מפעלי הבנייה האיובית והממלוכית בירושלים

פורסם בתאריך | 4 באוגוסט 2013 | אין תגובות | תגובות בפייסבוק

מפעלי הבנייה האיובית והממלוכית בירושלים
מבוסס על מטלת מנחה בקורס "ירושלים לדורותיה", האוניברסטיה הפתוחה

התקופות האיובית והממלוכית היו שונות זו מזו ביחסן לירושלים ואופן בנייתן בה. בתקופת השלטון האיובי על ישראל היה החשש מפני מסעי הצלב עיקר עניינם של השליטים והוא הפך את ירושלים לעיר אסטרטגית חשובה, בשל היותה מטרתם העיקרית של מסעות אלה. עובדה זו הביאה את השלטונות לחזק את ביצוריה, ולמרבה האירוניה אף להרסה – אך כעיר אזרחית היא נשארה צדדית למדי, ולא התפתחו החיים החברתיים בה באופן מיוחד. תחת שלטון הממלוכים היתה ירושלים רחוקה ממוקדי העימותים שלהם ולא היוותה יעד אסטרטגי חשוב, כך שלא מצאה את מקומה במערך שיקוליהם המדיניים. לעומת זאת, הם היו מבין היחידים שנתנו דעתם על חשיבותה הרבה במסורת המוסלמית ועל קדושתה, וטיפחוה ככזאת.

מיד לאחר שכבש צלאח א-דין את ירושלים הוא טרח בהשבת אופיה וצביונה המוסלמיים. אמנם לא ניתן להגדיר את פעולותיו כמפעלי בניה, אך הן בכל זאת עיצבו את פני מבניה של העיר ואת פניה. מתחם החרם היה שטח פעולותיו הראשון. הוא הסיר את הצלבים מעל מקדש האדון ואת השיש מעל אבן השתיה, כך שהשקערורית שנראתה בה חזרה ליצג את עקבותיו של אחרון הנביאים מקפיצת המעארג' שלו – וכיפת הסלע שבה לעצמה. את מבני הטמפלרים סביב היכלי שלמה החריב ובנה מבני דת מוסלמים במקומם, למשל קובת יוסף. לבסוף, את מסגד אלאקצא עצמו הקדיש לאסלם מחדש וערך בו את תפילות יום שישי ההמוניות. כמו כן הוא הציב בו מנבר מפואר ומהודר שהובא במיוחד לשם כך מחלב. בכל אחד מן המקומות הללו חקק כתובת המפארת את שמו ומעשיו, את הנביא ואת האסלם. יתר על כן, אפילו מבנים מסויימים שלא היה להם עבר מוסלמי עברו הסבה לאסלם בידיו. כך למשל כנסיית אנה הצלבנית, שנהפכה למדרסה שאפעית ונקראה על שמו "אלמדרסה אלצלאחיה".
לאורך כל התקופה האיובית בירושלים, הזניחוה מרבית שליטיה למדי. אלמעט'ם עיסא היה היחיד שהפגין יחס מיוחד כלפי העיר. בעשר השנים שבין 1207-1217 הוא הקים בה מבנים מרשימים, מונומנטים שונים, קשתות, צריחים וכן הלאה. בין היתר הוא הקים על הר הבית בית ספר ללימודי לשון "אלמדרסה אלנחויה", מדרסה חנפית על-שמו "אלמדרסה אלמעט'מיה", בנה קשתות על המשטח של כיפת הסלע, רהט שעלאן ומאגר המים תחתיו. כמו כן הוא הציב שער מפואר בכניסה הצפונית המערבית למתחם החרם "באב אלנאט'ר" ותיקן את חומותיו. לבסוף הוא אף עיבה את חומות העיר, חיזקן ובנה מגדלים וצריחים לאורכן.
למרבה האירוניה, כשם שהיה מקדמה האיובי היחיד של העיר, כך היה אלמעט'ם עיסא מחריבה האיובי היחיד. כשחשש מפני השתלטות צלבנית מחודשת עליה, בימי מסע הצלב החמישי בשנת 1219, והעריך שלא יוכל לעמוד במצור – בחר למוטט את כל מפעלי בנייתו, וכן מבנים נוספים בעיר, וכן את חומותיה. היא קיווה שכך יפחת כח משיכתה עבור הנוצרים, או לכל הפחות, שכך יקל עליו לכבשה מחדש באם תיפול לידיהם. חרבן העיר הביא גם לנטישת תושביה, וניתן לומר כי מעשה זה – אירוניה נוספת – סלל כביכול את דרכם של הצלבנים אליה.

הבניה הממלוכית בירושלים, לעומת את, היתה רחבת היקף עד למאוד ולקחו בה חלק כל שליטי העיר ואף אנשים פרטיים. השליטים הממלוכים בנו מבנים דתיים מוסלמיים ממספר טעמים. ראשית, משום שהם אומצו לחיק האסלם בילדותם וחשו הוכרת תודה לדתם וחפצו לפארה במבני לימוד ותפילה. שנית, מאותה סיבה, הם הרגישו צורך להוכיח את נאמנותם לדת, כיוון שחששו שיטילו ספקות במידת ההצלחה של מאמצי מחנכיהם להמיר את דתם. שלישית, הם היו נתונים לביקורת קשה ורחבה, על כך שתפסו את השלטון בכח ועל כך שמשטרם לא הניף על נס את טובת הכלל, כי אם חיזק שכבת אליטה מצומצמת בלבד – עלה בידם לפייס מעט את הרוחות בזכות מבני הדת והמבנים הרבים שבנו לתועלת הציבור. רביעית, במיוחד בירושלים הם חשו צורך להתחרות באופיה הנוצרי של העיר, ולהדגיש את מעמדה כעיר קדושה לאסלם. נוסף לכל אלה, הממלוכים לא הורשו להוריש את מעמדם, רכושם או נכסיהם לצאציהם. הקדשת מבנים לווקף אפשרה להם לקבוע באחד מסעיפי ההקדש מעין תרומה קבועה לבניהם. מתוקף הערובה הדתית שניתנה למעשה זה, היה הירושה העקיפה מובטחת, ואף מוגנת מנגישת השליטים המתחלפים.
בניה נוספת שירושלים ניחנה בה בימי השלטון הממלוכי, נעשתה בידיהם של אמירים מושעים שנשלחו אליה לגלות. אמירים אלה חששו שהקריירה הפוליטית שלהם לא תארך וקיוו להנציח את שמם אף על פי כן. מבנים מרשימים בעיר הקדושה הנושאים את שמם היוו פתרון מתאים למטרה זו, מה גם שלא היו להם אפיקים רבים אחרים להשקיע בהם את כספם. יתר על כן, יתכן כי הם קיוו שפעולות הבניה שלהם יועילו בהשבתם מחיק ההגליה, אילו רק תעשנה את הרושם הנכון על אי-מי בקרב ההנהגה, ותבענה מעין בקשת מחילה, או לחלופין – הפגנת כישורים. אולי גם מניעים דתיים פעלו במערך שיקוליהם, והם ראו במעשה הבניה בקשת מחילה משמים.
הסולטן שהתבלט למעלה מכל היתר בהיקף מפעלי הבניה שלו היה אלנאצר מוחמד בן קלאון (1309-1340). עצם מינויו לסולטנות היה יוצא דופן, כיוון שאביו היה סולטן ממלוכי לפניו. הוא כיהן בראש הממלכה מעט לאחר שהתייצבה, זמן קצר לאחר הדיפת המונגולים והצלבנים. אותו זמן שטחי הממלכה נשארו באותו היקף שהיה להם טרם גירוש הצלבנים, ואולי אף התרחבו; הפעילות הכלכלית נשארה באותו היקף או אף השתפרה תודות לרגיעה; המסים נשארו באותו היקף או אף גדלו תודות לצמיחה הכלכלית שבאה עם הרגיעה – ואולם, ההוצאות על הצבא והלחימה צנחו באחת. אוצר המדינה היה אם כן בשיאו, וניתן היה להשקיע את התקציב הנדרש לחיזוק הממלכה ולבניין עריה. מעבר לכך, מוחמד בן קלאון – אולי בשל העובדה שהיה בנו של הסולטן הקודם, ואולי בשל העובדה שעלה על כס השלטון בפעם השלישית לאחר שהודח פעמיים בידי קציניו – היה סולטן שאפתן וגאוותן, שלא סמך על אנשיו, ושרצה להנציח את שמו ולהחקק בספר דברי הימים בתור סולטן גדול ומפואר. מפעלי הבניה שהתרחשו בזמנו היו בעיקר תוצאה של תחושת הגדלות הזו, והם היו בזבזניים וראוותניים. מסופר על מקרים בהם הרס מבנים שהיו ללא פגם, רק מתוך הרצון לבנותם מחדש – מפוארים ומיוחדים יותר.

הבניה הממלוכית בירושלים נסבה רובה ככולה סביב האסלם. שליטי העיר והממלכה לא הרגישו מחויבות של ממש כלפי האזרחים, וכמעט ולא השקיעו בפיתוח אזרחי ואורבני. מצד שני, בכל רחבי העיר נבנו מבני דת שונים. בלא ספק, הבניה הצפופה ביותר היתה על החרם אלשריף, סביבו ובקרבתו. תשעה שערים מצפון וממערב עיטרו את הכניסה למתחם, שני שערים ניצבו חסומים במזרחו. מהם הובילו מדרכות שיש אל המשטח המוגבה עליו ניצבה כיפת הסלע. אל משטח זה הובילו ארבעה גרמי מדרגות מארבעה כיוונים שונים, ובראש כל אחד מהם מקשתים מסוגננים. בדרום המשטח היה מסגד אלאקצא. שבע כניסות היו לו מצפון ומהן הובילו שבעה מסלולים מתוחמים בשבעה טורי עמודי אבן גבוהים אל קיר הקיבלה, עליו מונח היה המנבר המפואר שהביא צלאח א-דין מחלב, כאמור לעיל. בפינות שונות ברחבי המשטח המוגבה היו זאויות – פינות התבודדות לדרווישים; מצטבות – משטחי תפילה חסרי גג; קובות – כיפות לציון מאורעות קדושים או נביאים; וכן מסגדים מקורים. סביב כל המתחם היה ריאק – סטיו של עמודים מסיביים, אשר נבנה בשלבים, לאורך זמן ממושך, ביוזמת השלטונות בקאהיר. על גבי סטיו זה היו זאויות נוספות וכן מדרסות, חנאקות לצופים מסתגפים, חלאוות למגורי השוערים ורבאטים לאירוח עולי רגל. היתה שם מזרקת מים גדולה דמויית גביע אשר בנה תנכוז, מושל סוריה, בשנת 1327. כמו-כן גדלו ברחבי מתחם החרם עצי פרי וירקות.
נוסף למפעלי הבניה מטעם השלטונות, היו גם אזרחים פשוטים רבים שתרמו מכספם לבניית מבנים ובניינים שונים בעיר, בעיקר בחרם אלשריף, ושתרמו פריטים מגוונים למבנים שם. מבנים רבים נוסדו כתוצאה מריבוי העליה לרגל – כגון אכסניות ובתי אירוח. ראוי לציון מיוחד הוא החאן שבנה ביברס על שמו "חאן אט'האר" במערב העיר מחוץ לחומות. חאן זה נועד לארח את עולי הרגל הרבים לעיר ואת הצבאות שחלפו לידה, ונהנה מאבני ארמון הפטימיים הנטוש, מהקדשים במצרים ובסוריה וממסי הכפר ליפתא. החאן נודע באפיית הלחם המשובח בו ובאירוחו המפנק, והוא פעל משך רוב התקופה. מנגד, עולי רגל בעלי אמצעים היו מתפעלים מן העיר ומבקשים להטביע אף הם את חותמם שלהם עליה. במיוחד יש להזכיר את המיסטיקנים, הצופים והמסתגפים אשר הגיעו כיחידים או כקבוצות ומסדרים, ולכבודם נבנו בתי מדרש רבים ובתים למגורים מסדריים משותפים. כך למשל נבנתה אכסניה למסדר צופי בידי המבקרת הפרסיה טונשוק אלמט'פריה בסוף המאה הארבע-עשרה, ואלח'נקה אלדואדריה, על שמו של בונה – סנג'ר אלדואדרי, בסוף המאה השלוש-עשרה. היו גם יוזמות פרטיות של בעלי ממון שבחרו להשקיע הונם בפיתוח הבניה הדתית בירושלים. אנשי דת מוסלמים עשירים הקימו מדרסות רבות למכביר ברחבי העיר ובמיוחד בקרבת הר הבית. ניתן לומר, באופן כללי, כי בתקופה זו גבר מקומה של המדרסה על-פני המסגד כמרכז חיי הרוח והדת. בבניית המדרסות רצו התורמים הן לפאר את האסלם כשלעצמו והן להפיץ את דרכם וסיעתם, וכן, לפרנס את מורי המדרסה, אשר היו לעתים מקורבים להם ואפילו קרובי משפחתם. כמו-כן, הם ביקשו לפרנס את תלמידי המדרסה שבנו, על מנת להרחיב את קהל המלומדים התומך בפרשנותם המוסלמית. מסתבר שחיזוק חוגי המלומדים בירושלים עניין אף אנשים, ובמיוחד נשים, ממקומות מרוחקים מאוד, אשר שלחו את כספן לשם בניה בעיר שהן מעולם לא ביקרו בה.

למרות ההשקעה המרובה שתוארה עד כה בפיתוח העיר כמרכז דתי, היא נשארה לאורך כל התקופה זנוחה למדי באשר ליתר תחומי החיים. הדבר בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בעובדה שמאז שאלמעט'ם עיסא הרס את חומות העיר הן נשארו הרוסות עד ימי השלטון העותומאני. קירותיהם של בתים בשולי העיר שימשו לעתים אף כקירותיה החיצוניים והריסות או חומות ארעיות מאולתרות גוננו עליה באופן זניח. אמנם העיר שכנה בלב הממלכה ולא נשקף לה איום של ממש – לא מידי המונגולים אשר לא מצאו בה כל עניין, ולא מידי הצלבנים אשר כוחם הלך ונחלש עד אפס – אך פלישות בדווים מקומיים אירעו בה מפעם לפעם ופגעו בתושבים, ברכושם ובקודשיהם. אשר לאספקת המים לעיר, היא נסמכה על התשתיות שהונחו בה בעבר, ועיקר מקור המים של האזרחים היה הבורות הפרטיים ששכנו בחצרותיהם, או הבריכות הציבוריות הקדומות ששכנו במקומות שונים בעיר לאגירת מי הגשמים. מלבדם היו המעיינות בקרבת העיר מקור מים אפשרי בעת מחסור. אפילו תעלת המים הרומית מעין ערוב מצפון לחברון היתה סתומה רוב הזמן, והשליטים הזניחו את שיפוצה הבלתי-מסובך או נכשלו בו.
יחד עם זאת, שני שווקים חדשים נבנו בתקופה הממלוכית, בנוסף לשוק המרכזי ולשווקים נוספים שפעלו בעיר על בסיס תשתית צלבנית, ושהתקיים בהם מסחר ער ושוצף והיה בהם היצע רחב ומגוון של מזונות ומוצרי צריכה. שוק מוכרי הכותנה נבנה בשנת 1337 ושוק המבשלים בשנת 1473. ליד כל אחד מהם נבנו גם חאנים לאירוח הסוחרים והמוכרים והיו בהם מחסנים לציוד ואורוות לבהמות המשא.

לסיכום, ניתן לומר שמלבד הפעולות המיידיות שערך צלאח א-דין בירושלים לאחר שכבשה, והפעולות המונומנטליות שערך בה אלמועט'ם עיסא – לחיוב ולשלילה – התקופה האיובית לא השאירה חותם עמוק על מערך בניינה של העיר. מנגד, ניתן לקבוע כי הבניה הממלוכית היתה רחבת היקף מאוד, ראשית כל מצד השלטון, ובמיוחד מוחמד בן קלאון, וכן מצדם של אמירים גולים ומצדם של אנשים פרטיים, מסדרים, עולי רגל ועשירים מארצות רחוקות. המבנים הממלוכיים לא היו עצומים, מרשימים או מפוארים בצורה מופרזת, כי אם נאים אבל פונקציונליים, וכל מבנה נבנה לשם מטרה מעשית ושימושית. חשוב מכך, פעולות בודדות נעשו למטרות אזרחיות פשוטות. ניתן למנות בהן את שימור תשתית השווקים הקיימת והאפשרות לקיים בהם חיי מסחר ערים ופעילים; הקמת שני שווקים חדשים ולצדם חאנים לאירוח הסוחרים, בהמותיהם וסחורתם; הקמת חאן אט'האר בידי ביברס בשנת 1264; נסיונות ספורים ובלתי מוצלחים לשקם את תעלת המים מהר חברון; וכן חיזוק קל של חומות העיר ושיקום המצודה בידי מוחמד בן קלאון. מלבד אלו – היו מפעלי הבניה בתקופה הממלוכית בירושלים מוקדשים לאסלם, לתפילה, ללימוד, לקידום העליה לרגל ולתמיכה בעולים.

תגובות