המוסדות והאישים המרכזיים בירושלים בתקופה הצלבנית

פורסם בתאריך | 4 באוגוסט 2013 | אין תגובות | תגובות בפייסבוק

המוסדות והאישים המרכזיים בירושלים בתקופה הצלבנית
מבוסס על מטלת מנחה בקורס "ירושלים לדורותיה", האוניברסיטה הפתוחה

את ראשית תולדותיה של ההנהגה הצלבנית בירושלים יש לסקור מיום הגעת הצלבנים אליה, ואפילו בטרם כבשוה – מפני שהרי גם במהלך מסע הצלב עצמו היו מאורגנים תחת מנהיגות, וכן מפני שמנהיגות זו היוותה את שורשיה של המנהיגות הירושלמית לאחר הכיבוש. נהיגו הרוחני של מסע הצלב היה האפיפיור אורבן השני, בנאומו המפורסם בועידת קלרמון. עובדה זו העניקה למסע, על פניו, אופי דתי מובהק, כמסע לשחרור האתרים המקודשים לנצרות, על מנת לכונן בהם שלטון נוצרי – ובהנחה מובלעת: נוצרי-מערבי, דתי, כפוף לאפיפיורות. מנגד, מנהיגיו המעשיים של המסע היו, מן הסתם, מנהיגים צבאיים, כלומר אבירים-אצילים. מבני המעמד הגבוה שהובילוהו, התבלטו באלדווין, אשר נטש את המסע באדסה וכונן שם נסיכות תחת שלטונו; גוטפריד מבויון, אחיו, דוכס בעל מעמד גבוה וצבא חזק. צאצא של קרל הגדול; רימונד מסן ז'יל, רוזן צרפתי מבוגר ותקיף, אשר היה מקורב לאפיפיור וראה עצמו כמנהיג המסע החילוני. מלבדם הנהיגו את המסע רוברט דוכס נורמנדיה, רוברט רוזן פלנדריה ובשכבת אצולה נמוכה מעט, טנקרד הנורמני.

לאחר כיבוש ירושלים נדרשו הכובשים הצלבנים לשאלת המנהיגות הקבועה בעיר – שאלה אשר הועלתה עוד בטרם הכיבוש נשלם, אך נדחתה לאחריו משום שעוררה מחלוקת, על מנת שלא לפגום בנחישותם של הלוחמים. כשהחלו הדיונים לקביעת המנהיגות הקבועה נחשפה המחלוקת במלואה: פשוטי העם, אשר יצאו למסע בזכות תעמולה משיחית אסכטולוגית, סרבו למנות לירושלים מנהיג בשר ודם. האצולה, כקבוצת השררה ההגמונית במסע, ציפתה למנהיג חילוני אריסטוקרטי ואילו הכהונה, אשר יצאה למסע כממלאת את שליחותו של האפיפיור, ציפתה לישם את המטרה שנראתה כמתבקשת משליחות זו – דהינו, הקמת ישות ירושלמית וסלית הכפופה למרותה של רומא. משדחו את פניותיהם של העם להשאיר את העיר בידי שמים, ואת פניותיהם של הכמרים להקדים את מינוי הפטריארך למינוי השליט – התכנסו האצילים לבחירת מנהיגה החילוני של העיר ושל הממלכה. בשל הרצון למנות מנהיג מקרב האצולה הגבוהה, בשל העובדה שחלק מן הנמנים על אצולה זו, דוגמת באלדווין, נטשו את המסע וכוננו נסיכויות שונות לאורך הדרך ובשל כוונתם של חלק מן הנמנים עליה לשוב לאירופה מיד לאחר הכיבוש – נשארו למעשה רק שני מועמדים לתפקיד: גוטפריד מבויון, ורימונד מסן ז'יל. כדרכה של שכבה הומוגנית יחסית, בחרו מנהיגי המסע את המועמד התקיף והסמכותי פחות, אשר בהבחרו איננו מהווה איום חמור על מעמדם-הם, כלומר: גוטפריד מבויון. אלא שלא מינוהו ל"מושל ירושלים" או ל"מלך" העיר, כי אם העניקו לו את התואר הצנוע "מגן הקבר הקדוש". הרושם הראשון המתקבל מתואר זה הוא אופיו הדתי-לכאורה – כביכול המדובר הוא בנושא משרה חילוני העובד בשירות הכנסיה. בתואר זה נמנעו מהתנגשות חזיתית עם שולחם, ודחו את ההכרעה בשאלת אופיה של הממלכה שתקום: האם תהיה זו ישות וסלית הכפופה לרומא, או ישות פאודלית עצמאית.

מיד לאחר מכן התכנסו הכמרים למנות לירושלים פטריארך, חלף הפטריארך היונני-אורתודוכסי שגלה ממנה זמן קצר לפני-כן לקפריסין. בשל אופיו הצבאי של מסע הצלב, לא נמצאו בשורותיו אנשי דת מעולים, וארנולף נבחר לשמש בתפקיד לאו דווקא בהסכמה מלאה ובלתי מסוייגת. יחד עם זאת, הוא ניחן בתכונות מנהיגותיות והשכלתיות שזיכוהו בהערכה, כמו גם בצניעות שאיפשרה לו למלא את תפקידו נאמנה. הוא התמקד בענייני הכנסיה והדת, ונמנע מעימותים ומאבקים מיותרים עם גוטפריד מבויון. דו-קיום זה שבין התפקיד הצנוע של "מגן הקבר הקדוש" מחד, ושל התפקיד הצנוע של הפטריארך הלטיני מאידך, נמשך זמן קצר בלבד. את ארנולף החליף דאימברט, שליחו השאפתני של האפיפיור לירושלים. בעקבות לחצים שהפעיל על ועידה כנסייתית שהיתה לו השפעה רבה עליה, נקבע באותה ועידה באופן רשמי שמינוי של ארנולף היה בלתי תקין, וניתנה הוראה למנות את דאימברט תחתיו. דאימברט תבע לעצמו בעלות על העיר ולחץ על גוטפריד להכיר בסמכותו. ככל הנראה לחצים אלה הועילו לבסוף והוענקה לו מעם "מגן הקבר" הבטחת ריבונות על העיר, אלא שהלה נפטר בטרם זו יצאה אל הפועל, ויורשו – באלדווין, אחיו – הכריז על עצמו "מלך ירושלים", ועל ממלכתו הכריז כי הוקמה "בחסד האל", ולפיכך, אינה נזקקת לתיווך הכנסיה.

את כסאו של באלדווין ירש בן-דודו, באלדווין השני, אשר פינה לשם כך את השליטה על נסיכות אדסה, שירש ממנו קודם לכן. כאשר יורשו של דאימברט, הפטריארך הלטיני החדש, סטפן משרטר, חזר על תביעותיו של קודמו, הושגה פשרה ובאלדווין השני העניק לו את רובע העיר הצפוני-מערבי – היכן שמצויה כנסיית הקבר. רובע זה נעשה אוטונומי, בלתי כפוף לשלטון ירושלים החילוני, כי אם ישירות לאפיפיור, ונקרא "רובע הפטריארך". תחת הפטריארך שימשו כמרים בתפקידי הכנסיה הדתיים והמנהליים השונים, באותו האופן שהיתה הכנסיה הלטינית מתנהלת בכל מקום. כבר בימי ארנולף מונו לתפקידים הבכירים אנשי דת ממוצא אירופאי, ורק בעמדות נמוכות יותר שמרו הכמרים היוונים-אורתודוכסים על משרותיהם. מלבדם התגבשו ברובע הפטריארך במרוצת הזמן מנגנוני השלטון העצמי. למשל, בית-הדין שבו, שהיה בית דין סניוריאלי לכל דבר וענין, וסמכותו היתה פרושה על כל תושבי הרובע.

מבין מלכיה הבאים של ירושלים הצלבנית נציין את המלכה מליסנדה, בתו של באלדווין השני, אשר נאבקה על השלטון עם בנה, באלדווין השלישי, בשנת 1152, ואת בעלה, פולק מאנז'ו, שמלך לצידה. אחריהם מלכו אמארליך, באלדווין הרביעי ובתו-יורשתו סיביל, אשר נישאה לגי די ליזיניאן. האחרון היה מושל הממלכה בעת הפלישה של צלאח א-דין, ונשבה בקרב קרני חיטין.

במקביל, התפתחו במהלך השנים מגוון משרות מקורבות למלך. היו אלה תפקידים שונים בחצרו ובלשכתו, אשר אוישו בידי אישים מיוחסים, באופן אישי, ולא כחלק ממערכת בירוקרטית כלשהי. בין התפקידים הללו ניתן למנות את הסנשל – ממלא מקומו של המלך, הממונה על הכנסות המדינה והאחראי על מבצרי המלך; הקונטבל – מפקד הצבא ושופט בזמן מלחמה; המרשל – ממלא מקום הקונטבל ומפקד חיל השכירים; השמברליין – הממונה על הכנסות בית המלך הפרטיות; והקנצלריוס – הממונה על לשכת המלך. מלבד זאת, מרגע שהכריז על עצמו באלדווין מלך, הרי שהכריז על ממלכת הצלבנים כפאודום השייך לו, ואת שטחיו החכיר לוסלים מקרב אנשי האצולה הגבוהה. מתוקף כך, התפתח מנגנון היעוץ למלך: על-פי המסורת, היתה לבעל הפאודום זכות להתיעץ עם הוסלים הישירים שלו, ומלכי ירושלים ביקשו להנות מזכותם המסורתית. קבוצת הוסלים התחזקה עם הזמן, ונעשתה מגוף מיעץ לגוף שעצותיו מחייבות. מכורח הנסיבות הפוליטיות ובשל העצמה שהצטברה בידיו, היה לבסוף הגוף המיעץ חזק יותר מהמלך עצמו והמלך נאלץ להכפיף עצמו להחלטותיו. מוסד זה היווה את מנגנון החקיקה הממלכתי וכן את בית הדין העליון, והוא נקרא בפשטות גם "חצר המלכות". כך קרה, שלמרות שהונהג כי המלוכה תהיה מורשת מאב לבנו או לבתו, ולמרות שנוהג זה נשמר לכל אורך ימי הממלכה הצלבנית בירושלים – היה המלך החדש מתמנה רק באישורו של חצר המלכות, ובטקס המלכתו היה נשבע אמונים הן לפטריארך ולכנסיה והן לאצילי הממלכה ונכבדיה.

כל שטחה של העיר ירושלים, למעט רובע הפטריארך כאמור, היה בבעלותו האישית של המלך. פירושו של דבר, שמלבד ניהול הממלכה ברמה הארצית, היה המלך אחראי על התנהלותה השוטפת של העיר. מנגנוני העיר היו כפופים לו ישירות והוא היה מקבל החלטות עקרוניות בנוגע לכל תחומי החיים בה באופן אישי – עד כדי כך, שהוא היה מעורב אפילו בסוגיות תברואה. לצידו תפקד מוסד שיפוטי-אכיפתי שנקרא "בית הדין של הבורגנים". חבריו מונו ישירות בידי המלך והוא הורכב מתריסר מושבעים ואדם שישב בראשם וניהל את המוסד, אשר נקרא "ויקונט". מוסד זה היה שופט את תושבי העיר הבורגנים, וכן מנהל את כל עסקי הקרקעות בעיר – שהרי היו אלה שייכות למלך, כאמור, ולתושבי העיר לא היתה זכות למכור או להשכיר את בתיהם וחצרותיהם. בנוסף לכך, היה הויקונט אחראי על פעולות השיטור בעיר, שמירת הסדר והביטחון, אכיפת חוקי המסחר והמס, מדידת המשקלות וכל-כיוצא-באלה. על אף שניתן היה לצפות שגוף זה ישמש במידת-מה כמייצגם של הבורגנים בפני המלך, מתקבל הרושם שאם אכן עשה זאת, הרי שעשה זאת במידה מועטה בלבד, ובסך הכל שמר על נאמנות לאינטרסים המלכותיים, ולא זכה לכוח פוליטי עצמאי של ממש.
בית דין נוסף שפעל בירושלים היה "בית הדין של השוק", אשר כשם שניתן להבין משמו, היה ממקומם ככל הנראה בשוק, והיה אחראי – לפחות בתחילה – בעיקר על שיפוט הבעיות המיוחדות שנתעוררו שם. עם הזמן, נהפך מוסד זה לבית הדין של בני העדות והמיעוטים בעיר – כלומר, של כל אלו שלא היו פרנקים. הוא הורכב מארבעה מושבעים מקרב הנוצרים-המזרחיים, שני מושבעים פרנקים ובראשו עמד אציל לטיני בעל תואר באיי. כבית המשפט העדתי, נוצרו בו מנגנוני-איזון הוגנים. למשל, על התובע הוטל להציג שני עדים מעדתו של הנתבע, והמעידים נשבעו על תנ"ך בשפתם-הם. לבני העדות היה בית-דין זה הערכאה העליונה, ולא היתה להם זכות ערעור, אך על עבירות חמורות נשפטו גם הם מלכתחילה בבית-הדין הבורגני.

נוסף לאישים, המשרות והמוסדות בשלטון ובכנסיה בירושלים הצלבנית, היו בעיר מוסדות וארגונים נוספים – עצמאיים, צבאיים, כלכליים ודתיים. חיל המצב ששכן במצודה, בסמוך לשער הכניסה הראשי לעיר, היה אחראי על שמירת הסדר ועל הגנת העיר כנגד תגרות פרעות והתקפות – מבית ומחוץ. הוא היה מוצב במגדלים לאורך חומות העיר ובמצודות בדרך אליה, וערך סיורים בעיר ובסביבתה. בראשו של חיל המצב עמד אביר פרנקי. הוא היה כפוף למלך והגן על שלטונו, גם במהלך סכסוכים פנימיים – כזה שנתגלע בין המלכה מליסנדה ובנה באלדווין השלישי, למשל.
באלדווין הראשון זימן לעיר את נציגויות הקומונות האיטלקיות ונציה, גנואה ופיזה, כאמצעי להתמודד עם בעית דילול האוכלוסין ששררה בימיו. לקומונות האיטלקיות נודעה חשיבות מרובה במסחר ובכלכלה בחיי אירופה בכלל ובקשריה עם המזרח בפרט, ולהמצאות הקומונות הללו בעיר עתידה היתה להיות השפעה חשובה על תנופתה הכלכלית. לרוע המזל, מסתמן כי הן לא נענו לזכות ההתישבות שהוענקה להן, כיוון שירושלים לא היוותה יעד מסחרי או כלכלי באותה תקופה. אם בכל זאת עשו כן, הרי שעשו כן רק בתקופה מאוחרת יותר.
הארגונים העצמאיים החשובים ביותר בעיר, אשר השפיעו על אוכלוסיה, מבקריה, רווחת תושביה, הגנתה ומראה פניה – היו המסדרים הצבאיים. היו אלה קבוצות אשר שילבו את שני העקרונות האידיאליים של דורם – הנזירות והאבירות – באחד. הן הוקמו בתחילה מתוך תחושת שליחות נוצרית במגמה להועיל בדרכים שונות לעיר, לאזרחיה, לצלייניה, או לאבירים שהשתתפו במסעות הצלב אליה. עם הזמן השתדרגו המסדרים לכדי מוסדות גדולים, רבי חברים ורבי מטרות, הן כמוסדות צדקה ובתי-חולים, הן כאכסניות ובתי אירוח, הן כקבוצות דת, והן כארגונים-צבאיים לכל דבר. הנהגתם ומרכזיהם שכנו בירושלים, ועתודות כח האדם שלהם הגיעו מכל רחבי אירופה. בסופו של דבר, היו המסדרים הצבאיים לכוח ההגנה הקבוע, הגדול והאמין של העיר, אשר גם המלוכה נאלצה להסתמך עליו ולהיעזר בו. כמו-כן, היו הם בעלי השליטה בחלק מן האתרים המקודשים ביותר ובעיקר – היו הם אפוטרופסיהם של הצליינים הרבים שעלו לרגל לירושלים מאירופה – בהגנה עליהם, באירוחם, באבטחת בריאותם ובצורכי הדת שלהם. המסדרים החשובים בעיר היו "מסדר ההוספיטלרים", על-שם ה"הוספיטל" – בית החולים, שהקים וניהל ברובע הפטריארך, ליד כנסיית הקבר. בנוסף לו הקים מוסדות צדקה אחדים ובהמשך נעשה אף ארגון צבאי-לוחם; "מסדר הטמפלרים", על שם ה"טמפל" – ההיכל, אשר יחסו לשלמה המלך ולא היה אלא מסגד אלאקצא, ואשר נחשב לאחד המקומות הקדושים בעיר – שהיה מרכזם ובו שכנו. הם ראו שליחות בהגנה על האתר המקודש וכן בהגנה על העולים לרגל בדרכם מן החוף ולאורך הדרך המסוכנת שהובילה לעיר הבירה; "מסדר לעזר הקדוש", על שם חולה הצרעת המוזכר באווגליונים. החברים בו היו כולם חולי צרעת ומטרתם לעזור זה לזה ולחולים אחרים. כמו-כן, כלוחמים, יעילותם נבעה בין היתר מן ההרתעה הפסיכולגית שמחלתם עוררה; "מסדר הטוטונים" היה מסדר לאומי, אשר איגד גרמנים בלבד.

נסכם ונאמר, שהמוסדות והאישים המרכזיים בירושלים בתקופה הצלבנית היו שייכים למספר תחומים בחיי העיר. ראשית, היו אלה מנהיגי הממלכה בשלביה השונים – החל ממסע הצלב, דרך המינוי לאחר הכיבוש, הכרזת עצמאות הממלכה בידי באלדווין הראשון, ירושת השלטון לידי באלדווין השני ונוהג ירושת הכסא בהמשך השושלת. שנית, היתה זו מנהיגותה הדתית הלטינית של העיר – האישים בהנהגה הדתית, הפטריארכיה, המינויים, האוטונומיה של רובע הקבר הקדוש ובית-הדין שם. שלישית, היו אלה מוסדות ההנהגה הממלכתיים והעירוניים – שלושת בתי המשפט, עוזריו של המלך ותפקידו של המלך כ"ראש העיר". בנוסף לאלה, היו בעיר מוסדות וארגונים צבאיים ועצמאיים – חיל המצב, הקומונות האיטלקיות, ובעיקר המסדרים הצבאיים השונים.

« הכתם הקודםהכתם הבא »

תגובות

תגובות בפייסבוק על "המוסדות והאישים המרכזיים בירושלים בתקופה הצלבנית"

כתוב תגובה





  • אודות

  • קטגוריות

  • תגובות אחרונות

  • כתמים אחרונים

  • להירשם לעידכונים בדוא"ל

    שלח את כתובת הדוא\'\'ל שלך ומעכשיו תקבל עידכון בכל פעם שיהיה כאן כתם חדש.