הקהילה היהודית בירושלים בתקופה המוסלמית הקדומה

פורסם בתאריך | 3 באוגוסט 2013 | אין תגובות | תגובות בפייסבוק

הקהילה היהודית בירושלים בתקופה המוסלמית הקדומה
מבוסס על מטלת מנחה בקורס "ירושלים לדורותיה", האוניברסיטה הפתוחה

מוסד הקהילה היהודית העיקרי בירושלים בתקופה המוסלמית הראשונה היה ללא ספק "ישיבת ארץ ישראל". הישיבה התפתחה בטבריה, כבר בתקופה הביזנטית, בשל האיסור על יהודים להתגורר בירושלים אותה עת, אך במחצית הראשונה של המאה העשירית עברה הישיבה לירושלים. מתוך מקורות שונים ניתן ללמוד, שאת טקס הכרזת השנה החדשה – אשר היה מהאירועים החשובים בחיי הקהילה היהודית בעת ההיא – החלו לערוך בהר הזיתים כבר במאה התשיעית.
בישיבת ארץ ישראל כיהנו שבעה אנשים. הראשון מביניהם זכה בתואר "גאון", והוא היה ראש הישיבה. השני נחשב ל"אב בית הדין", והיתר נקראו לפי מקומם בהיררכיה: "שלישי", "רביעי" וכן הלאה. הגאון היה הסמכות המשפטית העליונה – הוא היה אחראי לענייני אישות, נישואין וגירושין; הוא היה המשגיח על קיום מצוות הדת; הוא היה נציג העדה בפני השלטון; הוא היה בעל הסמכות למנות ולהדיח בעלי תפקידים, והיה המשגיח על נכסי העדה וכספי הציבור. כאשר פרש הגאון או נפטר היה סגנו ממלא את מקומו, ובהתאמה היו כל הבאים עולים בדרגה, ובתחתית היה מצטרף "שביעי" חדש. אף-על-פי-כן, ידוע על מספר מקרים בהם התחוללו מאבקים על ירושת תפקיד הגאון. למשל, נתן בן אברהם נתמנה לאב בית הדין בזינוק, מבלי לעבור את המסלול ההיררכי המסורתי, בשל יוקרתו כמלומד ובשל ההערכה שרכשו לו בקהילה בפוסטאט, שם התחנך. במחלוקת שהתעוררה בינו ובין הגאון שלמה בן יהודה – אשר עיקריה היו השליטה בכספים ובנכסים והסמכות למנות ולהדיח בעלי תפקידים – הגיעו הדברים לידי כך שתומכיו של נתן בן אברהם הכריזו עליו כעל גאון, וקהילות שלמות ברחבי הממלכה המוסלמית התפלגו בין השנים. בסופו של דבר הושגה פשרה, ונתן ויתר על משרת הגאון. מאבק דומה התרחש לאחר פטירתו של שלמה בן יהודה, בין אב בית הדין, יורשו הטבעי, יוסף הכהן בן שלמה, לבין דניאל בן עזריה, אשר נמנה על משפחת ראשי הגולה, ואשר זכה אף הוא במעמד גבוה בפוסטאט ורכש תמיכה רחבה גם בקרב הציבור בישראל. בסופו של דבר, נתמנה דניאל למשרת הגאון חרף מסורת ההורשה.

"ישיבת ארץ ישראל" היתה אחד מארבעת המוסדות היהודיים החשובים ביותר בכל רחבי האימפריה המוסלמית. לצדה יש מנות את הישיבות בסורא ובפומבדיתא, ואת נושא המשרה "ראש הגולה", אשר ישב בבבל ונתיחס לבית דויד. מסתמן שיחסי ההשפעה בין ארבעת המוסדות לא היו היררכיים, כי אם היתה ביניהם במידת-מה חלוקת תפקידים ויותר מכך – היתה ביניהם חלוקת השפעה גיאוגרפית וקהילתית. באופן כללי ניתן לומר, שהיהודים שחיו בחלקה של האימפריה שהיה לפנים חלק מהאימפריה הביזנטית סרו למרותה של ישיבת ארץ ישראל. יתר היהודים נחלקו בין שלושת המוסדות האחרים. כמו-כן, ניתן לומר, שבמזרח האימפריה התקימה חלוקת תפקידים בין ראש הגולה לבין הישיבות, כאשר הראשון אחראי על ההנהגה הארצית-מעשית, או הפוליטית – יצוג בפני השלטונות, התערבות בענייני מסים, תמיכה בנזקקים וכו' – ואילו הישיבות הקדישו עצמן ללימוד תורה, פסיקת הלכות, הכרעות משפטיות-דתיות וכו'. ישיבת ארץ ישראל, בכל מה שנוגע לנתינים שהיו תחת השפעתה – קיבלה על עצמה שת שני התפקידים גם יחד – היינו, הן התפקיד הדתי-הלכתי והן התפקיד האזרחי-מנהלתי.
יחד עם זאת, מסתבר שבין שלושת הישיבות התחוללו מאבקים על אזורי ההשפעה שלהן ועל תמיכתן של קהילות יהודים שונות ברחבי הממלכה, כאשר כל ישיבה שאפה לבסס את ההגמוניה שלה בתפוצות. ההבדלים בין הישיבות היו ארציים והלכתיים גם יחד, ולעתים שני הפנים היו מעורבבים זה בזה. פיחות כבודה של ישיבת ארץ ישראל בעיני הישיבות הבבליות קשור היה בעובדה, שמצבה החומרי של הקהילה היהודית בירושלים היה רעוע למדי. עובדה זו הביאה לכך שרבנים בעלי שם מכובד חשו כי התנאים השוררים בעיר אינם מאפשרים לבעלי שם לשבת בה בכבוד. העדרם של רבנים מכובדים מן הישיבה הפחית מכבודה הן כפוסקת והן כמרכז לימוד תורה. אי לכך, גם תלמידי הישיבה, מלכתחילה, לא זכו בהערכה מרובה בקרב בעלי הדעה הקובעת בגולה. כנגד, הן סורא והן פומבדיתא היו ממוקמות קרוב למרכזה המדיני של האימפריה, והדבר הועיל למצבן הכלכלי והדמוגרפי. יתר על כן, הבבלים היו נתונים במאבק ניצח בקראים ובהשקפותיהם, ומכיוון שהקראים עמלו בהפצת רעיונותיהם, היו אף הבבלים טרודים במשיכת יהודים רבים ככל האפשר לשורותיהם. מאבק זה נתן אותותיו גם על אזורי השפעה שהיו נתונים באופן מקורי לרשותה של ישיבת ארץ ישראל, כגון מצרים והמגרב.

בכל זאת יש להודות, כי גם מחלוקות ענייניות העסיקו את הישיבות השונות, וכי במרוצת השנים, כבר מאז תקופת התלמוד, התפתחו בהן מסורות שונות והלכות שונות במגוון נושאים ועניינים. אמנם תכני המחלוקות לא היו מהותיים, ולפיכך לא הביאו לכדי פילוג של ממש, אך היו לא מעטים והביאו כל אחד מהצדדים לכדי תחושת עדיפות על-פני השני, ודחפו אותם להתעלות על השני ולפרוש את מרותן כפוסקות הלכתיות על כמה שיותר יהודים. אחת המחלוקות החשובות היתה שאלת הלוח, אשר היתה שמורה באופן מסורתי לישיבת ארץ ישראל: רק בה נתון היה הידע יקר-הערך לחישוב ימות השנה. מעניין, שדווקא ישיבה זו דבקה בחישוב מוטעה, בויכוח החריף שנערך בינה לבין ישיבת פומבדיתא בשנת 922 בראשות אהרון בן מאיר מזו ורב סעדיה (לימים גאון) מזו – כשישים שנים לאחר שמשלחת מישיבת פומבדיתא הגיעה לירושלים על מנת ללמוד את חישוב הלוח. גם לאחר שהידע היה מצוי בידי הבבלים, נשמרה זכותה המסורתית הטקסית של ירושלים להכריז על עיבור השנה, דבר שהקנה לה כבוד רב. לא ברור אם כן מה היתה סיבתו של אהרון בן מאיר לדבוק בעמדה מוטעית.
ישיבת ארץ ישראל מיעטה בכתיבת פסקי הלכה ופסיקותיה אשר נמצאו אינן מגיעות לסדרי הגודל של מכתבי התשובות וההלכות שנמצאו בישיבות סורא ופומבדיתא. הסיבות העיקריות לכך הן העובדה שירושלים היתה נתונה כל העת ההיא במצב חומרי רדוד מאוד, כאמור, והדבר השפיע על המלמדים בה, ולפיכך גם על רמת הלימודים בה ועל טיבם של התלמידים. במקרים רבים, תלמידים ממוצא ירושלמי שיכלו להרשות לעצמם, היו יוצאים ללמוד בגולה ושבים אליה לאחר מכן, או אפילו משתקעים בנכר. ידוע על מקרים מסויימים בהם היושבים בראש הישיבה הגיעו אליה מבחוץ וקודמו לתפקיד זה בשל התמיכה הרחבה שרחשו להם. מצבה הקשה של הקהילה היהודית בירושלים השפיע על הישיבה גם מכיוון נוסף. כאמור, הישיבות הבבליות יכלו להקדיש עצמן ללימוד תורה ולפסיקה הלכתית בזכות פעולותיו של ראש הגולה – ואילו הישיבה בירושלים היתה מחויבת לדאוג גם לכל ענייניה החומריים של הקהילה תחת חסותם. פירושו של דבר, שככל שעמדה קהילת ירושלים בפני קשיים ופגעים רבים יותר, כך הקדישה עצמה הישיבה לצרכי השעה, ויותר ויותר נבצר ממנה מלהתעסק בתכני דת תיאורטיים. אמנם יש להודות, שסביר מאוד להניח שפעילותה ההלכתית של ישיבת ארץ ישראל היתה מרובה ממה שנמצא לנו. מרבית מציאותינו מן התקופה מצויות בגניזת קאהיר, וזו לוקה בכמה חסרונות: א. אין בה אלא ממצאים מהמאה האחת-עשרה ואילך, פרק הזמן רצוף הפגיעות הרבות ביותר – כגון מלחמות, כיבושים, גזירות ורעב. ב. אין בה אלא ממצאים שנשתמרו, מן הסתם, בקאהיר – כך שכל מכתבי הישיבה אשר נשלחו לארצות הים-התיכון והמזרח ולא עברו דרך מצרים – אבדו.

למרות ריבוי המחלוקות והמאבקים בין ישיבות פומבדיתא וסורא ובין ישיבת ארץ ישראל, לא הגיעו הדברים לכדי פילוג בעם. נהפוך הוא – בין הישיבות השונות התקימו שיתופי פעולה והן פעלו בצוותא. יתר על כן, ירושלים נשארה כל העת מרכזית בתודעתם של יהודי התפוצות, עמדה בלב משאות הנפש שלהם ותפסה מקום מרכזי בתפילתם וביצירתם הרוחנית. יהודים רבים העלו את עצמות קרוביהם, או עלו לקראת מותם, על-מנת להיות קבורים בסמוך למקום ביאת המשיח. ביטוי מעשי לזיקתם של יהודי התפוצות לירושלים נמצא גם בגלי העליות אליה – במיוחד לאחר משברים בגולה. למשל, מבבל באמצע המאה העשירית ומהמגרב באמצע המאה האחת-עשרה. העליות הללו התקימו למרות שמנהיגי העדה הירושלמית לא קראו לעליה לעיר ולא עודדו עליה כזו. ביטוי נוסף לזה נמצא בעליה לרגל לעיר, אשר נתקימה בהיקף רחב במיוחד לקראת סוכות, וזאת למרות הקשיים המרובים והסכנות שנשקפו לעולים לרגל. בחג הסוכות היו נערכות תפילות יחיד רבות, במיוחד באיזור הר הבית, וכן היו נערכים טקסים המוניים, רבי משתתפים, אשר עולי הרגל היו לוקחים בהם חלק. במיוחד נודעה חשיבות לטקס הכרזת השנה, בהושענא רבה, בהר הזיתים. במעמד זה היו קוראים בשמותיהם של כל התורמים החשובים לעיר ולענייה.
קריאת שמם של התורמים לירושלים בטקס הכרזת השנה נחשב להם לכבוד רב. תורמים אלה היוו למעשה משענת, אשר קיומה של הקהילה הירושלמית היה תלוי בהם. מתן התרומות לירושלים היה הביטוי המשמעותי ביותר של זיקתם של יהודי הגולה אליה, כיוון שענה על הצורך הדחוף והחשוב ביותר עבורם. להבדיל מבני-חסות אחרים בממלכה המוסלמית, על הקהילה הירושלמית הוטל מס גלובלי, אשר נחלק ביניהם ללא תלות במספר התושבים בעיר. נוסף למס זה היו מוטלים עליהם מעת לעת קנסות גבוהים בעטיין של מלחמות ופורענויות שונות. לא זו בלבד, אלא שמצבה הכלכלי של העיר היה בכי רע בלאו הכי, גם מבלי להתחשב לבעיית המסים. ירושלים היתה עיר פרזות, רחוקה ממרכזיה המסחריים של הממלכה, ואפילו רחוקה ממרכזיה הכלכליים של הנפה – תחילה לוד, ואחר-כך רמלה. הדרכים אליה לא היו נוחות ובטוחות, לא היתה בה חקלאות של ממש ולא תעשיה ענפה. מצב זה הביא לידי כך, שלמעשה, אילולא התמיכה מבחוץ לא היו יכולים להתקים חיים אזרחיים בעיר. (הדבר נכון גם לגבי האוכלוסיה הנוצרית אשר נתמכה על-ידי מעצמות זרות). תמיכת הקהילות היהודיות ביהודי ירושלים ניתנה הן על-ידי אנשים פרטיים והן על-ידי מגביות קהילתיות. חלק מן תרומות וההקדשים ניתנו באופן קבוע, מביניהם אפילו הכנסות קבועות מהשכרת נכסים או הקדשות מלאות של הכנסותיהם של בתי-עסק. חלק אחר מן התרומות ניתנו באופן מיוחד, בעתות מצוקה קיצוניות. בכל כך יש בכדי להעיד על משמעותו הסמלית והרוחנית בעבור יהודי התפוצה של עצם קיומו של ישוב יהודי בירושלים, ועל הנחיצות שהם ראו לאפשר לו להתקים, גם אם יהיה זה על חשבונם.

« הכתם הקודםהכתם הבא »

תגובות

תגובות בפייסבוק על "הקהילה היהודית בירושלים בתקופה המוסלמית הקדומה"

כתוב תגובה





  • אודות

  • קטגוריות

  • תגובות אחרונות

  • כתמים אחרונים

  • להירשם לעידכונים בדוא"ל

    שלח את כתובת הדוא''ל שלך ומעכשיו תקבל עידכון בכל פעם שיהיה כאן כתם חדש.