התפתחות מרכזיותם של ירושלים והמקדש בתקופת הבית השני

פורסם בתאריך | 1 באוגוסט 2013 | אין תגובות | תגובות בפייסבוק

התפתחות מרכזיותם של ירושלים והמקדש בתקופת הבית השני
מבוסס על מטלת מנחה בקורס "ירושלים לדורותיה", האוניברסיטה הפתוחה

מבוא
ניתן לחלק את מקומם של ירושלים ושל המקדש בתקופת בית שני בעבור יהודי הארץ והתפוצות לשלוש תקופות עיקריות ולמספר פרמטרים שונים בכל תקופה. לשלב הראשון, מימי גלות בבל ועד גזירות אנטיוכוס, פן חשוב בהפיכת העיר מגל חורבות שמם לעיר חיה וקיימת, מבחינה פיסית-טופוגרפית. בתהליך ארוך והדרגתי העיר שוקמה ונבנתה, בוצרה, יושבה ואוכלסה, והחלה לפתח חיי כלכלה מסחר ותרבות, עד אשר הפכה למרכז החיים הגשמיים בארץ. פן נוסף לתקופה זו הוא התבססותה של העיר כמרכז ההנהגה היהודית לכל העם ולפרקים אף מרכז שלטוני יהודי לכל הארץ. פן שלישי בשלב זה הוא המאבק הפנימי על התבדלות היהודים מאלמנטים זרים והתקדשות רעיון הבעלות היהודית "הטהורה" על העיר.
בשלב השני של התקופה התרחשו שתי תפניות משמעותיות בהנהגת העיר. מעמדה של ירושלים כעיר ממשית בארץ ישראל נקבע באותה עת במידה רבה בהתאם למעמדה של ההנהגה הדתית-הלאומית בעיר. הן להפיכתה של העיר לפוליס יוונית והן לנצחון מרד החשמונאים והקמת הממלכה החשמונאית העצמאית היתה השפעה רבה מבחינה זו.
מימי המאבקים בין אריסטובולוס לבין הורקנוס ואילך, דעך מקומה של העיר כבירת השלטון היהודי, ככל שאהדת האוכלוסיה היהודית את השלטון הלכה ופחתה. השינויים שחולל הורדוס פיארו מאוד את ירושלים הפיסית, אולם בה במידה החלישו את מעמדה כמרכז המעשי של חיי הרוח של האומה. יחד עם זאת, מצב זה נתפש על-ידי העם כמצב זמני, ודווקא חולשתה המדינית של ירושלים רוממה את מעמדה האידאי המטאפיסי.

ככלל, מעמדם הדתי של ירושלים והמקדש, וכן תפקודם כמרכז חיי הדת לא פחתו ואפילו הוסיפו לעלות. התהליך החל בגלות בבל, כשהוענק לירושלים ולמקדש מעמד קודש הקודשים ועיקר העיקרים של הזהות היהודית, ונמשך בהדגשת מקומה של העיר כמרכז דתי-לאומי ושלטוני, ברעיון ובמעשה, בימי עזרא ונחמיה. כשאבד השלטון העצמי היהודי בירושלים, נעשתה המנהיגות הדתית גם המנהיגות הלאומית-המדינית, והאומה התאחדה והתרכזה סביבה. כלומר, לראשונה היה הכהן הגדול למנהיג העם הרשמי. הדבר קיבל דגש מיוחד כשהחשמונאים ביקשו את תואר הכהן הגדול ועמדו בראש מערך הכהונה בבית-המקדש. היתה בזה ראיה לכך שמנהיגי העם הם מנהיגיו הדתיים, ושהמקדש והפולחן מהווים את מוקד האומה ואת הגורם המאחד של העם. כאשר תחת שלטון רומא איבדו היהודים לא רק את עצמאותם אלא גם את הנהגתם הדתית, והכוהנים לא זכו שוב לאותה הערכה ולאותו מעמד שזכו להם בעבר – נתפס הדבר כפגם חמור וזמני שיש לתקנו, והכמיהה לכינון כהונה ועצמאות סביב הפולחן במקדש בירושלים היתה הכח המניע, המאחד והחזק ביותר בקרב הציבור.

מגלות בבל ועד ההתיוונות

פיתוח פיסי וכלכלי
תהליך הפיכתה של ירושלים לעיר מרכזית מהבחינה החומרית התרחש בהדרגה מימי גלות בבל ועד לימי נחמיה. בימי הגלות עמדו העיר והמקדש בשממונם ובחורבנם. רק עם בוא גלי העליה הראשונים מבבל החלו להתחדש החיים בעיר והיא החלה להבנות ולהשתקם. מפעלי הבניה בתקופה זו ארכו זמן רב. העולים סבלו ממחסור ומרעב בשל העדר המשאבים החקלאיים ובשל העזובה הרבה והניסיון ליסד כלכלה מראשיתה. על אף שקוממו את המקדש לבסוף, חומות העיר נשארו הרוסות, והאוכלוסיה בעיר נשארה דלילה וחלשה.
שיפור במצבה של העיר הסתמן עם בוא גל העליה של עזרא, אשר הביא עמו תרומות רבות מאת המלך הפרסי ומאת גולי בבל שנשארו שם לבית המקדש ולעבודה בו. העולים שהתישבו בעיר, על נכסיהם ומשאביהם, וכן התחדשות העבודה במקדש, נתנו אותותיהם בחיי התושבים.
למצב כלכלי טוב, כעיר הראשה במסחר ובחיי החברה היהודית ביהודה, הגיעה העיר לאחר פעולותיו של נחמיה. נחמיה הגיע כפחה, ישב בעיר ופיתחה כבירת איזור שלטונו מתוך מגמה לעשותה משכן הממשל, המרכז של ישום חיי הדת הלכה למעשה, וכתוצאה מכך, המרכז הכלכלי והתרבותי-חברתי. בראשונה, נזקק לשם כך להבטיח את בטחונה הצבאי האסטרטגי. הוא הגיע בראש צבא פרסי שהתמקם בעיר, בנה את חומותיה ואת הבירה בנקודת הטורפה הטופוגרפית שלה והציב עליה משמר. כמו-כן, כעזרא, הוא הביא עמו תקציב לא מבוטל מאת המלך הפרסי ומידיהם של הגולים בבבל למען המקדש. לאחר מכן, נצרך לאכלס את ירושלים ולהכפיל את מספר תושביה, על-מנת שיוכלו להתקיים בה חיים עירוניים תקינים. לשם כך, הוא ציווה על כל אזרחי יהודה לשלוח עשירית ממניינם לעזוב את מושביהם ברחבי הארץ ולעבור לגור בה. לבסוף, ויותר מכל, הוא הפך את ירושלים והמקדש מבעלי מעמד של קדושה בלבד, או ממשכנם של מנהיגי הדת, למרכז החיים הדתיים של כלל אזרחי יהודה. הוא כינס את העם בירושלים וקבע אמנה חברתית אשר, בין היתר, הגדירה את חובותיו של כל אזרח ואזרח כלפי המקדש ותפעולו השוטף, במתן תרומות ומעשרות, וקבע את עקרון העליה לרגל.
בניינם של העיר ושל המקדש וחייה החומריים, הכלכליים והתרבותיים של העיר נמשכו, אם כן, מימי נחמיה ועד המאורעות בימי יאסון ומנלאוס, למעט נפילות והשתקמויות בעתות מלחמה וכיבוש – הן בתקופה שטרם כיבוש בית תלמי והן בזו שטרם כיבוש בית סלווקוס. עם הזמן התעשרו העיר והמקדש והפכו למרכז חיי המסחר והכלכלה ביהודה. הצפיפות בעיר הלכה וגברה והחלו להבנות שכונות חדשות גם מחוץ לחומותיה.

מרכז שלטוני-מנהיגותי
תהליך התמרכזותם של ירושלים והמקדש בעבור היהודים בארץ ישראל ובתפוצות קשור בהתבססות המנהיגות היהודית בהם, במעמדם של אלה בקרב העם ובמעמדם הנציגותי אל מול השלטונות. בימי הגלות, כאשר הוענקו לירושלים ולמקדש כל התכונות הדתיות האידאליות-המשיחיות שהוענקו להם, ישב העם היהודי הרחק מהם, בבבל, ושם התגבשה מנהיגותו. העיר והמקדש זכו למעמד של קדושה יוצאת דופן, בחינת עיקר העיקרים של הזהות היהודית, אך החיים היהודיים התפתחו בלעדיהם.
תפנית במובן זה התרחשה באופן משמעותי מאוד, כאשר כבר גלי העליה הראשונים הוהנגו על ידי מנהיגיו המוסכמים והטבעיים של העם. השלטון הפרסי, לא זו בלבד שהעניק ליהודים אוטונומיה דתית, אלא אף מינה לראשות מדינתם, (הכפופה לממלכה הפרסית), מושלים יהודים מטעמו. יתר על כן, היו אלה זרובבל בן שאלתיאל וישוע בן יהוצדק, אשר היו צאצאיהם של שושלת בית דויד ושושלת בית צדוק. כלומר, יורשי המלוכה והכהונה מימי הבית הראשון ומי שנבואות הגאולה הועידום להנהגה. התמקמותם של אלה בירושלים הפכה אותה מיידית למרכז ההנהגה היהודית, בישראל ובתפוצות, על אף שמצבה החומרי של העיר עצמה נשאר בכי רע, ועל אף שמרבית היהודים טרם עזבו את מושבם בבבל. הם אף השלימו, אם כי בקושי רב, את בניית המקדש עצמו, וחידשו את מקומה של העיר כעיר הפולחן היהודי הבלעדית.
כתב הזכויות שהעניק ארתחשסתא לעזרא רומם את מעמד העיר כמרכז ההנהגה עוד יותר, כשכונן בה את המוסד השיפוטי היחיד והעליון ליהודי האימפריה. לא זו בלבד, שהמלך הכיר בסמכותם של השופטים והדיינים אשר מינה עזרא לשפוט את כל היהודים לפי חוקי התורה, אלא שקבע את מעמדם כנציגי המלכות, אשר פסקיהם מחייבים וגורפים, ובידם אף האוטוריטה להטיל עונשים. מכאן ואילך היוותה העיר משכן ההנהגה הרוחנית-דתית, והחוקית-דתית השופטת, בעבור כלל היהודים.
נחמיה כונן את מעמד השלטון האזרחי בעיר בכהנו כפחה מטעם המלך. הוא הוסיף על הפן הדתי, על הפן המנהיגותי, ועל הפן המשפטי, את הנדבך השלטוני והסדיר את ענייני המס, הצבא והשלטון. יתר על כן, הוא העניק למקדש משמעות בחייהם הממשיים של האזרחים, וחוקק תקנות בדבר חובותיהם כלפי תפקוד המקדש השוטף. צעד זה היה גורם חשוב בהפיכת העיר והמקדש למוקד חיי הדת, להבדיל ממוקד הרעיונות הדתיים בלבד, אשר היו קודם.

מיד לאחר תקופת נחמיה עמד בראש מדינת יהוד פחה פרסי. היהודים איבדו את זכות ההנהגה האזרחית והדבר הוביל לכך שהכהן העליון נתפס בנציג העם מול הרשויות וכמנהיג העם המוסמך. לאחר כיבוש אלכסנדר מוקדון שונתה החלוקה המנהלית של הארץ וירושלים לא היוותה בירה, כך שלא ישב בה אף מנהיג של השלטון הזר. דבר זה רומם עוד יותר את מעמדו של הכהן הגדול בעיר. מעמדו של הכהן הגדול הורם עד כדי פולחן-אישיות, ובד בבד הואדר מקומם של המקדש ולפיכך גם של ירושלים בחיי האומה.
למרות שהאוטונומיה השיפוטית בירושלים נפגמה בתקופה ההלנסיטית, (למעט שיפור-מה שחל עקב כתב הזכויות שנתן אנטיוכוס השלישי בשעתו), נשמר מעמדם של ירושלים והמקדש מהבחינה הדתית בקרב העם, פחות או יותר, עד הפיכת העיר לפוליס יוונית, בדורו של אנטיוכוס אפיפאנס.
עם התפתחות העיר התפתחו בה שכבות שונות ותפקידים שונים באוכלוסיה. לצד הכהן הגדול התגבש מוסד החורים והסגנים, אשר הורכב מראשי המשפחות החשובות בירושלים וברחבי הארץ ואשר מעמדן התעשת עוד בגלות. אחוז הכוהנים בגלי העליות השונים היה רב והם היוו גורם חשוב בחברה העירונית הצומחת. אלה ואנשי המעמד הגבוה בעיר היו לקבוצת האריסטוקרטיה בה, אשר השפעתה חרגה מגבולות עירם, ואשר הוכחה כבעלת חשיבות פוליטית ונציגותית עבור כלל החברה. לצדם נשמר גם תפקידם המסורתי של הלוויים.
בתקופה ההלניסטית נוסדה הגרוסיה, מועצת העם, מתוך מעמד החורים והסגנים. אחוז הכוהנים רב עוד יותר. הופיעו סופרים, אשר עסקו בפירוש התורה ובהתוויית אורחות החיים הדתיות. בעלי מלאכה ואומנים שונים הפיצו בעיר את כשרונותיהם וסוחרים ורוכלים הרעישו את רחובותיה. מוסד נוסף אשר הופיע לראשונה בתקופה הפרסית ושב להופיע מאז והלאה היה אסיפות העם אשר התקיימו במקרי הצורך בירושלים, בזימון ראשי העם, ואשר התאספו בהן כל יהודי הארץ לפסוק בשאלות היום החשובות.

סוגית הבדלנות
שאלה משמעותית שהעסיקה את תושבי ירושלים למן שיבת ציון, ואשר היתה לה השפעה על יחסם של היהודים אליה, היתה שאלת הבדלנות וההטמעות. שאלה זו עלתה כבר בהתנגדות זרובבל להצטרפות השומרונים למבצע בניין המקדש והעיר, והובלטה יותר בצו של עזרא לגירוש הנשים הנכריות. נחמיה המשיך את הקו הבדלני והחתים את העם על אמנה החברתית ובה התחיבות לממש את הצו לגרוש הנשים הנכריות אשר טרם בוצע. כמו כן, הוא קבע איסור על מסחר עם גויים בשבת ועל כניסתם למתחם המקדש. שיאו של תהליך זה בפרישתה של סיעת מנשה לשומרון, אשר חדלה את דרישותיהם של השומרונים והקשורים בהם על העיר והמקדש, והיה בה משום הכרה בשייכותם של אלה ליהודים בלבד, כביכול.
במקביל לדעיכת האלמנטים השומרוני והאמורי, החל להסתמן הגורם היווני באופק, אפילו טרם הכיבוש ההלניסטי. חדירת התרבות היוונית, אשר החלה לצמוח ולתפוס קבוצות בחברה – במיוחד בשכבות האצולה ובמיוחד לאחר כיבוש בית סלווקוס – החריפו את הקרע בעם ואת כבוד הכהונה והאריסטוקרטיה בקרב הציבור, עד המשבר החריף של אנטיוכיה דירושלים. שתי שאלות משיקות העסיקו את תושבי ירושלים. האחת היתה: "האם ירושלים היא עיר ליהודים בלבד, או שמא יש בה מקום גם לבני עמים אחרים?". השאלה השניה היתה: "האם יש בירושלים מקום לתרבות יהודית בלבד, או שמא יש לקבל השפעות תרבותיות חיצוניות?". שתי השאלות הללו אפיינו את גיבוש הזהות הדתית-הלאומית ביהודה בתקופת הבית השני בכלל, אולם בירושלים הן הגיעו לכדי שיא, והמאבקים לגביהן הדגישו את מעמדה המיוחד של ירושלים – במיוחד בעיני תומכי הבדלנות.
כאמור, דווקא בני המעמד הגבוה היו אלה שנקשרו בשומרונים תחילה, ואחר-כך בהלניזם. הם זכו למקום של כבוד ולתפקידים חשובים במערך השלטוני של בית תלמי וכן בזה של בית סלווקוס, והנהיגו את הפלגים השונים בתמיכה בשני הבתים, אולם לבסוף הגישה הבדלנית תפסה אחיזה בדעת הקהל הרחב, ומתוכה צמחה המהפכה החשמונאית והאליטה החדשה, והיא הוסיפה לתסוס לכל אורך התקופה הרומית.

מההתיוונות ועד מלחמות הירושה של הורקנוס ואריסטובולוס

מעמד ההנהגה והעיר בתקופת ההתיוונות
הפוליטיקה היהודית בירושלים עברה תפנית משמעותית ביותר בתקופת הבית השני כאשר אנטיוכוס אפיפאנס הכיר בה כפוליס יוונית. מינוי יאסון לכהונה הגדולה, אשר נקנה על-ידו בשוחד, היה השבירה הראשונה של מנהג האחיזה בתפקיד לכל ימי-החיים והורשתו לבן הבכור. מיד לאחר-מכן, מינוי מנלאוס על פניו, היה השבירה הראשונה של יחוס התפקיד לשושלת בית צדוק. מהלכים אלה הורידו את יוקרתם של המנהיגים בדעת הקהל הציבורית בשל סתירתם את המסורת. חמורה מאלה היתה המתתו של חוניו, הכהן הגדול המודח והראוי, לפי דעת הקהל, בהוראת מנלאוס. בקשתו של יאסון להכיר בעיר כפוליס יוונית, (אשר נענתה בחיוב), פגמה ללא תקנה במעמדן של ההנהגה והאצולה ובמרותן על האזרחים. לאחר גזירות הדת, כאשר אזרחי הפוליס נשארו מיעוט מבודד ומבוצר בהר הבית, מובן היה שאין הם עוד נציגיו של העם ובודאי שאינם מנהיגיו.
כאשר בסופו של דבר הוכרה העיר כפוליס יוונית ונקראה על שמו של אנטיוכוס, נחלקו אנשיה לקטגוריות המבניות במוסדות העיר השונים. מנלאוס עמד בראשה; הגרוסיה הייתה ל"בולי", מועצת העם; האריסטוקרטיה נתאזרחה והוגדרה כ"דמוס". צעדים אלה לא הותירו ליתרת תושבי העיר אלא להיחשב ל"קאטויקים", כלומר התושבים משוללי הזכויות. הגדרות אלה הדירו את מרבית אנשי העיר והחריפו את הפער בינם לבין המוסדות היהודים השליטים החדשים. יש להסביר, שגם אם רוב העם לא לקח חלק בישות העירונית היוונית שהוקמה, ולא הכיר עוד במוסדותיה כמוסדותיו, לא היה בכך כדי לפגום בריבונותה או ביחס השלטון ההלני כלפיה. העם הרחב בלאו הכי לא היה מאוגד באמצעות גופים מייצגים אחרים, ולכן לא היתה לאנטיוכוס כל סיבה לראות בהם דבר מלבד בני מעמד הקאטויקים בעיר.

מעמד ההנהגה והעיר בתקופה החשמונאית
נצחון המורדים והכרזת העצמאות החשמונאית היוו תפנית אדירה נוספת בפוליטיקה המקומית. שמעון החשמונאי הוכר על ידי אסיפת העם כמנהיג הצבאי המדיני והדתי היחיד והמקובל על הכל, וניתנה לו הזכות להוריש את מעמדו לצאצאיו אחריו, עד בוא משיח אמת. בהכרזה זו מתבהר אופיו הלאומי של העם היהודי כפי שהתגבש במהלך תקופת הבית השני עד אז – היינו, כמרוכז סביב הדת והממסד הדתי, ובפרט סביב מוסד הכהונה, בית-המקדש וירושלים. הדבר בא לידי ביטוי בכך, שגם כאשר זוכה יהודה בעצמאות ובריבונות ממלכתית, היא ממנה את העומד בראשה לתפקיד הכוהן הגדול, בנוסף להיותו מנהיגה המדיני, לאמור שהאישיות החשובה בממלכה תכהן בתפקיד החשוב בממלכה. שושלת החשמנואים הנהיגה את העם ונערצה על ידיו במשך מאה וחמש-עשרה שנים, בראש ממלכה יהודית ריבונית עצמאית, ובידיהם רוכזו המשטר והממשל. כאמור: הם שרתו בכהונה הגדולה, שימרו את "דרך האבות" בפולחן ובמקדש, והרעיפו עצמה וכבוד רב לירושלים כמרכז הממלכה הדתי והשלטוני. הם ניהלו את המדינה אדמיניסטרטיבית, פוליטית, ועמדו בראש הצבא.
עם בתקומת ממלכת החשמונאים נהדפכו ונדחקו החוגים החברתיים שהיו מזוהים עם ההתיוונות, ועלית חברתית חדשה, ממקורבי החשמונאים, התבססה בהדרגה בירושלים. אריסטוקרטיה צעירה זו זכתה בהערכת החברה היהודית בעיר ובארץ ושמרה על מקומה כמרכיב חשוב באוכלוסיה עד לימי הורדוס. עמם צמח גם מעמד החכמים, ממשיכי דרכם של הסופרים מהתקופה הפרסית.
תקופת גזירות הדת התאפיינה בכניסת האלמנטים היווניים לעיר וטימואה בסמלים אליליים נכריים, וכן חילול המקדש וחדילת עבודת הקודש בו. במהלך המרד והלחימה בעיר היא נהרסה ונפגעה קשות, הושמה תחת מצורים מצד זה ומצד זה ונחלשה, אך עם ניצחון החשמונאים היא שוקמה במהירות וזכתה לתחייה כלכלית, לתנופת בנייה ולהתחדשות היישוב. שמעון בנה סביב ירושלים חומה חדשה, אשר צירפה לתוך העיר את השכונות החדשות שנבנו זה מכבר על השלוחה המערבית והרחיבה את גבולותיה. החומה הייתה מרשימה ומבוצרת היטב, וכן נבנו מגדלי שמירה בדרך לעיר. נבנה ארמון החשמונאים המהודר במזרח העיר העליונה, מול המקדש. העיר הייתה למרכז המסחרי החשוב בממלכה, בהיותו מרכזה המדיני, הלאומי והדתי ובית המקדש הוסיף ללכת ולהתעשר.

קשרים עם יהדות הגולה
כבר בתקופה הפרסית שמרה האצולה הירושלמית על קשרים עם יהודי בבל. נחמיה קבע באמנה את חובת תשלום שליש השקל ואת מצוות העליה לרגל, אם כי לא ברור עד כמה שני הדברים הללו התרחשו בפועל. המנהיגות החשמונאית עמלה בחיזוק קשריה עם הפזורה היהודית וקידמה את מנהג העליה לרגל שאכן החל לתפוס תאוצה באותה עת.

ממלחמות הירושה של הורקנוס ואריסטובולוס ועד המרד הגדול

מעמד ההנהגה המדינית והדתית בתקופה הרומית
המפנה השלישי והאחרון שהיה בעל השפעה מכרעת על הפוליטיקה המקומית, אשר ממנו והלאה מעמדה של ההנהגה המדינית בקרב העם הלך ודעך עד שאבד כליל, היה תולדה של מלחמת הירושה בין שני בניהם של אלכסנדר ינאי ושלומציון המלכה. כאשר כבש הורקנוס את השלטון ביהודה בחסות צבאו של פומפיוס, הוא סיים את תקופת העצמאות היהודית, ומלך על ארצו בכפוף למרות האימפריה הרומית. הפילוג בין אריסטובולוס ואחיו הביא לפילוג חמור בעם, בין המחנות התומכים בכל אחד מהם ובין אלה לבין המחנה המתנגד לשניהם. למרות שהיה הורקנוס הבכור, והיורש הטבעי – אשר ניתן היה לצפות כי התמיכה העממית, לפי המסורת, תהיה בו – נכונותו להשתעבד לרומי העבירה נתחים גדולים מהציבור לתמוך באריסטובולוס ובניו, כמסמלי השחרור ושמירת האוטונומיה, ואלה זכו בגיבוי רחב בנסיונות ההתמרדות החוזרים ונשנים. בלאו הכי, מעמד ירושלים כעיר השלטון פחת בהסדרי גאביניוס, כשנהיתה בירתה של סנהדריה קטנה בלבד, שוות-ערך לבירות ארבע סנהדריות אחרות ביהודה. התחזקותה של משפחת אנטיפאטר בבית המלוכה ובתפקידי המנהל הרחיקה אפילו את חוגי האצולה מתמיכה במלך, בשל הפגיעה במעמדן הן. סופו של דבר, שהורדוס התמנה למלך יהודה על-ידי רומא, כשברח לשם מפני מתיתיהו אנטיגונוס בן אריסטובולוס אשר כבש את ירושלים והומלך על יהודה על-ידי העם.
כשכבש הורדוס את יהודה מידי אנטיגונוס, הוא הגיע כשליט זר, חרף יחוס משפחתו לבית המלוכה החשמונאי, בלוויית צבא רומי, וכנגד מלך חשמונאי אהוד. עובדה זו באה לידי ביטוי משך כל תקופת כהונתו. הוא הרבה להוציא להורג בכירים מקרב אצולת ירושלים ואנשים שנמנו על בית חשמונאי, שהיו מקורבים לחשמונאים או שהיוו איום על עליונותו. הוא העדיף במובנים מסויימים את האוכלוסיה היוונית והמתיוונת, השקיעה בהחדרת התרבות ההלניסטית לעיר ולארץ ושמר על קשרים טובים עם השלטון ההלני. יתרה מזאת, הוא טרח ליצור עלית חברתית חדשה בעיר, אשר אנשיה היגרו לעיר מרחוק – הם לא נמנו על האוכלוסיה המקומית ובינם לבינה היה נתק. במיוחד נכון הדבר לאוליגרכיה הכוהנית הגדולה, אשר הוחזקה עד ימיו בידי השושלת החשמנואית, ולפניה בידי שושלת בית צדוק. כל אחת משתי אלו נעשתה שושלת המנהיגות המוחלטת בעבור העם, והמנדט שניתן לה היה גורף. כשהורדוס העלה לגדולה משפחות כוהנים שלא החזיקו במשרת הכהונה הגדולה קודם לכן, חלקן אף חסרות שורשים בעיר, וכשמנע את מסורת האחיזה בתפקיד לחזקת חיים והורשתה לבן הבכור, הוא פגם משמעותית במעמד הכהן הגדול. מדמות שזכות דתית והיסטורית מאדירה את כהונתה עד כדי שדבק בה אף מימד של קדושה, הפך הכהן הגדול לפקיד דתי במינוי פוליטי, אשר זיקתו לתפקיד תלויה רק בהחלטת המלך, ואהדת העם אותו אינה מובטחת. אחזקת מדי הכוהן בידי הורדוס ממחישה עובדה זו באופן סמלי.
ארכילאוס, בנו של הורדוס שמונה אתנארך יהודה לאחר מותו, היה גרוע אפילו מאביו, ובעריצותו השניא על היהודים את עצמו עד כדי כך, שבקשתם מאוגוסטוס להדיחו נמצאה צודקת והוצאה לפועל. פירושה של הדחה זו היה שיהודה לא נחשבה עוד לממלכה יהודית בת-בריתה של רומא, הנאמנה וכפופה לה, אלא שטח האימפריה הרומית ממש, תחת שלטונה הישיר. על אף שכבר מימי הורקנוס הלך השלטון היהודי ואיבד את משמעותו, מבחינת יחס העם כלפיו, ומבחינת מעמדו ועצמאותו בפועל, כאן חדלה ירושלים סופית להתקיים כמרכז השלטון היהודי. מצבה מבחינה זו כעת היה רע ממצבה בראשית התקופה ההלנית, כאשר גם אז לא ישבו בירושלים מנהיג לאומי או שליט זר – כיוון שהפעם גם הכוהן הגדול לא תפקד כמנהיגה המדיני של האומה, ולמעשה בקושי תפקד כמנהיג דתי – שהרי, כאמור, הוא מונה על ידי כוחות חיצוניים: בתחילה הנציבים הרומיים ואחר-כך צאצאי הורדוס, ולא זכה בתמיכת הציבור הרחב.
עם הזמן, למעט הקלות מסויימות בימי ויטליוס ותקופת מלוכתו של אגריפס הראשון, הלכו היחסים בין השליטים והיהודים והתדרדרו והורעו. יהודים שעברו התיוונות מלאה מצאו את מקומם במארג החברתי הרומי-הלניסטי שצמח בארץ, ונזכיר לעניין זה את טיבריוס יוליוס אלכסנדר, שהיה ממוצא יהודי מצרי, והגיע לארץ כנציב רומאי. מלבדם, מרבית העם חי תחת שלטון זר ועריץ, אשר הפלה אותו לרעה בנסיבות חוזרות ונשנות. בהמשך, גם בין יתר משפחות הכהונה לבין האוליגרכיה נוצר פער, בתהליך התעשרותם, השתלטותם הכוחנית והתקרבותם לממשל של האחרונים.

פיתוח פיסי וכלכלי
תהליך התפתחותה של העיר מבחינה חומרית הגיע לשיאו דווקא בימי הורדוס. אז היא זכתה לפאר והדר יוצאי דופן, למעלה מאלה שנודעו לה תחת בית חשמונאי, והיא התפרסמה ברחבי המזרח כעיר מפותחת ומרשימה, שבנייניה תלפיות, שכלכלתה עשירה ומרכזית, ושחיי התרבות ההלניסטית בה פעילים וערים. למרבה האירוניה, מפעל הבניה האדיר והמפורסם ביותר היה מכלול הר הבית. היא הפכה לעיר הגדולה ומרובת האוכלוסין בארץ וללב המסחר והתעשיה, האמנות ורמת החיים הגבוהה – על מותרותיה, בעלי המלאכה, המקדש והארמון שבה.

מעמד אידאי ומטאפיסי
מרכזיותם של ירושלים והמקדש בחיי העם היהודי בימי הבית השני, בישראל ובתפוצות, כעיקר זהותם הדתית הלאומית, ועיקר חייהם הדתיים, לא פחתה ואפילו התחזקה במשך כל התקופה הרומית. למרות שירושלים חדלה מהיות מרכז שלטוני או מנהיגותי יהודי, ואפילו מה שאיבדה את יוקרת הנהגתה הדתית – כעיר המקדש אשר חיי העם מאוגדים ונסובים סביבה היא הוסיפה להוות לב לבה של האומה, ברעיון ובמעשה. ההתישבות היהודית בירושלים הוסיפה לצמוח ולהצטופף ויהודים היוו את רובה המוחץ של אוכלוסיית העיר. למרות רודנות השלטונות היהודיים ואחריהם הרומיים, פגיעה ישירה במקדש נחשבה למאורע חריג וקיצוני, וקרתה לעתים נדירות בלבד. באותן הפעמים, אחדות העם סביב המקדש, בארץ ובתפוצות, היתה חובקת כל ונכונה לקרב. כך שבסך הכל, בית המקדש הוסיף לתפקד כסדרו, אש התמיד בערה בו ועבודת הקודש והפולחן התקיימה.
למעלה מזאת, דווקא לאחר נפילת הממלכה החשמונאית נעשו ירושלים והמקדש מרכז חיי הדת היהודיים הלכה למעשה, והכילו בתוך כך באפן מלא, לראשונה, גם את יהודי הפזורות. אותה עת הפכה העליה לרגל, לראשונה, לתופעה מרכזית בחיי היהודים בארץ ובגולה, ובימי הרגלים היתה העיר נמלאת בעולי רגל מפה לפה. סדרי התרומות, המעשרות והביכורים נעשו גורפים ורווחים, ולכל יהודי ויהודי בארץ ובגולה היה חלק במקדש, בפולחן, ובעיר. עובדה זו השפיעה הן באופן אידאי, דתי ורעיוני, הן באופן חברתי, תרבותי ולאומי, והן באופן חומרי, פיסי וכלכלי.
מבחינה מעשית, העליה לרגל ותשלום המסים והתרומות למקדש העשירה את העיר והכניסה אליה ממון רב. בזכות הכספים הללו היה המקדש אחראי על שיפור הדרכים, אספקת המים, הקמת אוהלי הלנה ציבוריים וכן הלאה. עושרה של העיר התבטא בחפצי מותרות, בשמים, תבלינים וכן הלאה, שנסחרו בה, וניתן לומר שהיא נעשה למרכז המסחרי הכלכלי החשוב ביותר בארץ, והחשוב ביותר עבור האומה.
מבחינה תרבותית שימשה העליה לרגל בבחינת כור ההיתוך של יהדות העולם. היה זה המקום שבו נפגשו יהודים מרחבי תבל וכאן התגבשו תרבותם המשותפת, פסיקות ההלכה המוסכמות עליהם, מנהגיהם המשותפים וכן הלאה. זו היתה עיר קוסמופוליטית ורב-תרבותית בשל המפגש בין יהודים מאזורים שונים שנתרחש בה, אולם גם מקום שבו נמתחו גשרים בין התרבויות השונות ונוצרה זיקה ביניהן. המפגש הזה בין יהודי העולם היה אחד הגורמים שהשפיעו על עיצוב הזהות היהודית, ועיצוב התחושה של שותפות גורל, שותפות אמונה, והשתייכות לעם.
מבחינה דתית, היתה העליה לרגל חוויה רוחנית עמוקה, אשר היתה לה השפעה רבה על אמונתו של העולה. ולסיום, מבחינה אידאית, כמובן, עצם העובדה שירושלים שימשה מוקד העליה לרגל הבלבדי של יהודי העולם, ועצם העובדה שיהודי העולם נפגשו בה והיא היוותה מרכזם התרבותי, החברתי, ההלכתי והפולחני – עשאוה מן הסתם גם למרכזם הדתי-הרוחני והלאומי, וזהותם היהודית נקשרה בעיר ובמקדש. כלומר, דווקא באותה עת שמעמדה המנהלי והשלטוני של ירושלים היה פחות ביותר – לא היה בה מנהיג יהודי, לא היה בה נציג של שלטון זר, והכהן הגדול שוב לא נתפס בתור מנהיג האומה – דווקא אז מעמדה הסמלי של ירושלים עלה במיוחד והיא נעשה מוקד המשיכה הלאומי באופן אורגני וספונטני.

סיכום

התייחסנו לשלוש פנים שונות במעמדה של ירושלים לאורך תקופת הבית השני. מעמדה האקטואלי של העיר היה קשור תמיד במעמדה הפוליטי, היינו, במעמדה כמרכז השלטון או כבית ההנהגה הלאומית. תחילה היתה העיר נטושה. נחמיה הגיע כשליט מטעם הפרסים אולם אחריו השלטון הוא זר ודבר זה מעלה על מעמדו של הכהן הגדול לכדי נציג העם. סמכותו השיפוטית נפגמת מעט בימי תלמי ושוב עולה, אם כי לא שבה לכוחה משכבר, בימי סלווקוס. בתקופת ההתיוונות נוצר נתק מוחלט בין המנהיגות לבין העם אשר נפתר בתקופה החשמונאית כאשר השלטון האזרחי והדתי מתאחדים תחת שלטון בית חשמונאי. אותה עת משמשת העיר כמרז שלטוני, מדיני, שיפוטי ודתי. מאז מלחמות הירושה של בניו של ינאי מתרחש תהליך הדרגתי וארוך מאוד של אבדן המעמד הפוליטי – ראשית, היהודים מאבדים את עצמאותם, לאחר מכן העיר מאבדת את בכורתה ושוב איננה בירת הארץ ואף נציג השלטון הזר לא יושב בה, לאחר מכן מעמד הכהונה צונח והכוהנים שוב אינם מנהיגי העם כי אם פקידי דת בחסות האימפריה.
תופעה בלתי נפרדת בעניין משמעותה הפוליטית האקטואלית של העיר עבור היהודים, היא הרכב אוכלוסית העיר, המעמדות השונים, הגופים המנהלים והייצוגיים, וכן המקצועות שרווחו בה. כמו-כן, הקבוצות השונות והיחסים ביניהן, תפישותיהן השונות את היהדות ואת עצמם, ובכלל זה את מהות העיר והמקדש. נזכיר לעניין זה את סוגיית הבדלנות, את חדירת הגורמים הזרים ותרבויות השלטונות, את הניכור והאהדה המשתנים בין האצולה והעם, ואת משבר ההנהגה והשסע בין הסיעות השונות אשר היה ממאיצי המרד הגדול, כשלונו, וחורבן הבית.

תופעה אחרת אשר יש לה השפעה כלשהי על מעמד העיר ועל האופן בו היא נתפשת הוא מצבה הפיסי-טופוגרפי ומצבה החומרי והכלכלי. התפתחותה החומרית של העיר כמרכז החיים הגשמיים מתאפיינת בעליות וירידות לפרקים, אך נציין במיוחד את השתקמותה בראשית התקופה ועד נחמיה, את מאפייניה ההליניסטיים בימי אפיפאנס, את תפארתה בימי החשמונאים וכן את רוב פארה והדרה בימי הורדוס. כן נציין שבתקופת השפע הייתה גם מרכז מסחרי כלכלי חשוב, ובמיוחד בתקופה הרומית, כשהמוני העולים לרגל לבית המקדש העשירו מאוד את העיר. בין לבין, כמובן, היא נפגעה ונפגמה מפעם לפעם בגלי המלחמות והכיבושים השונים.

למעמדם של ירושלים והמקדש כמרכז החיים היהודיים מהבחינה הדתית, לעומת זאת, גרף עליה מתמדת, פחות או יותר. הוא מתחיל בשיא התקדשות העיר והמקדש בגלות בבל, ממשיך בהתרוממות מעמד הכהונה בסוף התקופה הפרסית ובראשית התקופה היוונית, מתעצם בהכרזת העיר כבירת הממלכה החשמונאית והשמת המלך בכס הכהונה הגדולה ובראשות המקדש, ומגיע לשיאו תחת השלטון הרומי, כאשר בהעדר מנהיגות יהודית משמעותית ומקובלת מתגלים המקדש והפולחן בו כמרכז ההווייה הלאומית-הדתית וכלב האומה. אז זוכים העיר והמקדש להעשות מרכז חייו של העם היהודי בארץ ובתפוצות, מבחינה כלכלית, תרבותית, חברתית, הלכתית, ומרכז הווייתו מבחינת התודעה הלאומית, תחושת השייכות והזהות, והעיר זוכה למעמד אידאי עליון.

תגובות