חיי היומיום בירושלים הצלבנית

פורסם בתאריך | 4 באוגוסט 2013 | 3 תגובות | תגובות בפייסבוק

חיי היומיום בירושלים הצלבנית
מבוסס על מטלת מנחה בקורס "ירושלים לדורותיה", האוניברסיטה הפתוחה

אחד המאפיינים הבולטים בחיי היומיום העירוניים בירושלים הצלבנית, היה היותה בירת הממלכה. פירושו של דבר, שבה שכן ארמון המלך, תחילה ב"היכלי שלמה", כלומר מסגד אלאקצא, והחל משנת 1110 לערך במערב העיר, בסמוך למצודה ולשער הכניסה הראשי. לצד המלך נשאו מקורבים לו במשרות רמות בחצרו, והוסלים שלו הרכיבו את לבה של הממלכה – בית הדין העליון שלה, וכעין מוסד תחיקתי, אשר נקרא בפשטות "חצר המלך". מלבד שליטתו של המלך ברחבי הארץ, היה המלך בעליה של העיר, כיחידת שטח, במבנה ההיררכי הפאודלי האירופאי. המלך, אם כן, שימש גם בתפקיד ראש העיר, והיה מקבל את ההחלטות הרלבנטיות לה ומנהל את ענייניה הפנימיים. יתר על כן, היה הוא ממנה את חברי בית הדין העירוני שישב בה, אשר היה אמון היה על שיפוט תושביה הפרנקים, הבורגנים, ועל אכיפת חוקי המסחר והמיסים, הסדר הציבורי וכו'. כיוון שהיתה העיר פאודום, כאמור, הרי שאף נכסי דלא ניידי בעיר היו למעשה בבעלות המלך, וכל פעולות ממכר או השכרה של בתים וחצרות נעשו בתיווכו של בית הדין של הבורגנים.

על בטחון העיר ושלום תושביה היה מופקד חיל המצב ששכן בה ושהיה נתון למרותו של המלך. לשכתו המרכזית הוצבה במצודת העיר, שנקראה אז מצודת דויד, וגוננה, כאמור, על שער דויד, שער הכניסה הראשי. היא היתה בנויה על שרידי מגדל הרודיאני, אשר גונן בשעתו על ארמונו של הורדוס ששכן פחות או יותר באותו המקום – חלוקות הדעות האם היה זה מגדל "פצאל" או "היפיקוס". המצודה היתה המבנה המרשים והמבוצר בעיר והקיף אותה חפיר עמוק. בשנות השישים של המאה השתים-עשרה היא הורחבה כך שארמון המלך נכלל בשטחה. חיל המצב היה אחראי באופן כללי על אבטחת חומות העיר. מסלולן של החומות היה קרוב מאוד לזה של ימינו, למעט החומה הצפונית – שהייתה מעט צפונית לזו של ימינו, והדרומית – שיצאה מן הפינה הדרומית-המערבית של הר הבית באלכסון לשער האשפות. סביב כל חומת העיר היה חצוב חפיר. כמו-כן, אייש החיל את המגדלים הרבים שהיו פזורים בהיקף החומות, ושמר על שעריהן הרבים. הראשון מבין שני החשובים שבמגדלים היה המגדל המרובע, בפינה הצפונית-המערבית, שנקרא גם מגדל גולית, והשני היה "מגדל החסידות" בפינה הצפונית-המזרחית. ארבעת שערי העיר החשובים היו ממוקמים בארבע רוחותיה, וממערב, בכיוון השעון, היו: שער דויד, כאמור, העיקרי – לבאים אל העיר מכיוון יפו (שער יפו היום); שער סטפנוס – לבאים מכיוון שכם (שער שכם היום); שער הזהב, או הרחמים – בחומת הר הבית; ושער ציון, שהיה ממוקם מעט מזרחית לשער ציון של ימינו. בנוסף, היו בה לפחות חמישה שערים משניים.

מאפיינה החשוב הנוסף של ירושלים היה היותה עיר הקודש הנוצרית, תחת שלטון נוצרי לטיני. לאחר מאבק בין הגורמים החילוני והדתי בעיר, הושגה פשרה לפיה רובע העיר שבו מצויה כנסיית הקבר הקדוש יזכה באוטונומיה כנסייתית ולא יסור למרותו של מלך ירושלים החילוני. הפטריארך נחשב למושל הרובע, שנקרא מאז תחתיו "רובע הפטריאך", ובית הדין שלו היה בעל סמכות השיפוט הריבונית של כל תושביו. תחת הפטריארך הלטיני מונו לעמדות המפתח במשרות הדת החשובות בעיר כמרים פרנקים. הקרדו מכסימוס והדקומנוס מכסימוס מן התקופה הרומית צלבו את העיר וחילקוה לארבעה חלקים. התשתית העירונית בתקופה הצלבנית התבססה על תוואי הרחובות הללו, ורובע הפטריארך היה מצפון לרחוב שבתוואי הקרדו וממערב לרחוב שבתוואי הדקומנוס – היינו, בחלקו הצפון-מערבי של העיר. כבר בראשית המאה האחת-עשרה הועיל הקיסר הביזנטי לתרום מכספי אוצרו לבניית חומה סביב השכונה ולבודדה מיתר העיר, וכך נשארה גם תחת השלטון הצלבני. בקצה השכונה המזרחי עבר רחוב כנסיית הקבר, ובדרומי רחוב הפטריארך. היו בה כנסיות ומנזרים רבים מאוד, וכן מרחצאות, בתי-מלאכה, בתי גידול לחזירים ומאפיות. השווקים החשובים בעיר היו גם כן ממוקמים בפינתה. ארמון הפטריארך, כמתבקש, היה גם הוא מצוי שם. מכלול כנסיית הקבר עבר שיפוצים והרחבות תחת שלטון הצלבנים במשך כחמישים שנים, והוא נחנך מחדש – גדול, מהודר, מעוטר בגילופים קישוטים וסילסולים לרוב, על אגפיו השונים – בשנת 1149. כנסיית הקבר היוותה את התחנות האחרונות בדרך היסורים שעבר ישו לפי האמונה הנוצרית, מרגע המשפט ועד הצליבה ואחריה. בין אגפיה קאפלת הצליבה, הגולגותא, (קלבריה), היא הקאפלה של האדם הראשון ו"טבור העולם"; הקבר עצמו, המרטיריון, הוא האולם המרכזי; מגדל הפעמונים וכנסיית הלנה המלכה, שנבנתה על מקום המצא הצלב. לידה נבנה מנזר לנשים.

מאפיין נוסף שעיצב במידה רבה את אופי החיים האזרחיים בירושלים הצלבנית היה הרכב האוכלוסיה בה. לעניין זה היתה כמובן השפעה משמעותית מאוד להעדרם של יהודים ומוסלמים מן העיר. כל הסוגיות והקשיים המיוחדים ליחסים בין תושבים בני הדתות השונות והעדות השונות, או ליחס השלטונות כלפי המיעוטים, אשר מהווים מרכיב משמעותי באופיה האזרחי של ירושלים בתקופות אחרות – כל אלה אינם רלוונטיים לתקופה הצלבנית, באשר לא היו אז בעיר מיעוטים בני דתות לא נוצריות.
גורם מכריע בתכונות החברה העירונית הירושלמית בתקופה זו – שלהדרת היהודים והנוצרים מן העיר יש השפעה עליו – הוא בעיית מיעוט התושבים. העיר היתה מאוכלסת בדלילות רבה לכל אורך התקופה, והדבר היווה סכנה בטחונית וחולשה כלכלית. למלכים הצלבניים השונים היה אינטרס מובהק לשפר את מצבה הדמוגרפי של בירתם ולצופף את ישובה. מגמה זו נתנה אותותיה על תחומי החיים השונים ועל הרכב האוכלוסייה העירונית. באלדווין השני, למשל, פטר את סוחרי ירושלים בשנת הבצורת 1120 ממס בעבור כל מוצרי המזון, כיוון שחשש שהקושי יבריח תושבים מהעיר. אחד הצעדים הראשונים שנקט באלדווין הראשון היה קביעת התקנה שדייר בבית שבעליו אינו גובה שכר-דירה זוכה בבעלות על הבית. הוא קבע תקנה זו בכדי לבסס בעיר ישוב קבוע ואיתן, ובמיוחד כדי לחזק את היסוד הפרנקי. בתהליך הדרגתי ומתמשך זכתה פעולה זו להצלחה ותושבים גרמנים החלו מבססים בעיר משכן-קבע. עיקר מושבם היה ברובע העיר הדרומי-המזרחי, היכן שהיום הרובע היהודי, אשר אף החל מתמלא בכנסיות. שטח זה נשאר נטוש זמן-מה, כיוון שבו הייתה מרוכזת השכונה היהודית גם טרם הכיבוש הצלבני. בדרומו, ליד שער האשפות, פעל שוק הבהמות.
פעולה נוספת שנקט באלדווין על-מנת לעבות את אוכלוסיית ירושלים, היתה זימון קהילות נוצרים-סורים מעבר הירדן לבוא לשבת בה בשנת 1115. קהילות אלה התמקמו ברובע העיר הצפוני-המזרחי. לפני ישובן שם נקרא הרחוב הראשי ברובע זה "רחוב היהודים" בפי הצלבנים, וחלוקות הדעות האם היתה שם שכונה יהודית בתקופה המוסלמית אם לאו. על כל פנים, משהתישבו שם הדיירים החדשים נתכנתה השכונה "הרובע הסורי" על שמם, והם איכלסוה באופן מסודר. את מורשתם החקלאית שמרו חרף המעבר לישיבה בעיר, ובקרבתו של הרובע שלהם לנחל קדרון ולעמק יהושפט היה ודאי כדי להועיל להם בכך. נבנו ברובע כנסיות רבות, מהן לטיניות ומהן מזרחיות. למשל: כנסיית סנטה אנה, שנשארה בשלמותה עד ימינו והמנזר לצידה. את הרובע הסורי תחמו רחוב הספרדים ממערב ומדרום רחוב יהושפט, הלא הוא ה"ויה דולורוזה". שער יהושפט היה בקצהו המזרחי.

הרובע הארמני היה הדרומי-המערבי. בגבולו מצפון עבר רחוב דויד, שיצא משער דויד מזרחה, ובגבולו המזרחי רחוב הר ציון. הקהילה הארמנית היתה מאוגדת בקצה הרובע הדרומי, סביב הכנסיה הקתדרלית על-שם יעקב הקדוש, ובחלק הצפוני של איזורם ישבו הצבעים היהודים הספורים שהורשו לגור בעיר וכן מעט יוונים-אורתודוכסים. בתוך תחומו של רובע זה היה ממוקם, כאמור, מכלול מצודת דויד ובו גם ארמון המלך. לחייהם המשותפים של נוצרים מערביים ומזרחיים בעיר נודעה השפעה חברתית חשובה על אורחות חייה. הנוצרים המזרחיים ראו בתחילה באחיהם מן המערב משחררים מעול האיסלם, אשר הביאו גאולה לעיר הקודש ולמאמינים הנוצרים בה. אולם, עם הזמן הלכה ופחתה הערכתם לשליטים החדשים. הדבר החל עם מינוי הפטריארך והכמרים הלטינים על-פני קודמיהם היוונים-אורתודוכסים, אשר הביא לכך שלראשונה הכירה כל עדה באדם אחר כפטריארך הלגיטימי של העיר – זה שברובע כנסיית הקבר, וזה שבקונסטנטינופוליס. הכמרים הזוטרים בעיר, אשר היו כפופים להלכה למרותם של נושאי המשרות הרמות החדשים, שמרו למעשה על תפישותיהם והליכותיהם הדתיות המסורתיות, והנהיגו את בני עדותיהם בסתר. ככל שיחסם של הלטינים אל המזרחיים היה מתנשא ומזלזל, וראה באורחות חייהם, בלבושם, בתרבותם ובשפתם מאפיינים ערביים-מוסלמיים, נחותים, מוזרים, ובלתי רצויים – כך הלכה ופחתה הערכתם של המקומיים כלפי שליטיהם החדשים. הזדמנות לקירוב לבבות בין שתי הקבוצות נתגלתה להן בעובדה שמקומן של נשים נפקד משורות מסע הצלב, והדבר הביא את האבירים האירופאיים לשאת נשים מקומיות. אך גם כאן, למרות שנישואי התערובת היו נפוצים מאוד – וחדרו אפילו לבית המלוכה – וחרף התקווה שתהיה בהם תועלת לגישור על פני ההבדלים והפערים התרבותיים – למרות כל זאת גברו המחלוקות והריבים על ההתקרבות והחריפו את הקרע. מנהיגים לטינים רבים גינו את נישאוי התערובת, וצאצאים של נישואי תערובת נתקלו בבוז ובכינויי גנאי מצד שתי הקהילות.
לחייהם בכפיפה אחת של המזרחיים ושל המערביים נודעה השלכה נוספת על אורחות חיי היומיום בעיר: "בית הדין של השוק" – מוסד שיפוטי נוסף, מלבד בית הדין הבורגני ובית הדין הפטריארכלי שנזכרו לעיל. בית דין זה היה שופט את כל בני העדות המזרחיות בעיר, אלא אם הואשמו בעבירות חמורות במיוחד.
בשווקים היתה חלוקה גיאוגרפית, אם כי לאו דוקא נחרצת, בין חנויותיהם של המוכרים המזרחיים לבין אלו של המערביים ושל הכנסיות. כמו-כן, חלפני כספים משתי הקבוצות ישבו בצדדים שונים של השוק ועסקו בהחלפת כספים מרחבי העולם – אלה במטבעות אירופיות ואלה במטבעות אסיאתיות-מזרחיות: ביזנטיות, פרסיות וכו'.

פעולה אחרונה שנקטו מלכי ירושלים לעיבוי אוכלוסייתה, אשר השפיעה על אופיה של העיר במידה רבה מאוד, היה עידודם של המסדרים הצבאיים, הכרה בהם ותמיכה בפעולותיהם. באלדווין השני, למשל, העניק בשנת 1118 את מסגד אלאקצא למסדר הטמפלרים. מסדר זה ישב בהר הבית, בהיכלי שלמה ובאורוות שלמה, והיה אחראי על שמירה על מקדש האדון. מסדר ההוספיטלרים הקים את בית החולים הגדול ברובע הפטריארך, וכן מוסדות צדקה שונים. המסדרים, ככלל, דאגו לרווחתם של התושבים בעיר והמבקרים בה, והעניקו שירותים רפואיים, אירוח והגנה. מכיוון שחברי המסדרים הגיעו מכל רחבי אירופה, היתה חשיבות רבה לעובדה שמוסדות הניהול וההנגה שלהם התמקמו בירולים. היתה להם בשל כך השפעה רבה מאוד על תופעת הצליינות וההתישבות בעיר – רבים מתושבי העיר ומהמבקרים בה הגיעו בשל זיקתם למסדרים הללו.
הצליינות לעיר היא מאפיין נוסף בחייה של ירושלים, אשר השפיע גם על חייהם של תושביה הקבועים. כאמור, בסמוך לשווקים פעלו חלפני כספים שקיבלו את מטבעותיהם של העולים לרגל מרחבי העולם הנוצרי והחליפום במטבע מקומי. המסחר בעיר התפתח בזכות צרכנותם של הבאים בשעריה. האתרים הקדושים טופחו ותוחזקו להנאת המבקרים. מעניין לציין, שאירוח הצליינים נשא אופי עדתי מובהק, והדגיש את רב-תרבותיותה של החברה הירושלמית. ארמנים התארחו באכסניות ארמניות וזכו בהדרכה ובטיפול על ידי בני עדתם, גרמנים השתכנו באכסניות של מסדר הטוטונים, מבקרים מהממלכה הביזנטית ביקרו בבתיהם של היוונים-האורתודוכסים וכן הלאה. העולים לרגל לירושלים נהגו לספר בשבחה בשובם לבתיהם ולארצותיהם, ותופעת הצליינות תפחה וצברה תאוצה כתופעה חברתית שהקיפה את העולם הנוצרי. חברי המסדרים הצבאיים שהשתכנו בעיר, וכן עולים לרגל נוספים שהושפעו מהשראתה הדתית והרוחנית – בנוסף לתמיכה המלוכתית בהם וליתר הפעולות שנקטו המלכים – נתנו לבסוף אותותיהם והוכתרו בהצלחה לא מבוטלת, כאשר נמנתה ירושלים על שלוש הערים הגדולות בישראל בסוף שנות השמונים של המאה השתים-עשרה.

אם כן, באשר לפני העיר נסכם ונפרט, כי מחוץ לחומות העיר שופצו אתרי הצליינות כנסיית העלייה בהר הזיתים, כנסיית מרים בגת שמנים ומנזר מרים בהר ציון. תוואי החומה סביב העיר דמה לתוואי של ימינו והיא ניחנה במגדלים ובשערים רבים. על הגנת העיר הופקד חיל המצב, שמפקדתו שכנה במצודת דויד. העיר היתה מחולקת לארבעה רבעים על תוואי הרחובות הראשיים מימי השלטון הרומי והביזנטי. מהפינה הדרומית המערבית, ועם כיוון השעון, היו אלה הרובע הארמני, רובע הפטריארך, הרובע הסורי ואחריו הר הבית ורובע שהיה מיושב בעיקר בגרמנים. במכלול מצודת דויד נכלל לבסוף גם ארמון המלך, והיא שכנה ברובע הארמני. שם היו גם יהודים ספורים ויוונים-אורתודוכסים מעטים. רובע הפטריארך זכה לריבונות כנסייתית ושכן בו ארמון הפטריארך. בו היה גם מכלול כנסיית הקבר, הקדוש שבאתרי העיר. בו ישב מסדר ההוספיטלרים ושכנו שם בית החולים שלו, מוסדות צדקה שונים, אכסניות, כנסיות, מנזרים וכו'. הן הרובע הסורי והן הרובע הגרמני יושבו בעידודם של מלכי ירושלים. ברובע הסורי נבנתה כנסיית אנה החשובה ומנזר לנשים לצדה. על אתרי הר הבית הקדושים היה מופקד מסדר הטמפלרים. ברחבי העיר היו פזורים שווקים רבים ומעט בתי מלאכה זעירים. במרכז העיר, בהצטלבות הרחובות הראשיים, היה השוק האשי הגדול בן שלושת הרחובות, אשר נמכרו בו כל צורכי המזון והמחיה החיוניים, ואשר נחשב למסודר ויפה, והיה מוגן בקורת גג מקושתת.
באשר לחיי היומיום בעיר נסכם ונפרט, שהם הושפעו מן הלשטון האזרחי, מהנוכחות השלטונית הדתית, מהרכב האוכלוסיה, ומתופעת הצליינות. ההיבט השלטוני מתבטא בעובדה שירושלים היתה עיר הבירה של הממלכה ובה היה משכן המלך, אשר שימש גם בתפקיד ראש העיר, ולצדו פעל בית המשפט העליון – בין הדין הבורגני. ההיבט הכנסייתי מתבטא באוטונומיה שזכה לה רובע הפטריארך ובמינויים הלטיניים של הכמורה ושל הבירוקרטיה הכנסייתית; ההיבט הדמוגרפי מתבטא בהדרה של לא-נוצרים מהעיר, בדלילות האוכלוסין בה ובתוצאות הפעולות שנקטו המלכים על מנת לישב את העיר – הקמת הרובע הגרמני והרובע הסורי, והקמת המסדרים הצבאיים. היבט דמוגרפי נוסף קשור במערכת היחסים המורכבת בין הנוצרים המקומיים – סורים, ארמנים, יוונים-אורתודוכסים, גיאורגים – לבין הנוצרים הלטינים: טינה וחשדנות, פערים תרבותיים, מאבקי הגמוניה וסמכות כנסייתית מחד, אך שיתופי פעולה, חיים בצוותא ואף נישואי תערובת מאידך. ההיבט הצלייני מתבטא בריבוי העולים לרגל והמבקרים בעיר, בתפקידם המיוחד של המסדרים הצבאיים לעניין זה, בשיפוץ ובניה של כנסיות ומבנים מקודשים, באופיה הרב-תרבותי של העיר ובכח המשיכה שהיה לכל אחת מן הקהילות עבור מבקרים מרחבי העולם שהזדהו דווקא איתה.
המאמצים הדמגורפיים והתיירותיים שהשקיעו שליטי ירושלים נתנו לבסוף פרי, ובשנותיה האחרונות היתה ירושלים מרכז מסחרי, שהיו בו שווקים מפותחים, חלפני כספים, סוחרים, בתי חולים, אכסניות ומלונות רבים, ושהיו בו חיים אזרחיים סדירים ומכובדים.

« הכתם הקודם — הכתם הבא »

קטגוריה: ירושלים לדורותיה

תגובות

תגובות בפייסבוק על "חיי היומיום בירושלים הצלבנית"

3 תגובות בבלוג על "חיי היומיום בירושלים הצלבנית"

שם
18 בנובמבר 2016 @ 08:28

זה יותר מידי לקרוא היה עוזר אם הייתם מסמנים את הנושא החשוב בפרק שייסכם את הפיסקה.
כוס אוחתוק
2 בינואר 2017 @ 08:29

ימניאקים המידע הזה לא עוזר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
נירוס
23 במרץ 2017 @ 23:56

איך הגעתם לכאן בכלל?
לומדים בימינו על ירושלים הצלבנית בתיכון?

כתוב תגובה

חיי היומיום בירושלים הצלבנית

תגובות

אודות

קטגוריות

תגובות אחרונות

כתמים אחרונים

אתרים שכתבתי בהם

להירשם לעידכונים בדוא"ל