מבנה המערכת העירונית בירושלים במאה השישית

פורסם בתאריך | 3 באוגוסט 2013 | אין תגובות | תגובות בפייסבוק

מבנה המערכת העירונית בירושלים במאה השישית
מבוסס על מטלת מנחה בקורס "ירושלים לדורותיה", האוניברסיטה הפתוחה

צורתה הכללית של ירושלים בתקופה הביזאנטית דומה לצורתה הכללית של העיר העתיקה היום. חומותיה, אשר נבנו על ידי הקיסרית אודוקיה, ונחשבו לה לכבוד רב, עברו בתוואי החומות היום, פחות או יותר, במזרח, בצפון ובמערב. בדרום היתה חומתה של אודוקיה בעלת היקף רחב יותר, והכילה בשטחה גם את הר ציון ואת בריכת השילוח. שערי חומותיה נמצאו באותם המקומות שנמצאים השערים היום. מצפון שער סטפאנוס, היכן שהיום מצוי שער שכם; ממזרח שער בנימין, החופף לשער האריות; בכותל הר הבית המזרחי השער הקטן – שער הרחמים של היום; ממערב שער דויד, באותו מקום שהיום נמצא שער יפו. משני שעריה הדרומיים של חומת אודוקיה, באיזור הר ציון ובאיזור בריכת השילוח, טיפסו רחובות, אשר על המשכיהם מונחים שער ציון ושער האשפות בחומות העיר העתיקה של ימינו.
את ירושלים הביזאנטית חתכו רחובות ראשיים לפי מבנה הערים הביזאנטיות הסטנדרטי, כבר מימיה כאיליה קאפיטולינה. מצפון לדרום עבר הקארדו מאכסימוס, בתוואי רחובות היהודים, שוק הבשמים ובית הבד דהיום. בקצהו הצפוני הייתה רחבה גדולה ובה עמוד גבוה, נוכח שער סטפאנוס, וממנה יצא הקארדו המשני, אשר נתיבו דומה לזה של רחוב הגיא של ימינו. ממזרח למערב עבר הרחוב הראשי הניצב, הדקומאנוס מאכסימוס, פחות או יותר בחפיפה לרחובות דויד והשלשלת. הדקומאנוס המשני עבר מצפון להר הבית, בתוואי הוויה דולורוזה. יתר הרחובות הקטנים בעיר השתדלו להסתדר בניצב ובמקביל לרחובות הראשיים, על-פי דגם הערים הרומיות המקובל. אף על פי שהסתדרות העיר בדגם זה מיוחסת כבר לימי אדריאנוס, לפחות הקארדו שנתגלה בחלקו המרכזי והצפוני נבנה בימיו של יוסטיניאנוס (527 – 565).

מאפיינה המשמעותי ביותר של ירושלים בתקופה הביזאנטית היה היותה מרכז אין שני לו לצליינות הנוצרית. מכלול כנסיית הקבר, אשר הוחל בבניינו כבר בימיו של קונסטאנטינוס, היה בוודאי האתר הקדוש ביותר לנוצרים, והיווה את המוקד בעל כח המשיכה החזק ביותר. הוא הורכב משלולשה חלקים, כאשר כל אחד מהם מהווה ציון מקום מיוחד לאתר מקודש. האנסטאסיס, בצדו המערבי, ממוקמת לפי האמונה מעל המערה בה נקבר ישו. האנסטאסיס היא למעשה הכנסייה עצמה בתוך המכלול והיא היתה מבנה עגול ומפואר. במרכז המכלול ניצב האטריום – רחבה פתוחה לשמים ובה עמודים מרשימים. האטריום נבנה לפי האמונה על גבעת הגולגותא, אשר עליה נצלב ישו. במרוצת השנים נקשרו בגבעה זו מסורות רבות, כגון שבה נקבר האדם הראשון, עליה נערכה עקדת יצחק ואפילו האמונה כי ממנה הושת העולם. הבאסיליקה הגדולה והמרשימה של קונסטאנטינוס – הלא היא המארטיריון – נבנתה בחלקו המזרחי של המכלול, במקום בו נמצאו שלושת הצלבים, של ישו ושל שני הליסטים. מציאת הצלב המקורי, כך האמינו, מהווה ראיה מוחצת לאמיתות כתבי הקודש הנוצריים בכלל, ובפרט – הוכחה לאמיתות האתר. מכאן שם המבנה – "מארטיריון" (עדות), ומכאן גם הידיעה כי את טקסי חנוכת הכנסיה קבעו לתאריך בו הצלבים נמצאו. ועידת הכנסיה שנערכה בצור ב-335 לסה"נ הועתקה לירושלים לכבוד השלמת המארטיריון.
במרוצת השנים, במאבק בין בישופי ירושלים ובין בישופי קיסריה על הבכורה, טרחו בישופים ירושלמיים שונים בטיפוח עירם. שני אתרים מרכזיים, מחוץ לעיר, אשר התקדשו בעבור הנוצרים כבר בתקופה הפאגאנית, כשנאסר עליהם להכנס בשערי ירושלים, הם הר ציון והר הזיתים. שנים ספורות לאחר השלמת מכלול כנסיית הקבר נבנו שתי הכנסיות על הר הזיתים: האלאונה, מעל המערה בה לפי המסורת הכניס ישו את תלמידיו בסוד האמונה, וכנסיית העלייה, משם עלה השמימה. שנים רבות לאחר מכן נקשרו בהר הזיתים מסורות רבות נוספות. למשל יחסו לו אירועים שהתרחשו לפי האוונגליונים בגליל. יסודות הכנסיה על הר ציון הונחו, ככל הנראה, כבר בימי הבישוף מאכסימוס (334-348). היא נבנתה בימי קירילוס והושלמה רק בימי יוחנן השני (386-417). גם להר ציון יוחסו מסורות קדושות רבות הקשורות בישו. בהר ציון ירדה רוח הקודש אל תלמידי ישו לאחר מותו ועל-כן הוא נחשב ל"ערש הנצרות" והכנסיה עליו נחשבת ל"אם הכנסיות כולן". שם נערכה הסעודה האחרונה ושם הובא למשפט בפני כייפא הכהן הגדול.
באותה תקופה נבנתה גם הכנסיה בסמוך להר הבית, אשר זכתה בהמשך לכינוי "כנסיית סופיה (החוכמה) הקדושה". היא נבנתה בסמוך לפרוטוריום – ביתו של הנציב הרומי, שם הועמד ישו למשפט ונידון לצליבה.

תרומה בסדר גודל חדש לגמרי לעיצוב פניה של העיר, יש ליחס ליובנאליס, אשר זכה להפוך את ירושלים לפטריארכיה ומשל בה במשך כמעט ארבעים שנים (420-458), ולקיסרית אודוקיה, אשר השתקעה בעיר בתקופתו (444-460). אודוקיה אחראית היתה, כאמור, על שיקום ובניית חומות העיר, על שעריהן המרשימים ומגדליהן. כמו-כן בנתה בעיר בתי מחסה ובתי חולים שונים. מלבד זאת, יובנאליס ואודוקיה אחראים על בנייתם של כנסיות ואתרי צליינות אין-ספור. חומות אודוקיה ספחו לתוך שטח העיר את בריכת השילוח. מעל בריכה זו נבנתה אחת הכנסיות היפות – כנסיית השילוח – אשר משכה אליה צליינים גם בשל האמונה שהמים בה ניחנים בסגולות מרפא מיוחדות. אודוקיה ויובנאליס עודדו גם את פולחן סטפאנוס הפרוטומארטיר ואת פולחן מרים אם ישו. שמו של סטפאנוס נקשר במקום הימצא עצמותיו, כבר בתקופת כהונתו של יוחנן השני, מצפון לשער שנקרא לאחר-מכן על שמו, בצפון העיר. באתר בו נמצאו העצמות נבנתה כנסיה לכבודו בשנת 460 ובה נקברו עצמותיו בשנית. לימים גם אודוקיה עצמה נקברה בכנסיה זו והדבר העצים את כח משיכתה. שמו של סטפאנוס נקשר גם בהר הזיתים, לשם הועברו חלק מעצמותיו. כמו-כן, הוא נקשר בהר ציון, אשר מסורות הקדושה סביבו היו רבות גם אז, והוסיפו והתרבו מדור לדור. לפי אמונה שהשתרשה בתקופה זו, על הר ציון נרגם סטפאנוס באבנים, ואבן אשר נסקל בה הוצגה לראווה בסקאריום בכנסיית ציון. שתי כנסיות חשובות נוספות שנבנו בידי אודוקיה ויובנאליס הן כנסיית הפרובאטיקה, מעל בריכת בית חסדא – המקום בו ריפא ישו את המשותק, וכנסיית דורמציון בגת שמנים, מחוץ לעיר ממזרח. בכדי לבסס את מעמדן של השתים, הם הפיצו את האמונות כי הראשונה מוקמה במקום לידתה של מרים והשניה במקום קבורתה, בטרם עלתה השמימה.

הקיסר הביזאנטי יוסטיניאנוס (527-565), היה התורם הבא לשיפור פני העיר, אשר שמם של מפעליו רבי הרושם יצא למרחוק, ונוסף לרשימת יעדיו של הצליין הנוצרי במאה השישית. את ההשקעה בבניית "הכנסיה החדשה של יולדת האל" – או בקיצור, "הנאה" – יזם פטרוס, פאטריארך ירושלים, בכדי לפאר את ירושלים ובכדי שתהווה בנין רחב לכינוסים המוניים. הוא שלח את סאבא לשטוח בקשתו בפני יוסטיניאנוס. יוסטיניאנוס נענה לבקשה והנאה נחכנה ב-543. היא היתה המבנה המרשים והגדול ביותר בירושלים. רוחבה הגיע לכדי 57 מטרים ואורכה לכדי 115. היא נבנתה על צלע הר ציון. יוסטיניאנוס רצה לבנותה על ההר הגבוה בעיר, אך על פסגתו של הר ציון כבר ישבו מבנים אחרים. לשם בנייתה על צלע ההר נבנו לה יסודות כבירים, כמעין בריכות ועמודים במרכזן, אשר יצרו מישור רחב בהמשך הצלע. היה זה מבנה הדת הנוצרי הראשון בירושלים, אשר בעת בנייתו לא היו קשורות באתר עליו נבנה מסורות קדושות כלשהן. בשל כך, טרח יוסטניאנוס להפיץ מסורות סביב ניסים שהתחוללו בעת בניית הכנסיה, ובהמשך אף התפשטה המסורת כי על הר ציון נפטרה מרים בטרם נלקחה לקבורה בגת שמנים. בכנסיית הנאה נמצאו גם בית-חולים ובתי הארחה.
מפעל חשוב נוסף שיש ליחס ליוסטיניאנוס הוא הקארדו מאכסימוס אשר חצה את העיר משער סטפאנוס בצפונה עד כנסיית הנאה בדרומה. היה זה רחוב מונומנטלי ורחב. הוא נחלק לשלושה חלקים בעמודים מקושטים שסודרו בטורים בשני צדיו. רוחבו הגיע לכדי 22.5 מטרים והקירות בצידיו הגיעו לכדי גובה של 5 מטרים. שני האתרים המשמעותיים ביותר לצליינים בסוף המאה השישית, אם כן, היו "הנאה" ומכלול כנסיית הקבר. הם עמדו משני צדי הקארדו מכסימוס: מכלול כנסיית הקבר במרכזו בנטיה צפונה, ו"הנאה" בדרומו. כיוון שהן הנאה והן הקארדו נבנו בידי יוסטיניאנוס, אפשר להבין כי אחת המטרות של הקארדו הייתה חיבור הנאה בערוץ ראשי לכנסיית הקבר, והדגשת מעמדה כמרכז הצלייני השני במעמדו. כאמור, יוסטיניאנוס טרח רבות בקידוש כנסיית הנאה, כיוון שהיתה הראשונה בעיר שלא נבנתה על ציון-מקום בעל מסורת דתית הקשורה בישו ובחייו. היותה הגדולה והמפוארת שבכנסיות העיר, מקומה הטופוגראפי המיוחד, וכן סמיכותה לקארדו, אשר נערכו בו תהלוכות דת מרשימות, ואשר קישר בינה ובין כנסיית הקבר – שהיתה ללא ספק האתר הקדוש ביותר – הועילו למלא תפקיד זה.

אתר נוסף שיש לציין בירושלים הביזאנטית, הוא הר הבית, אשר בניגוד לכלל מפעלי הבנייה בעיר – נותר שמם ועזוב. יתר על כן, בציוויה של הקיסרית אודוקיה שימש הר הבית כאתר הפסולת העירוני. לעובדה זו נודעה חשיבות נוצרית גם-כן, כמסמל את צדקת נבואתו של ישו, ואת היות הנוצרים "ישראל החדשה שברוח". קרן העופל, שבפינתו הדרומית-המזרחית, התקדשה כמקום ממנו הושלך יעקב, אחיו של ישו.

בבוא ההיסטוריון לחקור את מראה פניה של ירושלים במאה השישית, הוא נדרש לעמוד אף על המקורות מן המאות שקדמו לה, על מנת לעקוב אחר השלבים בהתפחות העיר ועל מנת לקבל תמונה מלאה של המבנה העירוני ושל הבניינים השונים שנוספו במהלך המאות. מכל מקור ניתן לעמוד על מבנה העיר בדורו, ומתוך השוואה ביניהם ניתן לעמוד על מהלך התפתחותה ההדרגתי. המקורות הכתובים העומדים לרשותנו, רובם ככולם נוצריים. מובן מאליו שהסיבה לכך היא שליטת הנוצרים על העיר והאיסור על כניסת יהודים לתחומה. סיבה נוספת היא מידת חשיבותה בעבור הנוצרים. העובדה שהעיר נעדרה חשיבות לגבי הרומאים הפאגנים מסבירה את מיעוט הידיעות על איליה קאפיטולינה בתקופה הקדם-ביזאנטית, כמו גם את מיעוט המקורות הפאגאניים העוסקים בירושלים בתקופה הנוצרית. חלק מן המקורות הנוצריים שייכים לכותבים ארץ-ישראליים, כגון בישופים והיסטוריונים. חלקם שייכים לעולי רגל צליינים, אשר ביקרו בעיר בשנים שונות. חלק אחר שייך לכותבי כרוניקות, אשר ליקטו מידע ממקורות שונים והקיפו בחיבוריהם טווח שנים רחב. באחרונים, ירושלים מוזכרת לאו דווקא כעיקר תוכנו של החיבור, והידיעות עליה ניתנו לעתים אפילו מבלי שביקרו מחבריהן בעיר.
כותבים חשובים מן המאה הרביעית הם אוסוביוס, בישוף קיסריה, אשר מכתביו אנו למדים הרבה על המאורעות שהתרחשו בימיו בארץ, ואגב כך על הבניה בירושלים. כמו-כן, מכתבי הצליינים אנו למדים רבות על צורתה של העיר ועל אתרי הצליינות בה. בין הצליינים החשובים ניתן למנות את אגריה, הירונימוס, תלמידותיו של הירונימוס, רופינוס, הנוסע מבורדו וגרגוריוס מנאזיאנוס – בישוף מאסיה הקטנה אשר ביקר בארץ וכתב את קורות מסעו. על מפעליו של יוסטינאנוס ניתן ללמוד מתוך השוואה בין שני מקורות מפורטים מאוד, המתארים את פני העיר בעבור העולה אליה לרגל, אשר נכתבו לפני שנותיו: "תקציר על אודות העיר" ו"ספר המסע" לתאודוסיוס – לבין מקור מפורט נוסף אשר נכתב זמן קצר לאחר שנותיו, בידי אנטונינוס מפלקאנטיה, אשר ביקר בארץ בשנת 570. מקור חשוב נוסף למפעליו נמצא בספרו "על הבניינים" של ההיסטוריון הביזאנטי פרוקופיוס מקיסריה. שני מקורות מועילים נוספים, מאוחרים יותר, הם ההיסטוריון קירילוס מבית שאן והצליין ארקופולוס, אשר ביקר בארץ במאה השביעית ובחיבור שנרשם מפיו אודות הביקור, נשתמר גם שירטוט של כנסיית הקבר.
מקור חשוב העומד לרשות ההיסטוריון על מנת לשחזר את מבנה העיר במאה השישית הוא מקור מסוג אחר – פסיפס רצפת הכנסיה במדבא, אשר הושלם ככל הנראה בשנים 560-565. בפסיפס זה נראית מפה מפורטת ומדויקת מאוד של ארץ ישראל וירושלים בפרט. ניתן לזהות בה את חומות העיר ושעריה, את הכנסיות החשובות והאתרים הצלייניים המעניינים, וכן את הרחובות הראשיים. עדות אחרונה ובלתי מבוטלת היא במימצאים הארכיאולוגיים שנתגלו בעיר. במיוחד נזכיר את מגוון חלקיה השונים של כנסיית "הנאה" שנמצאו, לרבות העדות האפיגראפית בבריכת עמודי התמך, ואת חלקיו של הקארו מאכסימוס והעמודים הפזורים בעיר אשר נלקחו ממנו.

תגובות