חברה ושלטון בירושלים בתקופת הבית השני

פורסם בתאריך | 1 באוגוסט 2013 | אין תגובות | תגובות בפייסבוק

חברה ושלטון בירושלים בתקופת הבית השני
מבוסס על מטלת מנחה בקורס "ירושלים לדורותיה", האוניברסיטה הפתוחה

החורים והסגנים ואסיפת העם
בתקופת פרס זכתה יהודה לאוטונומיה חופשית למדי. השלטון הפרסי המרכזי הסתפק בהשמת שליט מטעמו בפחווה, גבה מיסים, ומיעט להתערב בענייניה הפנימיים. לעתים אפילו הפחה עצמו היה יהודי. במצב זה, התפתחו ביהודה מנגנוני ניהול עצמיים. כמדינה בתהליכי התהוות, אשר מרבית תושביה מהגרים, אשר באו בה לא מכבר, היה עליה לבסס את מבנה החברתי, וליסד את שלטונה על הסכמה לאומית רחבה.

מלבד הפחה והכוהן הגדול, אשר מעמדם היה מוחלט, התגבש מוסד "החורים והסגנים", שהנמנים עליו היו ראשי המשפחות החשובות בירושלים וביתר ערי הארץ. משפחות אלה, מן העלית החברתית ושכבת הכהונה המכובדת, זכו ביוקרתן ובהכרה בהן כעומדות בראש העם כבר בגלות. אנו נפגשים בקיומם של החורים והסגנים לראשונה בעת שנחמיה משקם את חומות העיר. הוא מבקש את עזרתם בארגון המבצע והם מושיטים לו יד. מפגש שני בהם בימי נחמיה הוא במאבק שהוא מנהל נגדם כאשר הם מסרבים לשתף פעולה עם הרפורמה החברתית שהוא עורך. נחמיה קבע כי כל היהודים בארץ ישמטו את כל חובות אחיהם וישחררו את כל עבדיהם ואמותיהם. הוא עושה זאת על מנת לקדם את כלכלתה הכללית של הארץ ועל מנת לצמצם פערים בחברה הצומחת, בכדי לאחדה ולרכזה סביב המפעל ההתיישבותי המשותף, כאומה סולידרית. התנגדותם של החורים והסגנים לביצוע המהלך הזה, מעידה על מעמדם הגבוה. כלומר, יש להניח שהם באופן אישי הפסידו מהרפורמה הזו: הם החזיקו חובות ליהודים במעמדות נמוכים מהם, ואולי אף החזיקו עבדים ואמות. להם, מן הסתם, לא היו חובות לשלם לאחרים, ובניהם ובנותיהם היו בני חורין. בהתנגדותם ניתן לראות כי הם השתדלו בדרך כלל לשמר את מקומם ההגמוני, וכי מעמדם היה בעל חשיבות רבה בעבורם. מושג "החורים והסגנים" לא מתאר מעמד בלבד, כי אם מוסד ניהולי-אירגוני, מעין מועצת העיר, ואולי מועצת העם. לא ברור לחלוטין מה היו סמכויותיו, כיצד התמנו אנשים להיות חברים בו וכיצד פעל, אך ברור כי היתה לו השפעה בעיצוב המדיניות המדינית הפוליטית והכלכלית של העיר והארץ, וכי חבריו היו מעורבים בקשרים עם השלטונות הזרים, ועמדו נוכח העם כהנהגה משנית. החורים והסגנים היוו את הגוש המשמעותי, שמתוכו צמחה הגרוסיה בתקופה היוונית, אשר מבחינות רבות דמתה להם מאוד.

בתהליך היווצרות החברה ביהודה, היו המנהיגים חייבים לאחד את העם סביב מטרות לאומיות משותפות וסביב עקרונות לאומיים מוסכמים ומגובשים. שאלת אחדות העם ונכנותו להשתתף במבצע בניין העיר והארץ באה לידי ביטוי באסיפות העם, אשר זומנו לירושלים מעת לעת. באסיפות הללו התקבצו כל אזרחי הארץ, דנו בשאלות החשובות שעל סדר היום וקיבלו החלטות משותפות, אשר היו מחייבות לגבי הכלל. את האסיפות זימנו המנהיגים כאשר ראו בכך צורך – במידה ונדרשה אחראיות קיבוצית למימוש החלטות הנוגעות לציבור בכללותו, או במידה והיה בכוונתם של המנהיגים להוביל מהלכים מרחיקי לכת, או כאלה שעלולה להתעורר התנגדות להם. אסיפת עם חשובה היא זו שערך עזרא, כאשר הקריא בפני כל העם את התורה, וציווה על גירוש הנשים הנכריות. אסיפה חשובה נוספת ערך נחמיה, כשהחתים את העם על האמנה החברתית המהפכנית שלו בעניין המקדש, שמירת השבת, קיום מצוות והלכות-התורה ונשיית החובות ושחרור העבדים והאמות. מוסד אסיפת העם נמשך גם הוא לתוך התקופה ההלניסטית והתקיים באותו אופן, מאותם הטעמים ולאותן המטרות. בתקופה זו יוסף בן טוביה, אשר היה מנכבדי ירושלים וחבר הגרוסיה, זימן אסיפה דומה. הוא קיבל בה את הסכמת העם לשאת ולתת עם המלכות התלמיית – אשר היה מוכר ומוערך בה – על עניינו של חוניו השני, הכוהן הגדול, שסרב להעלות את המס שחוייב בו. דוגמא זו ממחישה את מקומם של שני המוסדות הללו בחיי העיר. הן הגרוסיה, אשר מקורה כאמור בחורים והסגנים, מתגלה במאורע זה בקרבת אנשיה לשלטונות, ביחוסם המעמדי והמשפחתי שם, וכן בהשפעתה המנהיגותית על העם – והן אסיפת העם מתגלה כמוסד בעל כח וסמכות לקבוע החלטות חשובות לפי דעת הקהל, ואפילו כנגד מנהיג העם העליון, הכוהן הגדול.

לימים היתה האוליגרכיה ביהודה לגורם מפלג. הדבר נבע בעיקר מקשריה ומזיקתה לתרבות השלטונות הזרים, ומדבקות מרבית העם במסורת אבותיו. החורים והסגנים התגלגלו ונהיו הגרוסיה וזו נתגלגלה ונהיתה הבולי של ירושלים כאשר יוסדה כפוליס יוונית. אז כבר לא זכתה להערכת הרוב, ובמיוחד לאחר גזירות הדת, כשנשארה כמיעוט מתיוון, שהיה שנוא ומבודד, נוכח המרד המתמחש והתמיכה הכללית בו. אסיפות העם, לעומת זאת, היוו גורם מאחד ומגבש, העניקו לאזרחים תחושת שייכות, זיקה חברתית-לאומית ונכונות לשתף פעולה עם החלטות קונצנזוסיאליות, וכן הרגשה כי יש להם חלק בניהול ענייניהם האוטונומיים.

הזדמנות אחרונה לאסיפת העם להביע את דעתה ניתנה לה על-ידי שמעון החשמונאי, בסיום המרד, כאשר זכה זה בהכרת העם בו כראש הצבא, ראש המדינה והכוהן הגדול (140 לסה"נ). כמו-כן, הכיר העם בזכותו לאחוז בתפקידיו אלה עד יומו האחרון ובזכותו להורישם לצאצאיו אחריו, עד בוא משיח אמת. אסיפת העם הזו שינתה את פני האומה שינוי אדיר ומסתבר שלמרות כישוריהם הצבאיים ההנהגתיים והניהוליים של החשמונאים, ולמרות כל נצחונותיהם, ביום פקודה הם נזקקו לאסמכתא מטעם אסיפת העם על מנת לכונן את ממלכתם העצמאית.

חוניו ויאסון
לאחר מות סלווקוס הרביעי וירושת אנטיוכוס הרביעי, אפיפאנס, את כס המלכות באנטיוכיה (175 לפסה"נ), יצא חוניו הכוהן הגדול מיהודה לבקש את תמיכתו בהרגעת המהומות שנתעוררו שם עקב מגמותיו של שמעון, סגנו. בעת היעדרו של חוניו, שיגר יאסון, אחיו, מכתב אל אנטיוכוס וביקש לקנות מידיו בכספים מאוצר המקדש את תפקיד הכהן הגדול ואת ההכרה בירושלים כפוליס. בקשתו נענתה והוא הוכתר כהן גדול ועמד בראש אנטיוכיה דירושלים במשך שלוש שנים (174 – 171 לפסה"נ).
מנלאוס היה סגנו, ונשלח על ידו לאנטיוכיה להסדיר ענייני תשלום מול אנטיוכוס. שם השפיע על אנטיוכוס ושיחדו, שיעניק לו את הכהונה הגדולה. הלה נשתכנע, הדיח את יאסון והחליפו במנלאוס.
כאשר נקרא מנלאוס אל אנטיוכוס מאוחר יותר בענייני תשלום אחרים, הוא מינה את לוסימכוס, אחיו, כממלא מקומו. אותה עת נדרש אנטיוכוס לעניין אחר והשאיר את אחיו, אנדרוניקוס, כממלא מקומו-הוא. בדרכו לאנטיוכיה שדד מנלאוס מכספי המקדש בכדי לשחד בהם את אנדרוניקוס. בשל התוכחות שחוניו, הכוהן הגדול המודח, שילח בו על מעשהו זה, ביקש מנלאוס מאנדרוניקוס שיוציא את חוניו להורג והלה נענה לבקשתו. לאחר מכן, קיבל אנטיוכוס את תלונות היהודים על חרפת המעשה והעלה את אנדרוניקוס אחיו באש.
בינתיים התחוללו בירושלים מהומות רבות ורחבות-היקף בהתנגדות התושבים למהפכה שעברה על העיר ועל הנהגתה ובזעמם על לוסימאכוס שבזז את אוצרות המקדש. בשיאן של מהומות אלו לוסימאכוס נהרג בסקילה באבנים. לבקשתו של מנלאוס ענש אנטיוכוס את הפורעים קשות והרג בהם רבים.
לאחר מסעו הראשון של אנטיוכוס למצרים (169 לפסה"נ), הוא עבר בירושלים ובזז את אוצרות המקדש. השנאה שרחש לו הציבור העמיקה, ומנלאוס ואנשיו נשארו מיעוט מבודד בעיר. בעת מסעו השני של אנטיוכוס למצרים (168 לפסה"נ), הגיח יאסון המודח מעבר הירדן בלוויית צבא מאומן ומאורגן היטב, אולי אפילו בתמיכה תלמיית, הדף את מנלאוס והשתלט על העיר, תוך עריכת טבח בתושביה בהמוניהם. מנלאוס ביצע את הטבח בתושבי ירושלים מיד עם כיבושה למרות העובדה שרובם טעו לתמוך בו כשהגיע, בשל שנאתם למנלאוס. כשחזר אנטיוכוס ממסעו הוא הביס את צבאו של יאסון, טבח שוב בתושבי העיר, טימא את המקדש וגזר את גזירות הדת.

סדרת המהלכים הללו היוותה תפנית ראשונה וקריטית בהשתלשלות המאורעות בימי בית שני. עד אז, עם התחלפות השלטונות והשליטים הזרים פעם אחר פעם, נשמר מקום של כבוד ושל עקביות במעמד הכהונה הגדולה בעבור היהודים. תפקיד זה נהג להיות שמור לבעליו לחזקת חיים, ולהיות מורש מאב לבנו הבכור. שושלת בית צדוק אשר כיהנה בתפקיד עוד מימי צדוק – כהן הראש הראשון של בית המקדש הראשון, אשר נתמנה בידי שלמה המלך – הואצלה כמעט לדרגת קדושה, ומנהג האחיזה בתפקיד והורשתו, היו למסורת בל תעבור ולמצווה. מעמדם של הכוהנים הגדולים כמנהיגי האומה הדתיים והלאומיים התפתח בימי בית שני מראשית תקומתו ועד מהלכים אלה ברציפות ובעקביות. כאשר קנה יאסון את הכהונה מידי אנטיוכוס, הוא הפר את המסורת המקובעת בתודעת העם. כאשר קנה מנלאוס את הכהונה, הוא ניתק לראשונה את רציפות שושלת בית צדוק. אפריורי איבדו השנים את המנדט הטבעי שנתן העם למנהיגיו עד אז. כמובן, חמורה מכך, היתה הרפורמה המתיוונת שהנהיג הראשון בעיר כשהפכה לפוליס יוונית. חמורה עוד יותר היתה הנגיסה של מנלאוס ושל אחיו באוצרות המקדש, אשר נחשבו לרכוש העם כולו. נכסי המקדש הצטברו בתהליך הדרגתי ומתמשך, של מתן תרומות והפקדת כספים בו על ידי כלל האוכלוסיה, כך שהעושר שנאגר בו נתפש כקניינם של הכלל. למעלה מאלה, היתה הריגת חוניו, הכוהן הגדול המודח, עבירה בלתי נסלחת בעיני העם על חוקי המוסר והצדק ועל ההיגיון החברתי והדתי הרווח. מובן מאליו, שחמורים מכל היו ההוצאות להורג שערך אנטיוכוס באנשי העיר לבקשת מנלאוס והטבח שערך יאסון בתושבים לאחר כובשו אותה.
אירועים אלה היו המשבר המשמעותי הראשון בין העם לבין מנהיגותו לכל אורך ימי בית שני. הם הובילו לגזירות הדת ובעקבותיהן למרד החשמונאים. מרד זה שינה את הרכב המעמד הגבוה מהיסוד והדיח את שושלת צדוק מן הכהונה לטובת שושלת בית חשמונאי. אירועים אלה היוו גם את אחד השיאים שבשאלת הבדלנות היהודית לעומת הזיקה לתרבויות השכנות. ראשיתו כבר בימי זרובבל בדחיית השומרונים, המשכו בגירוש הנשים הנכריות ובאיסור המסחר עם גויים בשבת בימי עזרא ונחמיה. שוב, בפרישת סיעתו של מנשה לשומרון, ובהמשך, בזיקת האצולה לבית תלמי מזה ולבית סלווקוס מזה. ההתיוונות, שהגיעה לשיאה בהפיכת העיר לפוליס יוונית – ואפילו להשארות ההנהגה המתיוונת בשלה לאחר גזירות הדת – החריפה את הקרע בעם, אשר נודע שוב בעוצמה זו רק לקראת המרד הגדול, בהתפלגות לסיעות השונות אז.

ירושלים כפוליס
כאשר שיחד יאסון את אנטיוכוס אפיפאנס וקנה ממנו את תפקיד הכהונה הגדולה, הוא הציע לו שוחד נוסף בתמורה להפיכת ירושלים לפוליס יוונית. בקשתו נענתה והעיר הוכרזה ככזו, כנאמנה לשלטון הסלווקי, וכמיוסדת על ידי אנטיוכוס. שמה הוסב והפך לאנטיוכיה דירושלים.

ערי-המדינה היווניות במזרח, ותחת בית סלווקוס במיוחד, הוכרו ככאלה על-סמך מנגנוניהן ומבניהן החברתיים והתרבותיים, ולא על פי מוצאם של אזרחיהן. היוונות, ככלל, התייחסה אז לשייכות תרבותית, ולא לשייכות אתנית או לאומית. לשלטון הסלווקי היה עניין ביצירת ערי-פוליס רבות, מתוך הנחה שערים אלה תהיינה נאמנות לו. בתחילה הוא טרח בישוב חבליו בהמוני מהגרים מיוון וממקדוניה. בהמשך, נקשרו בפוליסות שהקים גם אזרחים מקומיים, ולבסוף, ערים מקומיות מזרחיות קיימות עברו הסבה קוסמטית, והוגדרו מחדש כפוליס. בערים החדשות לא היו שינויים פיסיים או גיאוגרפיים משמעותיים, אלא שינויים ארגוניים ותרבותיים, והוסדרו בהן מעמדות האזרחים ובעלי התפקידים השונים. הן הכילו על עצמן את עיקרי התרבות ההלניסטית וסממנים יצוגיים מדתה – וזכו בתואר הנכסף. אותן ערים נחשבו מאז לערים שהוקמו על-ידי המלך שנתן להן את הזיכיון להיווסד, והוא זכה בהן למקום של כבוד יוצא דופן ואפילו לפולחן סביבו כאל.

כך קרה גם באנטיוכיה דירושלים. שמה נקרא על-שמו של אנטיוכוס, מיסדה. בירושלים נוצרה הזדמנות מיוחדת, שלא לערוך שינוי של ממש במוסדותיה, שכן הם היו ערוכים כבר באופן דומה מאוד לזה שבערי המדינה. כל שנותר הוא להמיר את שמותיהם ואת אופן ההתיחסות אליהם. בראש הפוליס הוסיף לעמוד הכוהן הגדול. לצדו, למועצת העיר, "הבולי", מונו כל חברי הגרוסיה, זקני העיר ומכובדיה, אשר שימשו בתפקיד זה בלאו הכי גם עד אז. כאזרחי העיר, ה"דמוס", מונו כל אנשי האריסטוקרטיה, כ – 3000 איש, אשר היו מורמים מיתר העם במעמדם ובמידת התערבותם בענייני העיר והפוליטיקה שלה גם לפני-כן. בהר הבית נבנה האפביון, והכוהנים החלו להתאמן בו במשחקיו השונים, בלימודים שהציע ובהכנות לקראת ההתגוששויות שנערכו אחת לארבע שנים באחת הפוליסות במרחב. חברי ה"דמוס", כלומר אזרחי העיר, שלחו את בניהם ללמוד באפביון ורק בוגריו זכו באזרחות מאז והלאה.
בתוך מערכת ההגדרות החדשה הזו, מרבית הציבור – אשר לא היה לו כל חלק ברפורמה – נחשב מאז למעמד התושבים חסרי הזכויות בעיר, ה"קאטויקים", כפי שהיו בכל פוליס אחרת. וכפי שהיה מקובל בכל פוליס אחרת, גם כאן נמנו על מעמד זה מרבית התושבים.

הזכות להגדר "פוליס", הכניסה את אנטיוכיה דירושלים למעגל התרבותי והכלכלי של יתר הערים הללו. היא העניקה לה את האפשרות לבוא עמן בקשרים דיפלומאטיים ומסחריים, וכך לפתוח את שעריה לצמיחה ושגשוג. דוגמא לכך ניתן למצוא באותן אליפויות ההתגוששות שנערכו באפן קבוע, אשר כל פוליס שלחה נציגים להשתתף בהן, ואשר נרקמו שם קשרים ארוכי טווח בין הפוליסות. הנכונות שבהפיכה לפוליס להפגין נאמנות למלך הסלווקי, הייתה גם היא דו-כיוונית, והבטיחה את תמיכתו ואהדתו של הממשל, את חסותו הצבאית ואת תועלתו הכלכלית לעיר. עובדות משמעותיות אלה עמדו נוכח עיניהם של המתיוונים בעיר ויאסון בראשם. עזיבת אורח החיים היהודי המסורתי לא היווה מטרה בעבורם, כי עם נספח להטבות המדיניות הבטחוניות והכלכליות אשר היו עיקר השינוי לדידם. יתר על כן, שלא כמו ערי-מדינה מתיוונות אחרות בממלכה הסלווקית, לא ויתרו מנהיגי ירושלים על דתם וקודשיהם. המקדש הוסיף לתפקד כסדרו, העיר לא נטמאה בפולחן זר ובצלמים והכהן הגדול שמר את זכויותיו ואת משרתו. (אם כי היה זה יאסון, כמובן, אשר עמד בראש הרפורמה, ולא אחיו אשר הוכר כבעל הלגיטימציה לתפקיד על-ידי העם). אנטיוכוס הסתפק במתן שמו לעיר, ולא זכה בה לאלהתו. בעת ההתגוששויות לא הניחו נציגי אנטיוכיה דירושלים מנחות להרקלס, האל היווני, על-מנת שלא לפגוע באמונתם-הם, וחלף זאת נדבו תרומות לבניית הספינות.

אף על פי כל אלה, התנגד העם ברובו הגדול למהלכים הללו וראה בהם פגיעה במורשת אבותיהם ובמסורתם מימים ימימה, הפרת תרבותם היחודית ואורחות חייהם, ואפילו חילול הקודש. ביצוע הרפורמה היה כרוך בהדחת הכהן הגדול והריגתו, ובהחדרת התרבות ההלניסטית לעיר הקודש, ואפילו לבית המקדש ולהר הבית. הצטרפות ההנהגה למעגל השייכות ההלני עמדה כנגד התפישה היהודית הבדלנית, המיחדת את עם ישראל ואת דרכו מיתר העמים – עמדה אשר פשטה בקרב האוכלוסיה היהודית בעיר למן ימיו של זרובבל.

« הכתם הקודםהכתם הבא »

תגובות

תגובות בפייסבוק על "חברה ושלטון בירושלים בתקופת הבית השני"

כתוב תגובה





  • אודות

  • קטגוריות

  • תגובות אחרונות

  • כתמים אחרונים

  • להירשם לעידכונים בדוא"ל

    שלח את כתובת הדוא''ל שלך ומעכשיו תקבל עידכון בכל פעם שיהיה כאן כתם חדש.