתן לקרוא בה תגובה רגשית חד-משמעית. הוא מתואר כאדם שנוהג בעצמו פחיתות, הוא ביישן, ממעט בדיבור וניסוחיו עילגים וקטועים. הוא איננו עומד על שלו, ומקבל את כל ההתרחשויות ללא תרעומת13. מירטל זוכה לתיאור עשיר על דרך האיפיון המטונימי: חדרו המוזנח ובגדיו מעידים על רישול והזנחה עצמית14, ואילו החמור המטופח וחדר האספקה המוקפד בדיקדוק מעידים על התמסרות לעבודה15, שאף בה יש רמז לביטול הערך העצמי16. הדי מתוארת כצעקנית, פטפטנית וחסרת עכבות, ומשתמע מתיאורה שיופיה ניכר לעין17.
שמותיהם של עדנה וכפרי, לעומת זאת, הם שמות ארץ-ישראליים, שהיו נפוצים בחברה הקיבוצית הצעירה. עדנה מתוארת כאישה נאמנה ומסורה למשפחתה ולעבודתה18. כפרי מתואר כאדם נמוך וצנום, בן שלושים, בעל בלורית קוצנית, מצח מקומט וחרוץ, ולחי נוקשה19. הוא מוצג כאדם צנוע ומסתפק במועט20. הן כפרי והן עדנה מתנסחים בעברית באופן רהוט ביותר, ומפגינים שליטה מלאה בשפה וכישורים רטוריים גבוהים21.

מאפיין שלישי של הדמויות בשני הסיפורים הוא העובדה שאת כל מהלכיהן, בחירותיהן והתנהגויותיהן ניתן להסביר באמצעות הסברים סיבתיים מסתברים. מעשי הדמויות ניתנים לביאור באמצעות דגמים פסיכולוגיים המוכרים לקורא מן הממשות, ובאמצעות הסברים סוציולוגיים-חברתיים, הנוגעים למערכת היחסים של הדמויות עם החברה הסובבת אותן. ישנם קווי דמיון ברורים גם בין העלילות בשני הסיפורים: בשניהם מסופר על תא משפחתי בקיבוץ, ועל אם העוזבת את הקיבוץ, ומשאירה את בנה ובעלה מאחור. אולם ההסברים הסיבתיים – הפסיכולוגיים והסוציולוגיים – להתנהגותן של הדמויות בכל אחד מן הסיפורים הם שונים מאוד.

הסיפור "עד אור הבוקר" מגיש לקורא את עולמן הפנימי של הדמויות במידה רבה יותר מאשר הסיפור "בכי". באמצעות שימוש בשילוב מבע המספר בנקודת התצפית של הדמות, באמצעות המבע המשולב, ובאמצעות ציטוטי שיחות כלשונן, מתוודע הקורא לתהליכים הנפשיים שעוברות הדמויות במהלך הסיפור. הקורא מגלה דמויות בעלות מודעות רבה לעצמן ולסביבתן, המפגינות אחריות, שיקול דעת, והכרה אידיאולוגית. הסיפור מציג דמויות של בני-אדם אשר מבינים את השלכות מעשיהם, ואשר שוקלים היטב את מעשיהם, מתלבטים, מכריעים, ולבסוף פועלים בעולם החיצוני בהתאם להחלטות שקיבלו. יתר על כן, הן עדנה והן כפרי מערבים בלבטיהם ושיקוליהם את טובת הכלל ואת האינטרסים של החברה. הם מצויים בקונפליקט המייצג את בעיותיה המיוחדות של החברה בקיבוץ ואת האידיאולוגיה הייחודית שלה – המתח בין הפרטי לבין הציבורי, בין התא המשפחתי לבין הקבוצה, בין העבודה לבין התרבות והרוח. כל אחד מהם בדרכו מתמודד עם הקונפליקט הזה. כל אחד מהם בדרכו שם את טובת הכלל לפני טובתו האישית תחילה, אולם מחפש בהמשך את דרך-האמצע לפתרון הדילמה, ואת האפשרות לאזן בין שני הקצוות וליישב את המתח22.
בסיפור "בכי" החדירה לנפשן של הדמויות היא מעטה ביותר, ואל ההסברים לפעולותיהן ומעשיהן ניתן להגיע על דרך ההיסק בלבד. יחד עם זאת, מתקבל הרושם שפעולותיהן של הדמויות נובעות מאופיין הטמוע בהן, ולא מתוך התלבטות והכרעה. מירטל והדי אינם שוקלים את מעשיהם באופן אחראי ומעמיק, ואינם מקבלים החלטות לאחר עיון אידיאולוגי, ערכי, או מוסרי, אלא פועלים כשם שתכונות אופיים מוליכות אותם לפעול. הם אינם לוקחים חלק אקטיבי בעיצוב נפשם-הם. ניתן להסיק, שהם מבינים את המנגנונים הסוציאליים הסובבים אותם, ופועלים לעתים מתוך אינטרס לשפר את מעמדם בחברה: כך, למשל, אפשר להבין את דקדקנותו וקפדנותו של מירטל בחדר האספקה כניסיון לזכות בהערכת החברים בקיבוץ, ולא מתוך הזדהות עם אידיאל העבודה הקיבוצי23. כמו-כן, כך ניתן להבין את החלטתה של הדי להינשא למירטל: נדמה שאין להם דבר במשותף, ומסתבר שהיא בוגדת בו עם גברים אחרים – אולם מעמדו של זוג נשוי בחברה הוא גבוה יותר מאשר מעמדם של רווקים, וניתן לשער שהיא נישאת לו מטעמי נוחות, או על מנת לשפר את מעמדה, ולא מתוך דבקות באידיאל התא המשפחתי24. כלומר, הן הדי והן מירטל מנצלים את הערכים והנורמות הסובבים אותם על מנת לקדם את האינטרסים הפרטיים שלהם, ולא מתוך הזדהות עם הערכים הללו. מנגד, עזיבתה של הדי נבעה מאופיה, כשם שנתוודע אליו הקורא לפני-כן, ובשל פרשת אהבים שנסחפה אליה – הדבר לא נעשה מתוך שיקול דעת, והוא נעשה מבלי להתייחס לטובתם של הבעל והבן או לנורמות ולערכים בקיבוץ. גם האופן בו קיבל מירטל את העזיבה נבע מאופיו, כשם שנתוודע אליו הקורא לפני-כן. הוא קיבל את הדין בשתיקה ובביטול-עצמי, משום שכזהו אופיו – לא משום ששקל את הדבר, התלבט לגביו והכריע, ולא משום שתגובה זו תאמה לאינטרסים שלו או של בנו, או לערכים הנהוגים בחברה הקיבוצית.

כלומר, הגם שאת מעשיהן של הדמויות בשני הסיפורים ניתן להסביר בהסברים סיבתיים מסתברים – טיבן של הסיבות, וטיבם של הדגמים הפסיכולוגיים והחברתיים המתוארים בהם, הם שונים מאוד. הסיפור "בכי" מציג דגם נפשי של דמויות שאינן מעצבות את עולמן הפנימי ואינן מעצבות את המציאות החיצונית, אלא פועלות לעתים מתוך ניסיון להתאים את עצמן לכללים החברתיים ומתוך ניסיון לשפר את מעמדן בחברה בהתאם לכללים הללו, אולם לרוב הן פועלות מכורח אופיין הטבוע בהן, גם כשהדבר נוגד את האינטרסים שלהן עצמן. הסיפור "עד אור הבוקר", לעומת זאת, מציג דגם נפשי של דמויות אשר לוקחות חלק פעיל ואקטיבי בגיבוש עולמן הפנימי: שוקלות, מתלבטות, מקבלות החלטות ומגיעות לכדיי הכרעות ערכיות, מתוך מודעות לעצמן ולסביבתן ומתוך שיקול דעת אחראי. לבסוף, הן פועלות בעולם החיצוני בהתאם להחלטות שקיבלו. כמו-כן, הדמויות בו מזדהות עם ערכיה של החברה שבה הן חיות, מקבלות על עצמן את מוסכמות החברה ואת האידיאלים שלה, ואף שמות את טובת הכלל לעתים לפני טובתן הפרטית, לוקחות חלק בעיצוב פניה של החברה ופועלות על מנת לגשר בין האישי והציבורי.

התמה "האדם והחברה" כפי שהיא משתמעת ממאפייני הדמויות בשני הסיפורים
בשני הסיפורים התמה "האדם והחברה" היא מרכזית, ושניהם עוסקים במקומו של האדם בחברה, יחסיו עמה, השפעתו עליה והשפעתה עליו. יחד עם זאת, כל אחד מהם מציג דגם שונה של התמה הזו.

בבסיס הסיפור "עד אור הבוקר" ניתן לזהות "אופטימיזם היסטורי". ההנחה לפי גישה זו היא, כי החברה מתפתחת באופן דיאלקטי, במאבק בין ניגודים המתרחש בזמן. את הכוחות והחוקים הפועלים בהיסטוריה האנושית ניתן להבין ולהגדיר, וכך אף להסתייע בהם כדי לשנות את המציאות החברתית ולהשפיע על מהלך ההיסטוריה. גורל האדם בחברה תלוי בהבנתו את הכוחות הללו ובגיבוש עמדה אקטיבית כלפי המציאות. במידה ויסגל עקרונות אלה, יהיה בידו לשפר את גורלו ואף לעצב את התהליכים ההיסטוריים. כלומר, בבסיס הסיפור ניתן לזהות את האמונה שלאדם הפרטי יש השפעה על גורלו ועל גורל החברה, ושמוטל עליו להבין את הכוחות הפועלים בה ולהיות שותף פעיל ואקטיבי בעיצוב פניה, על מנת לתקן אותה ולקבוע את עתידה.
עיקרון זה מתבטא ביצירה בכמה דרכים. ראשית, בעצם העובדה שחייהן של הדמויות בסיפור זה שזורות במהלכיה של החברה שבה הן מצויות. הן כפרי והן עדנה מעורבים ומעורים בחיי החברה ובענייני הציבור. הם נושאים בתפקידים משמעותיים במערך העבודה, והם שותפים בארגון החברה: משפיעים על המוסדות, המנגנונים והמבנים החברתיים25. להחלטות של הכלל, ולהחלטות עקרוניות הקשורות בענייני הכלל, יש השלכה מיידית ומשמעותית על חייהם הפרטיים. הווה אומר, התהליכים העוברים על החברה הקיבוצית משפיעים במישרין על חייהם הפרטיים ועל עולמם. חייהם הפרטיים אינם נפרדים מחיי החברה26. יתר על כן, שניהם שותפים בגיבוש ערכיה של החברה, סדרי העדיפויות שלה, נהליה והנורמות הנהוגות בה, וכך לשניהם יד בעיצוב פניה27.
הן דמותו של כפרי והן דמותה של עדנה הן דמויות חיוביות. אין זה אומר שהן מושלמות או נעדרות פגמים, אלא שהן דמויות רפלקטיביות, המודעות לעצמן ולסביבתן, ואשר מבינות את חשיבות ההחלטות שהן מקבלות ואת ההשלכות של פעולותיהן בעולם החיצוני. כפרי ועדנה מזדהים עם ערכיו של הקיבוץ ועם הנורמות המוסריות שלו, שמים לעתים את טובת הכלל לפני טובתם האישית, אולם מחפשים פיתרון מאוזן וצודק, וחותרים להשגתו28. כיוון שבעיותיהם האישיות הן גם בעיות של הכלל, הרי שחתירתם לפתור את בעיותיהם האישיות היא גם חתירה לפתרון בעיות הכלל. הסיפור מביע אופטימיזם היסטורי, במובן שכפרי ועדנה מעורים בחיי הקיבוץ, מבינים את הכוחות החברתיים הפעולים בו ואת הדיאלקטיקה ביניהם, ומייצגים את הכוחות החיוביים, השואפים לאזן בין ניגודים ולפתור את המכשולים בדרך לחברה צודקת ומתוקנת. סיום הסיפור מעורר את התקווה שיש בידם לפתור את בעיותיהם. כיוון שבעיותיהם רלוונטיות לכלל החברה, הרי שפתרונן מעיד שיש תיקון גם לחברה בכללה.

התמה "האדם והחברה" משתמעת ממאפייניהן של הדמויות בסיפור "עד אור הבוקר" באופן נוסף: מאחר שבבסיס הסיפור ניתן לזהות את עיקרון האופטימיזם ההיסטורי, הרי שהיצירה רואה את עצמה ככזו שמוטל עליה לקחת חלק אקטיבי בשינוי החברה. החברה המוצגת בסיפור היא בת דמותו של העולם הממשי, והיא מציגה את העולם הממשי באופן ערכי ושיפוטי. במילים אחרות, הסיפור הוא מייצג ממשות, ולא רק דמוי-ממשות. הוא בונה דגם של העולם האמיתי, מתוך כוונה להנחות את הקורא וללמדו אמת כלשהי על המציאות. יש לסיפור כוונה לחנך את הקורא ולהעניק לו הבנה טובה יותר של החברה האנושית בכלל, ושל יחסי האדם והחברה בקיבוץ הארץ-ישראלי בפרט.
על מנת לעשות זאת, מתמקד הסיפור במאפיינים המובהקים והייחודיים של החברה הקיבוצית. אמנם, שני הסיפורים עוסקים ביחסי הפרט והכלל בקיבוץ, אולם הסיפור "עד אור הבוקר", בשונה מהסיפור "בכי", מציג את התכונות האופייניות והמובהקות לקיבוץ במיוחד. הוא מציג את המוסדות העיקריים, דמויות המפתח, הדילמות המיוחדות, וההיבטים השונים אשר הם אופייניים דווקא לחיים בקיבוץ, ואשר ניתן למצוא אותם שם ולא במקומות אחרים. כפרי ועדנה הם דמויות טיפוסיות: אין זה אומר שהם הדמויות השכיחות או הנפוצות ביותר בקיבוץ. פירושו הוא שבתכונותיהם, קורותיהם, ומאפייניהם השונים הם מייצגים את המובהק והייחודי לחברה הקיבוצית. הם מציגים את מה שמיוחד לאנשים בקיבוץ. הבעיות והדילמות שבהן הם מתחבטים, הן כאלה שאופייניות דווקא לחברה הקיבוצית: רבים אחרים במציאות הממשית התמודדו עם בעיות דומות, והחברה הקיבוצית כולה התמודדה עם סוגיות דומות באותה עת. במילים אחרות, הסוגיות המרכזיות בסיפור – המתח בין התא המשפחתי לבין הקולקטיב, בין האישי לציבורי, בין העבודה לבין התרבות והרוח – כל הסוגיות הללו הן כאלה שהעסיקו את החברה בת הזמן ונגעו לעולמו של הקורא.
לסיכום, מתוך כל אלה עולה, שהסיפור "עד אור הבוקר" שואף במובן מסויים לקחת חלק אקטיבי בשינוי החברה. ניתן לראות בו במידה מסויימת מכשיר אידיאולוגי: יש לו כוונה להשפיע על הקורא השפעה חינוכית ולעזור לחברה לפתור את הבעיות הקונקרטיות שהיא מתמודדת עמן. כפרי ועדנה משמשים במובן זה מעין מודל לחיקוי, והם מדריכים את הקורא כיצד עליו לנהוג בהתמודדותו עם סוגיות דומות בחייו הפרטיים. בזה, ניתן לומר עליהם שהם מממשים את הפוטנציאל של האדם בן התקופה, ושהאופן בו הם מאזנים בין הכוחות המנוגדים ופותרים את בעיותיהם מהווה מודל לאופן בו מוטל על החברה הקיבוצית בכללה לפתור את הסוגיות המונחות לפתחה.

לאור סקירת האופן בו משתמעת התמה "האדם והחברה" בסיפור "עד אור הבוקר", ניתן לומר שאופן השתמעותה בסיפור "בכי" שונה בעיקר במאפיינים אשר היא ניחנת בהם בסיפור הראשון ואילו איננה ניחנת בהם בסיפור השני.

ראשית, לא ניכר בסיפור "בכי" שהחברה נתפסת על-ידו כגורם משתנה ומתפתח בזמן. היא מוצגת כישות סטאטית, אשר נשארת כמות שהיא: סביבה אנושית, שיש בה רכילות, יחסי כוחות ומעמדות, תפקידים מגדריים וכן הלאה29. אי לכך, מסתבר שאין לפרט השפעה של ממש עליה – אין בכוחו לעצב את החברה, לשנות אותה או לכוונה ליעדים רצויים. החברה היא פשוט גורם נתון, אשר בתוכו האדם חי את חייו.
שנית, הדמויות בסיפור "בכי" אינן מעצבות את עולמן הפנימי. לא ניכר עליהן שהן עורכות חשבון נפש, מתלבטות או שוקלות את פעולותיהן לאורם של אידיאלים מוסריים. אין הן מנסות לפתח את עצמן או לגבש את סולם הערכים האידיאולוגי שלהן. חלף זאת, הן מתוארות ככאלה שאופיין טבוע בהן ואף הוא, בעיקרו, סטאטי. אופיים של מירטל והדי הוא אשר מוליך אותם בפעולותיהם ומכתיב את התנהלותם זה עם זו, עם הבריות ועם החברה הסובבת30.
הבדל שלישי בין האופן בו משתמעת התמה "האדם והחברה" בסיפור "בכי" מהאופן בו היא משתמעת בסיפור "עד אור הבוקר", הוא הראיה הפסימית הנובעת מכל זה: בעיותיו וקשיו של מירטל אינם תלויים בסוג החברה או מאפייניה. גם בתוך חברת מופת הוא סובל ותיקון החברה לא יביא מזור לסבלו. כלומר, הוא מסמל את דמותו של מי שגורלו לא שפר עליו, ושסבלו מוטל עליו מידי אדם ומידי שמים, ואשר אין פיתרון למצוקתו. מכל מקום, שינוי החברה לא עשוי לפתור את מצוקתו, הנובעת בראש ובראשונה מאופיו ומנסיבות חייו31.
מתוך כך מתברר גם המאפיין האחרון שבו נבדל סיפור זה מהסיפור הראשון שסקרתי: דמויותיהם של מירטל והדי אינן דמויות טיפוסיות. אין הם מייצגים את התכונות הייחודיות והמובהקות לחברה הקיבוצית, הבעיות שהם מתמודדים איתן אינן יחודיות לחברה זו, המנגנונים הארגוניים, התרבותיים והחברתיים המתוארים בסיפור אינם מבין מאפייניו המובהקים של הקיבוץ, המבדילים בינו לבין חברות אחרות. מכאן עולה, שמירטל והדי מהווים מעין דמויות ארכיטיפיות, אוניברסאליות, דמויות שעשויות להמצא בכל זמן ובכל מקום. מכל זה משתמע, שהתמה "האדם והחברה" בסיפור "בכי", מניחה שישנם מאפיינים כלשהם ביחסי האדם והחברה אשר אינם תלויי תרבות ואשר אינם מוגבלים לחברה מסויימת וקונקרטית על המובהק והייחודי בה. במילים אחרות, ישנם גורמים כלשהם שהם אוניברסאליים, והם רלוונטיים לכל אדם בכל חברה, בכל מקום ובכל זמן32

המשותף לשני הסיפורים, כאמור, הוא העובדה שבשניהם התמה "האדם והחברה" היא התמה המרכזית. ההנחה אשר ניתן לזהות בבסיס שניהם היא, שהחברה היא הגורם המשפיע ביותר בעולמו של הפרט. אמנם בסיפור "בכי" השפעתו של הפרט על הכלל היא מועטה, אולם השפעתם של הכלל על הפרט היא רבה מאוד. האדם הוא יצור חברתי, ונסיבות חייו הן בראש ובראשונה הנסיבות החברתיות אשר במסגרתן הוא חי ופועל: מעמדו, קשריו, יחסיו עם הזולת, מקצועו, האופן בו הסביבה האנושית מתייחסת אליו וכן הלאה. בעיותיו, קשייו, החלטותיו ופעולותיו מתקיימות בתוך מרחב אנושי, ולמרחב הזה יד ורגל בכל אלה.

1. בכי, מאת: אהרון מגד, מתוך: אסופת סיפורים. בין בדיון לממשות – סוגים בסיפור הישראלי, עורכת: אורנה גולן, הוצאת קיבוץ המאוחד והאוניברסיטה הפתוחה, 1983. ^
2. עד אור הבוקר, מאת: משה שמיר, מתוך: נשים מחכות בחוץ – י"ג סיפורים, ספרית פועלים/לכל, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה, 1952. ^
3. למשל: "פלחה מספוא גן ירק פרדס מטעים רפת לול מכוניות השקעות פעולה ציבורית שבתות…" (עמ' 27). ^
4. "תם. הרי לך, סידור עבודה ליום ג', 24 לאוקטובר, 1945" (עמ' 19). ^
5. למשל: "מירטל היה גר בליפט קטן, מאחורי משוכה של שיחים, בקצה המחנה" (עמ' 7); "רובו של היום היה משמש עגלונה של החצר. בשעות שלפנות-ערב היה מחלק, זה משנים אחדות, את האספקה הקטנה לחברים" (עמ' 7-8); "כשעבדה במחסן הבגדים…" (עמ' 9). ^
6. "היו מורגלים במציאותו כבמציאותם של כלים שונים שבחצר שאין איש משגיח בהם" (עמ' 7). ^
7. למשל: "יחסנו אל החוטא נקבע כנראה על-פי יחסו שלו אל מעשהו" (עמ' 9); וכן: "והבחורות אמרו שנתישבה דעתה סוף-סוף" (עמ' 9). ^
8. "עדנה הייתה גננת נפלאה. הייתה מרכזת את ועדת החינוך…" (עמ' 23). ^
9. "שהרי אהבנו אותה. הילדים אהבו אותה. היא עבדה יפה, יפה מאוד". (עמ' 10). ^
10. "כפרי יושב בסידור העבודה" (עמ' 11); "הייתה ישיבה, דיברו על קימוצים. קימוצים בעבודה". (עמ' 23). ^
11. "כפרי הוא אדם שמרבים לדבר בשבחו ב"ארגון המשקים". (עמ' 11). ^
12. למשל: "כל חבר, יהיה מי שיהיה, אין לו קיום אצלנו אם לא ניתן לא את האמון המלא, אם נבסס את הכל על האמון המלא בו" (עמ' 21. ההדגשה במקור). ^
13. ראה פסקה שניה בעמ' 7. ^
14. ראה פסקה ראשונה בעמ' 7. ^
15. ראה שתי פסקאות ראשונות בעמ' 8. ^
16. למשל: "משהיה דופק מישהו על פתח הליפט שלו בשעת ערב או בשבת ונזקק לדבר-מה – מעולם לא סירב. היה נוטל בידו את המפתחות […] ונותן לו את מבוקשו" (עמ' 8). ^
17. למשל: "בריה קטנה זו, צהובת-שיער ויקודת-עין, היתה תובעת את שלה, ובתוקפנות, ועשתה פומבי לתובענותה זו". (עמ' 9). ^
18. "אשה חיה, נאמנה, עובדת, מסורה…" (עמ' 10). ^
19. "הוא צנום…" (עמ' 11); "על פני הלחי הנוקשה, על פני קימור הלסת, עד הסנטר" (עמ' 29); "כפרי עם החריצים השחורים מתחת לעיניים. עם המצח המקומט מאוד, השזוף, עם הבלורית העקשנית והקוצנית […] בחור בן שלושים" (עמ' 29). ^
20. למשל: "כשהוא חוזר מהעיר הוא מעשן אותה הזיבורית, ולעולם לא תמצא אצלו לא מצריות ולא 'פליירס'. כשהוא נוסע העירה הוא כורך לו ארוחת בוקר ב'משמר' של יום אתמול". (עמ' 11). ^
21. למשל: "עשר שעות אנחנו מתווכחים וזיעה לבנה עולה על השפתיים […] למה לא היה לנו פנאי לשבת ולשמוע את שיחתך השקטה על המשק, על החלומות, על המכשולים ועל הכוח?" (עמ' 24). ^
22. למשל: "כן, זוהי שאלת חיים. כן, זוהי שאלת הטעם של חיינו. זוהי איננה שאלה של שני חצאי ימים. (בכאב) למה באת אליי עם הבירור הזה?" (עמ' 24); "מאימתי זה הייתה אצלנו המשפחה לתא אינטרסנטי?" (עמ' 23); "למה גרשון כזה ישקר?… למה? האם הוא רוצה לנוח, הוא יכול לנוח? מה, הוא אבד פתאום את כל טעם חייו?" (עמ' 21). ^
23. "חדר האספקה, ממלכה זו שהוא שליטה היחיד… חדר זה היה ידוע כקודש-הקודשים של מירטל וכך נהגו בו הכל" (עמ' 8). ^
24. "…ומעמד מכובד יותר כביכול בחברה […] דומה היה שבית זה יהיה קיים ועומד יותר מכל הבתים" (עמ' 9). ^
25. למשל – כפרי אחראי על סידור העבודה. הוא שותף בועידות שנוגעות לתקציב המשק ועוד. ^
26. למשל – ההחלטה לקצץ את שיעורי הפסנתר מטעמים של סידור עבודה משפיעה על היחסים בתוך התא המשפחתי בין כפרי ועדנה. ^
27. למשל – ההשתתפות של כפרי בועדות, השליחות שלו לעיר, ההחלטות שהוא מקבל במסגרת תפקידו כמסדר העבודה: איזה ענף יקבל הקצאות רבות יותר וכן הלאה. ^
28. למשל – הויכוח ביניהם על עניין שיעורי הפסנתר, ההירהורים של כפרי לאחר ההתנגשות בינו לבין גרשון במשרד, ועוד. ^
29. כך עולה, למשל, מהאופן בו מתוארים יחסה של החברה למירטל ולאחר מכן יחסה של החברה להדי. ^
30. כך עולה, למשל, מהאופן בו הדי שבה לסורה ובוגדת במירטל לאחר נישואיהם, מהאופן בו היא עוזבת אותו בשל רומן, מהאופן בו הוא מקבל את עזיבתה מבלי לעמוד על שלו, תוך ביטול ערכו-העצמי, וכך עולה מחולשתו הבאה לידי ביטוי בהתמודדות עם פרץ ולאחר מכן עם בנו בסיום הסיפור. ^
31. "במירטל ובבנו, יורש סבלו ומכאוביו, ביקשתי לדובב עקת גורלם של המקופחים מידי הטבע ולוקים מידי אדם, שלבעיית חייהם דומה אין פיתרון אף בחברה המתוקנת". (מתוך הקדמתו של אהרון מגד לסיפור 'בכי' באנתולוגיה "את אשר בחרתי", ערך: יוחנן טברסקי, הוצאת הדר, תש"ד. ^
32. "בצערם של שניים אלה ראיתי משהו מ'צער העולם', שכל אדם ואפילו הוא חזק ומחושל כנגד הפגעים, חש אותו בזמן מן הזמנים, ולו רק פעם בחייו" (מתוך הקדמתו של אהרון מגד לסיפור 'בכי' באנתולוגיה "את אשר בחרתי", ערך: יוחנן טברסקי, הוצאת הדר, תש"ד. ^

הגדרות ומושגים

מלאות ריאליסטית
מונח המתאר עיצוב של עולם בדיוני ביצירה ספרותית בצורה "מלאה" ומפורטת. מלאות ריאליסטית מתקיימת כאשר מרכיבי הטקסט השונים: דמויות, מקומות, אירועים וכן הלאה – מעוצבים לפרטי פרטים, תוך שימת-לב לכל הפרטים הקשורים בהם. דרכי העיצוב של דמויות, למשל, יכללו מאפיינים כגון: שמן, הופעתן החיצונית, לבושן, מעמדן החברתי, קורות חייהן וכן הלאה. דרכי העיצוב של מקומות יכללו פירוט של חפצים, מרחקים, מידות, צבעים וכן הלאה, באופן שיאפשר לקורא לשחזר בעיני רוחו תמונה עשירה ומלאה של העולם הבדיוני המתואר ביצירה. כך גם באשר לסיטואציות, אירועים, פעולות או מחשבות. יצירה ספרותית אשר הגורמים השונים בה מעוצבים במלאות ריאליסטית מאפשרת לקורא לשחזר את העולם הבדוי ואת חלקיו השונים באופן מדוייק, עשיר ומפורט.
המונח מתקשר לסוג הסיפור הריאליסטי, אשר שואף לשוות ליצירה הספרותית צביון מציאותי – היינו, ליצור את הרושם שהמתואר ביצירה יכול היה להתרחש בעולם הממשי, ושהעולם הבדוי הוא בן דמותה של המציאות החוץ-ספרותית. תיאור הדמויות, האירועים או המקומות ביצירה במלאות ריאליסטית מאפשר ליצירה לבנות עולם בדוי דמוי-ממשות, עשיר ומפורט, אשר על כן נתפסים המרכיבים בעולם זה על ידי הקורא כאפשריים וסבירים.

עיצוב הבדוי בדומה לממשות
מונח המתאר עיצוב של עולם בדיוני ביצירה ספרותית, כך שיהיה דומה למציאות החוץ-ספרותית, וכך שיוכל להיתפס על-ידי הקורא כהמשכה של הממשות, או כתיאור של דברים שיכלו להתקיים בממשות. חומרי היצירה הספרותית – העולם הבדוי – כוללים מרכיבים שונים, כגון: דמויות, מצבים, אירועים, מקומות וכדומה. עיצוב החומרים הללו כך שיהיו דומים לממשות נעשה תוך טישטוש של דרכי אירגון מלאכותיות ואומנותיות, ותוך ניסיון להבליט דרכי אירגון הלקוחות מן העולם הממשי. במבנה העלילה יימנע עיצוב כזה ממבנים עלילתיים סכמטיים ומוכרים, אנאלוגיות, תבניות, או קישורים עלילתיים מלאכותיים אחרים, ויעדיף קישורים עלילתיים דמויי-ממשות, כגון רציפות כרונולוגית, ספונטאניות, ובעיקר סיבתיות. באיפיון הדמויות יימנע עיצוב כזה משמות סמליים שלפירושם המילולי משמעות המשפיעה על הבנת היצירה, יימנע מדמויות "שטוחות" או חסרות ייחוד, וישתדל לעצב דמויות מלאות וחד-פעמיות. האירועים והפעולות המעוצבים בעיצוב כזה יהיו אפשריים – היינו, כאלה שאינם סותרים את חוקי המציאות הממשית, כשם שהיא מוכרת לקורא, ויהיו כאלה שהקורא מאמין שיכלו להתקיים במציאות. עיצוב כזה יתאר רק אירועים ופעולות אשר ניתן להסבירם באמצעות הנמקות סיבתיות מסתברות, ויימנע מתיאור אירועים על-טבעיים, מופלאים, או חסרי-פשר.
המונח מתקשר לסוג הסיפור הריאליסטי, אשר מתאפיין בראש ובראשונה בעיצוב עולם בדיוני דמוי-ממשות. כלומר, הסיפור הריאליסטי הוא כזה שהעולם הבדוי המתואר בו נתפס על-ידי הקורא כחיקוי של העולם הממשי – הווה אומר, הוא דומה לממשות ופועל על פי חוקיה של המציאות החוץ-ספרותית.

עיצוב הבדוי על רקע ממשי
מונח המתאר הצבת החלקים הבדיוניים ביצירה ספרותית במסגרת של מקום וזמן מוגדרים, המוכרים לקורא מתוך המציאות החוץ-סיפרותית. כלומר, עיצוב של סיפור תוך קביעה של מקום אמיתי, הקיים במרחב הגיאוגרפי המציאותי, ושל תקופה או מסגרת-זמן מסויימת בתולדות הזמנים של החברה, אשר בתוכם מוצבות הדמויות הבדיוניות המתוארות בסיפור, ואשר בתוכם ועל רקעם מתרחשים האירועים הבדיוניים המתוארים בו.
המונח מתקשר לסוג הסיפור הריאליסטי, אשר שואף לשוות ליצירה הספרותית צביון מציאותי – היינו, ליצור את הרושם שאפשר היה שהמתואר בה יתרחש בעולם הממשי. רושם זה מתממש, כאשר היצירה מתרחשת על רקע מרחב תחום של זמן ושל מקום שהתקיימו בממשות, ובמסגרת חברתית או תרבותית שהתקיימה בממשות.

תמורה בנקודת התצפית
מונח המתאר את השינוי בנקודת המבט שממנה הסיפור נמסר. מספר כל-יודע עשוי לנצל את כל סמכויותיו כמספר כל-יודע, או לוותר על חלק מן הסמכויות הללו. אחת הדרכים לעשות זאת היא מעבר מתיאור מנקודת מבטו לתיאור מנקודת מבטה של דמות מסויימת בסיפור. תמורה בנקודת תצפית מתרחשת גם כשמדובר במספר-דמות, למשל, כאשר הוא ממיר את נקודת מבטו כאני-חווה לנקודת מבטו כאני-מספר. תמורה בנקודת התצפית יכולה להתרחש בכל שלב במהלכה של יצירה ספרותית כאשר המספר עובר מתיאור הדברים מנקודת מבט מסויימת לנקודת מבט אחרת.
המונח מתקשר לסוג הסיפור הריאליסטי, משום שתמורה בנקודת התצפית מאפשרת למספר לחשוף את המציאות המתוארת בסיפור מנקודות מבט שונות, וכך להאיר אותה מזוויות שונות, אשר בכוחן להשלים זו את זו ולהעניק לקורא תמונה מקיפה ועשירה יותר של המתואר. באמצעות מעבר בין נקודת המבט של דמות לבין נקודת המבט של החברה הסובבת אותה, יכול המספר להציג לקורא את עולמה הפנימי של הדמות, את האופן בו היא חווה את המציאות ואת תגובותיה הנפשיות והרגשיות לאירועים מחד, ולהשלים את התמונה על-ידי תיאור האופן בו תגובותיה נקלטות על-ידי החברה הסובבת, הרושם שהיא יוצרת על המביטים בה מן הצד וההשלכות של מעשיה על העולם החיצוני מאידך. באופן דומה, תמורה בין נקודות תצפית שונות יכולה לסייע בעיצוב עולם בדוי מורכב ואמין בדרכים רבות ומגוונות.

דמות טיפוסית
מונח המתאר קשר בין דמות בדיונית ביצירה ספרותית לבין הרקע הממשי שעל גביו היא מוצבת ביצירה, כאשר בתכונותיה של הדמות מתגלה הייחודי לחברה הממשית שבה היא נתונה והמובהק שבה. דמות טיפוסית איננה בהכרח השכיחה ביותר בחברה שלה, הממוצעת או ה"רגילה", אלא הדמות הייחודית לאותה חברה – כלומר, הדמות שתכונותיה, קורות חייה, בעיותיה ומאפייניה הם הייחודיים והמיוחדים לחברה, לתרבות, לתקופה, לקהילה לדור או למעמד שאליהם היא משתייכת. פירושו של דבר, שדמות טיפוסית, חרף חד-פעמיותה, מהווה מעיין נציגה של הקבוצה שעליה היא נמנית, והיא מייצגת את האופייני לקבוצה זו והמובהק שבה. קורות חייה של דמות טיפוסית שזורים באירועים המשמעותיים של תרבותה והיא מתמודדת עם הבעיות המעסיקות את החברה המסויימת שבתוכה היא חיה ופועלת כבעיותיה האישיות, החותכות את גורלה. בזה היא גם מממשת את הפוטנציאל הגלום באדם בן התקופה: ניתן לזהות בה, במחשבותיה, בהחלטותיה ובמעשיה את כיוונה של חברה זו לעתיד.
המונח מתקשר לסוג הסיפור הריאליסטי-סוציאליסטי, המתאפיין באופטימיזם היסטורי ובדרישה להציג מודל של החברה: הווה אומר, להיות מייצג-ממשות, ולא רק דמוי-ממשות. ספרות סוציאל-ריאליסטית שואפת לקחת חלק בשינוי החברה, כמכשיר תעמולה, מתוך אמונה שגורל האדם מצוי בידיו ותלוי בהבנתו את הכוחות הפועלים בה. כאשר דמות טיפוסית מתמודדת עם מצבים טיפוסיים ומגיעה לכדי פיתרון, משמשת היצירה כגורם בעל השפעה חינוכית, המנחה את הקורא להבין את הכוחות החברתיים הפועלים סביבו ומכוון אותו לפעול בעולם הממשי בהתאם לאידיאולוגיה המארקסיסטית.

איפיון מטונימי
מונח המתאר דרך איפיון של דמות, כאשר הדמות מאופיינת על-ידי מה שסמוך אליה או שייך לה. איפיון מטונימי נעשה כאשר במקום להעניק לדמות איפיון ישיר, המתאר אותה-עצמה: שמה, הופעתה החיצונית, אופיה, התנהגותה וכדומה – ניתן איפיון עקיף, המתאר את סביבתה: חדרה, ביתה, משרדה, מקום-עבודתה וכדומה, או המתאר את רכושה וחפציה: כלים, בגדים, אביזרים, ואלה מעידים עליה. מתוך תיאור הסביבה או החפצים, לומד הקורא בעקיפין על הדמות עצמה.
המונח מתקשר לסוג הסיפור הריאליסטי, המתאפיין בעיצוב העולם הבדוי במלאות ריאליסטית ובשמירה על עיקרון הרוחק הממוצע. איפיון מטונימי מאפשר למספר לתאר במלאות את סביבתה של הדמות, מקום מגוריה, רכושה וכן הלאה, מבלי להתמקד בהכרח בפרט מסויים, ובאופן שעשוי ללמד את הקורא על הדמות עצמה על דרך ההיסק: מתוך הנחה סבירה ומסתברת שהגורמים החומריים בעולמה של הדמות מעידים עליה ועל תכונות אופייה.

אקספוזיציה תחילית ומרוכזת
מונח המתאר את מסירתו של המידע אודות העבר-הסיפורי, בתחילתו של הסיפור, טרם מסירת הסצנה הראשונה בהווה-הסיפורי ובחטיבה טקסטואלית אחת שלמה. האקספוזיציה כוללת את כל המידע הניתן בסיפור אודות מה שקדם לסצינה הראשונה בהווה-הסיפורי – פרטים אודות אופיין של הדמויות, מראיהן, סביבתן, הרגליהן, קורותיהן טרם ההווה-הסיפורי וכדומה. אקספוזיציה תחילית היא מסירה של כל הפרטים הללו מיד בתחילת הסיפור, בטרם תיאור אירועים מההווה-הסיפורי עצמו. אקפוזיציה מרוכזת היא מסירה של כל החומרים הללו בחטיבה טקסטואלית אחת שלמה, מבלי לפזר אותם בנקודות שונות לאורך היצירה.
המונח מתקשר לסוג הסיפור הריאליסטי, המתאפיין במתן הנמקות סיבתיות ומסתברות לאירועים ולפעולותיהן של הדמויות. מסירת חומרי העבר-הסיפורי ופרטי האקספוזיציה בתחילת הסיפור באופן מרוכז, בטרם מסירת האירועים בהווה-הסיפורי, מספקת מאגר של הנמקות סיבתיות, מעניקה לקורא היכרות עם הדמויות ועם סביבתן, ומאפשרת לו להסיק הנמקות והסברים סיבתיים להתרחשויות המתוארות בהווה-הסיפורי.

אקספוזיציה דחויה ומפוזרת
מונח המתאר את מסירתם של חומרי העבר-הסיפורי, כאשר הסיפור נפתח בסצינה הראשונה בהווה-הסיפורי, וחומרי העבר ניתנים רק לאחריה, במהלך הסיפור, ואינם ניתנים בחטיבה טקסטואלית אחת. אקספוזיציה היא מסירה של אירועי העבר-הסיפורי: הווה אומר, כלל האירועים אשר קדמו, מבחינת הרצף הכרונולוגי, לסצינה הראשונה בהווה-הסיפורי. אקספוזיציה דחויה היא מסירה של החומרים הללו, מבחינת סדר הופעת האירועים ברצף הטקסט, לאחר מסירת הסצינה הראשונה בהווה-הסיפורי, ושזירה של אירועי העבר-הסיפורי באירועי ההווה-הסיפורי. אקספוזיציה מפוזרת היא מסירה של חומרי העבר-הסיפורי במספר מקטעים ויחידות לאורך הסיפור, ולא בחטיבה מרוכזת אחת.
המונח מתקשר לסוג הסיפור הריאליסטי-סוציאליסטי, המבקש לתת ליצירה הספרותית ערך חינוכי, והמבקש ליצור ספרות שיש בה כדי להשפיע על הקורא, על ערכיו ואף לקחת חלק בעיצוב החברה כולה ולכוון אותה לקראת יעדים אידיאולוגיים מוגדרים. פתיחה של הסיפור בהווה-הסיפורי יוצרת בהכרח פערי מידע, המאתגרים את הקורא ומקשים עליו להבין את הסיטואציה. פערי המידע תובעים מן הקורא קריאה אקטיבית ופעילה, ומחייבים אותו לקרוא בריכוז, בעיון ובעירנות. כמו-כן, הם מעוררים סקרנות ועניין במתואר. באופן זה, מקנה האקספוזיציה הדחויה והמפוזרת חשיבות, משמעות וערך לסיפור, ומזמינה את הקורא להתייחס למתואר ברצינות ובכובד-ראש, להתעמק ביצירה, ולהפעיל חשיבה ביקורתית.

המבע המשולב
מונח המתאר אופן מסירה של סיפור או של קטע ממנו, המשלב בין מבעו של המספר לבין מבעה של אחת הדמויות בסיפור, באופן המקשה על הקורא להבחין בין השניים. כששילוב כזה מתקיים, נמסר הסיפור מפיו של המספר ומפיה של הדמות לסירוגין, כך שבתוך אותה חטיבה טקסטואלית עצמה נמסרים חלקים שונים בלשונו של המספר וחלקים אחרים בלשונה של הדמות, ולעתים אותו המשפט עצמו נמסר במשולב מפי שניהם גם יחד. המבע המשולב נוצר על ידי שילוב של סגנונו הלשוני של המספר, המישלב הנהוג על-ידו, או דרכי התנסחותו בסגנונה, מישלבה, ודרכי התנסחותה של הדמות. המספר משלב את מבעו עם מבעה של דמות, באופן שהמבע של הדמות, זה ששולב במבעו של המספר, אינו מובחן מהמבע של המספר ואינו מסומן כציטוט באמצעות מרכאות או כמבע עקיף המיחס את המבע לדוברו. ניתן לזהות את מבעה של הדמות באמצעות סימנים לשוניים מזהים האופייניים לה, ובאמצעות סימני פיסוק שנותרו מהמבע הישיר.
המונח מתקשר לסיפור הריאליסטי-סוציאליסטי, בכך שבאמצעותו מצמצם המספר את המרחק בינו לבין הדמות. בכך הוא מבטא תמיכה בדמות ונותן לדבריה וערכיה משנה תוקף ומכוון את הקורא להזדהות עמה.

שילוב מבע המספר עם נקודת התצפית של הדמות
מונח המתאר אופן מסירה של סיפור או של קטע ממנו, כאשר המסירה נעשית על ידי המספר, במבעו ובלשונו, אולם תוך היצמדות לאופן שבו הדמות רואה וחווה את הדברים. כששילוב כזה מתקיים, ניתן הסיפור מפיו של המספר – ההבעה היא שלו והניסוח הוא שלו – אולם התכנים הם של אחת הדמויות בסיפור. המספר מגיש בלשונו-הוא את אשר הדמות רואה, חווה, חשה. נקודת התצפית – כלומר: טווח הידיעות והדיעות – מוגבלת לזווית הראייה של הדמות, ומתוך זווית זו מוגש הסיפור על-ידי המספר, בגוף שלישי ובסגנונו הלשוני והרטורי.
המונח מתקשר לסוג הסיפור הריאליסטי-סוציאליסטי, אשר שם דגש על תפקידו של המספר בסיפור להקנות לקורא הבנה של המציאות ושיפוט ערכי שלה. כאשר משלב המספר את מבעו בנקודת התצפית של הדמות, הוא מעורר הזדהות עם הדמות, ומקנה ערך, חשיבות ותוקף אובייקטיבי לחוויותיה הסובייקטיביות של הדמות ולדרכים שבהן היא מבינה את המציאות וקולטת אותה. באופן זה ניתנת לקורא הדרכה לשפוט נכונה את עמדתה של הדמות, והסיפור נמנע מהצגת מציאות סובייקטיבית, בלתי-ברורה, או חסרת פשר.

« הכתם הקודםהכתם הבא »

תגובות

תגובות בפייסבוק על "אופטימיזם היסטורי ופסימיזם אוניברסאלי: האדם והחברה בספרות הקיבוצית"

כתוב תגובה





  • אודות

  • קטגוריות

  • תגובות אחרונות

  • כתמים אחרונים

  • להירשם לעידכונים בדוא"ל

    שלח את כתובת הדוא''ל שלך ומעכשיו תקבל עידכון בכל פעם שיהיה כאן כתם חדש.