על סוסו בשבת ומאפייניה של ספרות היסטורית

פורסם בתאריך | 25 בספטמבר 2013 | אין תגובות | תגובות בפייסבוק

על סוסו בשבת ומאפייניה של ספרות היסטורית
מבוסס על מטלת מנחה בקורס "בין בדיון לממשות: סוגים בסיפור הישראלי", האוניברסיטה הפתוחה

הגדרות ומושגים

הגדרת הסיפור ההיסטורי
המאפיין העיקרי של הסיפור ההיסטורי הוא העובדה שהתקופה המתוארת בו התרחשה טרם מועד כתיבתו. יש להבחין, שאין זה חשוב לענייננו הפער בין מועד כתיבת הסיפור לבין מועד קריאת הסיפור. יצירות רבות נשמרות דורות רבים לאחר כתיבתן. אנו עשויים לקרוא בימינו יצירה שנכתבה לפני חמישים שנים, מאה שנים או אלפי שנים, ואין הדבר מתייגה בהכרח בסוגה "סיפורת היסטורית". כמו-כן, יש להבחין, שאין זה חשוב לענייננו הפער בין התקופה המתוארת בסיפור לבין מועד קריאת הסיפור. סיפור שמתוארת בו תקופה היסטורית קדומה לא ייחשב לסיפור היסטורי, אם התקופה המתוארת בו היא התקופה שבה הוא נכתב.

כלומר, המאפיין המייחד את הסיפור כסיפור היסטורי, הוא העובדה שמחבר היצירה בחר להחיות תקופה קדומה, שאותה לא הכיר ממקור ראשון ואשר לא חווה באופן בלתי אמצעי. הסיפור "על סוסו בשבת"¹ עונה להגדרה זו. משה שמיר חיבר את היצירה בארץ-ישראל, בתקופת שלטון המדנט הבריטי, בשנת 1947. התקופה המתוארת ביצירה היא זו של הישוב היהודי בארץ, תחת שלטון האימפריה הרומית, לאחר כישלון מרד בר-כוכבא, בסביבות שנת 135 לספירה. כלומר, המחבר פנה לתקופה היסטורית עתיקה, אשר קדמה למועד חיבור היצירה בלמעלה מאלף וחמש מאות שנים.

הגדרה זו של "הסיפור ההיסטורי" מעוררת מספר קשיים ושאלות: מה יהיו יחסי הגומלין ביצירה בין "האומנות" לבין "האמת"? או לשם דיוק – בין היסטוריוגרפיה לבין ספרות? כשמחבר כלשהו מתאר את אירועי העבר, מה יגדיר את כתיבתו ככתיבה ספרותית, אומנותית, בסוגה "ספרות היסטורית" ומה יגדיר אותה ככתיבה "היסטורית" סתם? יתר על כן – עד כמה רשאי המחבר להיות בן חורין בכתיבתו? האם על היצירה הספרותית להיות משועבדת לעובדות ההיסטוריות, או שמא מותר לה "לעוות" את ההיסטוריה ולעשות בפרטים ההיסטוריים שימוש חופשי ויצירתי? על אילו מקורות תסתמך היצירה? האם היא תסתמך על כל המקורות ההיסטוריים הרלוונטיים או רק על חלקם, ואם כך – באילו מהם תשתמש ואילו תדחה? לכל זה נוספת שאלה אחרת, המנחה במידת-מה את בחירותיו של המחבר: מה טעם פנייתו של המחבר לתקופה קדומה? מדוע הוא מבקש לכתוב סיפור על העבר ולא על ההווה שבו הוא חי? הווה אומר, מאפייניו של הסיפור ההיסטורי הם הדילמות והסוגיות שהוא מעורר, ובתוך הז'אנר מתממשות אפשרויות שונות ביצירות שונות, וליוצרים שונים ישנן גישות שונות באשר לסוגיות הללו.

תמונת המציאות ההיסטורית
הסוגיה הראשונה העומדת לפתחו של המחבר קשורה בתמונת המציאות ההיסטורית אשר הוא מבקש לבנות. על מנת לכתוב על תקופה מן העבר, נדרש הסופר ללמוד על התקופה אותה הוא מבקש לתאר בכלים שונים. הוא נדרש להעזר במקורות כתובים, מגילות עתיקות, טקסטים שנשתמרו או עותקים שלהם, ידע היסטוריוגרפי מחקרי אודות התקופה, ממצאים ארכיאולוגיים וכן הלאה. היסטוריון יבקש להצליב מידע בין מקורות רבים ככל הניתן, מתוך ניסיון להשיג תמונה שלמה ומדוייקת ככל הניתן של האירועים, הדמויות, המנגנונים המנהליים והשלטוניים, התנאים החומריים וכן הלאה.

הסופר, לעומת זאת, יבחר בין גישות שונות בפנייתו אל העבר. סופרים מסויימים עשויים לבקש לתאר באופן אומנותי תמונת מציאות מדוייקת ככל הניתן. הם יבקשו להכיר את התקופה המתוארת על בוריה, מתוך כוונה לשחזרה באופן מלא ומהימן. סופרים אחרים עשויים לבחור בגישה חופשית יותר ולנקוט חירות רבה יותר בתיאור העבר. הם עשויים לשלב תיאורים אנכרוניסטיים בתיאור התנאים החומריים של התקופה הנדונה או בתיאור עולם המושגים, הידיעות, האמונות והאידיאות של בני התקופה. סופרים מסויימים עשויים להרחיב בתיאור הרקע והתנאים המייחדים את התקופה, ואחרים עשויים לשרטט את מאפייני התקופה בקווים כלליים בלבד, כרקע להתרחשויות הבדיוניות שבחזית היצירה.

הסיפור "על סוסו בשבת" נוקט גישת ביניים בסוגיה זו. מחד, אין בסיפור דבר שיש בו משום סתירה בוטה של הידוע לנו על התקופה המתוארת בו. המחבר לא בחר להחדיר ליצירתו אלמנטים זרים לתקופה, אנכרוניסטים במובהק או בלתי סבירים לאותו דור (לשם המחשה – אלישע רוכב על סוס ולא נוהג במכונית. כלומר, לא הוכנסו לסיפור אלמנטים זרים לתקופה המתוארת בו). יתרה מזאת, יש בתיאור הסביבה מידה רבה של אמינות: כך, למשל, בתיאור השווקים ("עד שהיה מעורב בציבור המנומר והמפוספס של השווקים, כשהוא ממתן פסיעותיה של בהמתו הנוחה בין הרוכלים הסוריים העושים עיקר פרנסתם בשבת של יהודים, ובין הסרדיוטות הרומיים, ופושטי-היד הנוצריים, ובין הקובות ההומיות" – עמ' 132); מלבושיו של אלישע ("גלוי ראש היה, כדרך האלופים, ועליו גלימת משי להבדיל מטליתם של אחיו כרגיל, אולם תחתיה וממותניו ולמטה עדיין היה שרוי במלבושים ישנים שלו. סנדלים כסנדליו מוצא היית בפרוזדורו של כל בית מדרש והוא הדין בפוזמקותיו, ואפשר שהבחנה מדוקדקת הייתה מודיעה אפילו על אבנט של משי" – עמ' 132); מיצגי ההוצאה להורג ("בעת שהוציאו את חוצפית המתורגמן היה באותו מקום, והיה מתעלם בלבוש של גוי עם-הארץ, ונשאר באותו מעמד, ואחר-כך שילחו את הכלבים בנבלתו […] וגויים עמי-ארצות מסביב רואים במחזה ושוחקים" – עמ' 133); שכונת היהודים בטבריה ("טבריא עיר נאה. עד שאתה מסתכל לפניך לראות בפסיעותיו של הסוס – משקיף גבך אל עבר ים-גינוסר ומה נאה ים זה" – עמ' 133); ועוד (כל התיאורים לעיל, ותיאורים נוספים – הכוללים את הווי החיים, את הנוף, את הפילוסופיה וכן הלאה – תואמים את ידיעותינו ההיסטוריות על התקופה המתוארת). יחד עם זאת, אין הסופר טורח לתאר את הנסיבות ההיסטוריות בפירוט רב, בהתחקות היסטוריוגרפית אחר כל הפרטים הפוליטיים, ההיסטוריים והחומריים, והוא משאיר את הנסיבות כרקע להתרחשויות הפרטיות של הדמויות שבמרכז הסיפור.

עיקרון הברירה וכיוון הפיתוח
מאחר ואין המחבר מכיר את התקופה אשר עליה הוא כותב באופן בלתי אמצעי והוא נדרש ללמוד עליה ממקורות שונים, הרי שניתנת לו הזדמנות לברור את המקורות, ולהחליט באילו מקורות להשתמש ואילו מקורות לדחות. היסטוריון, כאמור, יעדיף להתייחס למירב המקורות הרלוונטיים. (אם כי גם בכתיבה היסטורית יש מקום לברור אילו חומרים הם רלוונטיים יותר ואילו אינם רלוונטיים למאמר מסויים או לתזה מסויימת). הסופר, לעומת זאת, איננו חייב לכלול ביצירתו התייחסות לכל המקורות. הברירה בין המקורות שיקבלו ביטוי ביצירה ספרותית ואלה שלא יקבלו בה ביטוי תשפיע על אופי היצירה ועל משמעותה.

בסיפורו "על סוסו בשבת", בחר משה שמיר להתייחס למספר מקורות מן התלמוד והמדרש. הוא קבע לסיפורו מוטו וסימנו בציון הכללי "מן האגדה". נראה שלקח את כל מקורותיו מתוך "ספר האגדה", אשר ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי כינסו בו אגדות שונות מתוך התלמוד והמדרשים, ואשר היה פופולרי מאוד בשעתו². המוטו בראש הסיפור לקוח ממסכת חגיגה טו ע"א, ועיקר הסיפור מבוסס על קטע זה. כמו-כן, נמצאים בגוף הסיפור אירועים ותיאורים הלקוחים ממסכת קידושין לט ע"ב, ממסכת חולין קמב ע"א, ממסכת חגיגה טו ע"י, וממקורות תלמודיים נוספים, אשר כולם מכונסים ב"ספר האגדה" כאמור.

לאור זאת, מתבלטת בחירתו של שמיר שלא לכלול ביצירה מקורות אחרים, חוץ-תלמודיים, כגון כתבי היסטוריונים רומיים בני התקופה, עדויות ממגילות בר-כוכבא שנמצאו במדבר יהודה וכדומה. לא נזכרים בסיפור אישים היסטוריים רומיים ידועים מן העת ההיא ולא מוסדות השלטון או מנגנוני ההנהגה של הקהילה היהודית בפלשתינא-פרימה, (כשמה אז), וכן הלאה. כלומר, בחירת המקורות מראש מגדירה גם את כיוון הפיתוח של הסיפור, וממקדת את הדמויות והאירועים המתוארים בו לאלה שניתן לקרוא עליהם במקורות היהודיים, אשר נכתבו סמוך לאותה עת ואשר נתקדשו במסורת היהודית. עובדה זו מקנה לסיפור במידה רבה את צביונו ואת האופן בו מוארת התקופה המתוארת בו.

כמו-כן, יש לתת את הדעת גם לחירות היוצרת שנטל לעצמו שמיר בברירת המקורות התלמודיים ובכיוון הפיתוח שלהם. ראשית, אין בסיפור שימוש בכל המקורות התלמודיים העוסקים באישים המתוארים בו, ובמיוחד מתבלט היעדרו של הקטע המפורסם מתוך מסכת חגיגה יד ע"ב – סיפור ארבעת החכמים שנכנסו לפרדס. קטע זה הוא אחד המוכרים ביותר אודות אלישע, ועל כן הבחירה שלא להכלילו במסגרת הסיפור מעידה על שימוש חופשי במקורות, בכוונה לעצב דמויות ואירועים מתוך גישה יוצרת. (במקרה זה, על מנת לשמור על צביונו הריאליסטי של הסיפור). יתר על כן, אין הסיפור של שמיר נאמן בכל הפרטים למקור העיקרי שעשה בו שימוש. הוא ערך את המקור ועשה שינויים בסדר מסירת הדברים (למשל – המקור נפתח בנקודת התצפית של רבי מאיר והסיפור נפתח בנקודת התצפית של אלישע; המקור והסיפור מזכירים את עדות אלישע לשניים החומסים את הציפור וביציה ["צדיק ורע לו רשע וטוב לו"], המקור מוסר עניין זה לקראת סופו והסיפור מוסר עניין זה מיד טרם השיחה בין אלישע ורבי מאיר; כך גם באשר לצפייה בהריגת חוצפית המתורגמן – במקור אירוע זה נזכר לקראת סופו ובסיפור אירוע נזכר סמוך לתחילתו; וישנן דוגמאות נוספות); הוא שזר בתוכו מקורות אחרים מתוך האגדה, במקומות שראה לנכון ואשר הם משרתים את היצירה הספרותית (למשל – בתו של אלישע איננה מוזכרת במקור העיקרי [אגדה קצא] כי אם במקור אחר [אגדה קצב], והיא מוזכרת בסיפור של שמיר; הצפייה בהריגת חוצפית נזכרת במקור העיקרי, אולם ההריגה עצמה איננה מתוארת בו, אלא במקור אחר [אגדה קפ], ובסיפור מתוארת ההריגה בפירוט בהתבסס על מקור זה; וישנן דוגמאות נוספות); הוא גזר ממנו חלקים נרחבים ולא הכלילם בסיפורו ואף שינה בו פרטים מסויימים (למשל – במקור אומר התינוק האחרון "ולרשע אמר אלוהים מה לך ולספר חוקי", והמספר מוסיף שהתינוק היה מגמגם, ונשמע הדבר כאילו אמר "ולאלישע אמר אלוהים…" – אך בסיפור התינוק עצמו אומר "ולאלישע אמר אלוהים…"). כמו-כן, במקומות מסויימים הרחיב המחבר והוסיף על המקורות משלו, מכוח דמיונו היוצר. חלקים רבים בסיפור אינם מעוגנים במקור כלשהו, והם תוספות שבדה המחבר ועיבה בהן את היצירה על מנת להעניק לאירועים המתוארים בה משמעויות חדשות ולהפיח בהם חיים חדשים (למשל – כל הנסיגות האקספוזיציוניות במחשבותיו של אלישע בעת התקדמותו עם סוסו לקראת שכונת היהודים; דבריו: "ראו עיני מה שלא ראו עיניו של רבי עקיבא" – עמ' 137; תיאורי הנוף והסביבה הפיסית, רצונותיהן ומחשבותיהן של הדמויות, מראיהן ולבושן, וכו').

ריאליזם בספרות היסטורית
דילמה נוספת אשר למחבר היצירה ההיסטורית אפשרויות שונות להתמודד עמה, היא השאלה עד כמה תהא יצירתו ריאליסטית. במובן מסויים, לכל סיפור היסטורי יש פוטנציה ריאליסטית, שכן בכל סיפור היסטורי מוצב הבדוי על רקע ממשי. סיפור שהעולם הבדוי בו מוצב בעבר בדוי – "לפני שנים רבות ובארץ רחוקה" – לא יחשב לסיפור היסטורי. על מנת להיחשב לסיפור היסטורי, מוכרח הבדוי להיות מוצב על רקע תקופה היסטורית ממשית. דהיינו, בסיפור היסטורי מתוארת תמיד תקופה כלשהי שהתקיימה בממשות, במקום כלשהו במרחב הגיאורפי של עולם המציאות, ובזמן מוגדר כלשהו מן הזמנים. הצבת הבדוי על רקע ממשי מעניקה ליצירה פוטנציה ריאליסטית. יחד עם זאת, מאפיינים שונים ביצירה עשויים לדחות את סיווג היצירה כיצירה ריאליסטית (ניתן, למשל, להציב את הבדוי על רקע היסטורי ממשי, אולם לספר בו על אירועים פלאיים וקסומים, וכן הלאה).

הסיפור "על סוסו בשבת" נמנה בכל זאת על סוג הסיפור "ההיסטורי הריאליסטי": הבדוי, כאמור, מוצב על רקע ממשי; הדמויות, הסיטואציות והאירועים מתוארים במלאות ריאליסטית (לדוגמא: "אולם ר' מאיר נטל ידו, קרב אל סוס ורוכבו – ואלישע נרעש ומתיירא מה הלה עושה – הניח ידו על ברכו הרוכבת של אלישע, ועמד לאמור דברו" – עמ' 138. וישנן דוגמאות רבות נוספות); יש שמירה על עקרון הרוחק הממוצע (למשל, בתיאור הדמויות: שמות, מראה, מחשבות, סימני אופי; בתיאור הנוף: גורמים שונים בנוף, היחסים ביניהם במרחב; בתיאורי סיטואציות וכן הלאה); הקישורים העלילתיים הם דמויי-ממשות, אין הבלטה של דגמים מלאכותיים ושל ארגון אומנותי ביצירה (העלילה מתקדמת באופן כרונולוגי, תוך שילוב של נסיגות אקספוזיציוניות באמצעות מחשבותיו של אלישע בעודו רוכב על סוסו ובעת שיחתו עם רבי מאיר; פעולה גוררת תגובה, כלומר: עיקרון הסיבתיות; אין מבנים של אנאלוגיות, תבניות, או מודלים עלילתיים מוכרים); כל ההתרחשויות הן סיבתיות ומסתברות (ניתנות הנמקות פסיכולוגיות למעשי הדמויות: כפירה בשל זעזוע נוכח אסון, התרסה הנובעת מקשר רגשי לעבר ולקהילת המוצא ומתוך רצון שלא להשכח על-ידה, רצון לחזור בתשובה בשל תחושת הקירבה הזו, אטימות הקהילה בשל הפגיעה שהתפקרות המנהיג הסבה, וכן הלאה); ולא מופרת ביצירה החוקיות המוכרת לקורא מן העולם הממשי. כאמור לעיל – אופיו הריאליסטי של הסיפור מתבטא גם בניסיון לשחזר את התקופה ההיסטורית במהימנות ובנאמנות לאופיה. מתוך כוונה להדגיש את המימד הריאליסטי בסיפור ומתוך כוונה לשחזר תמונת מציאות מהימנה של התקופה ההיסטורית, גם לשון הסיפור לקוחה מן התקופה המתוארת. הן המספר והן הדמויות משתמשים בעיקר בלשון חז"ל, בלשון תלמודית ומדרשית. במיוחד בכל הנוגע לציטוט דברי הדמויות, יש בזה חיזוק לאותנטיות שלהן והדבר מאפיין אותן כדמויות מימטיות, ששפתן מחקה את התקופה ההיסטורית המתוארת בנאמנות (לשם דוגמא: "שלום עליך רבי. כלום גוזלה של יונה הוא שנטרף מתחת לאבן?" – עמ' 136). יחד עם זאת, גם בעניין זה נוקט שמיר חירות מסויימת, ובלשון הסיפור משולבים גם אוצר מילים, ניסוחים, מבנים תחביריים וצירופי לשון מן המקרא ומן העברית המודרנית (למשל: "תוך העלמת עין מכמה פרטים דוקרים" – עמ' 132; "ואולי איזו תחושה עמומה" – עמ' 133; "חש היה איך הנאמנות סוגרת על הפצע בכוח-דמים עתיק" – עמ' 135).

טעם הפנייה אל העבר
מאפיין אחרון של הסיפור ההסיטורי, שהוא מאפיין מובהק של ז'אנר זה, הוא העובדה שלכל מחבר יש טעם כלשהו לפנות אל העבר. יש לתת את הדעת לכך, שסופרים שונים פונים אל העבר מטעמים שונים. קבוצה ראשונה פונה אל העבר מתוך עניין בעבר עצמו: תקופה מסויימת מעוררת בסופר סקרנות, והוא מבקש להחיותה ולשחזרה כמות שהייתה, מתוך מאמץ לתאר אותה באופן המהימן והמדוייק ביותר. קבוצה שנייה פונה אל העבר מתוך כוונה להדגיש את ההבדלים בין העבר לבין ההווה: התמורות שנתרחשו בין התקופה ההיסטורית אשר בה מתעניין הסופר לבין התקופה בה הוא חי ופועל הן עיקר העניין והן המושכות את תשומת ליבו. הוא מבקש לתאר את העבר תוך שימת דגש על תכונות העבר אשר מבדילות אותו מן ההווה ומייחדות אותו. לעתים קרובות ספרות כזו נוטה להאדיר את העבר, ולתאר תקופות קודמות בתור רבות הוד, מפוארות, מרשימות או מופלאות יותר מן התקופה הנוכחית. בפעמים אחרות, נוטה ספרות כזו דווקא לכער את העבר, להציגו כפחות וירוד, ולהעביר את המסר שהחברה האנושית הייתה מדורדרת ועלובה לפני אי-אילו התפתחויות לטובה שחלו בה. בפעמים אחרות, פשוט תדגיש ספרות כזו את הייחודי לתקופות אחרות ואת ההבדלים ביניהן לבין ההווה, לאו דווקא מתוך עמדה שיפוטית. קבוצה שלישית ואחרונה פונה אל העבר מתוך כוונה להבליט את קווי הדמיון בין העבר לבין ההווה: ספרות מסוג זה תנסה להציג דגמים חברתיים או אנושיים אוניברסליים ועל-זמניים. כלומר – היא תציג תקופה מסויימת בזמן ואירועים מסויימים, אולם תעשה זאת תוך הדגשת הדומה בינם לבין ההווה, ותמתח קווים של אנאלוגיות ביניהם, מתוך כוונה להראות שדברים מסויימים הם נצחיים ובלתי משתנים, או שהם חוזרים על עצמם בדרכים שונות וכדומה.

מעדותו שלו ("הרומאן ההיסטורי אינו בריחה למחוז אחר, אלא רשימת מעגל מקיף יותר למציאות שלנו. זוהי העמקת הראייה של המציאות האנושית […] ברור שאם מבינים יפה תקופה בעבר – אנו מיטיבים להבין את בעיותינו")³, וכן מטעמים נוספים (פרטים ביוגרפיים – שייכות לזרם הסוציאל-ריאליסטי בספרות, מעורבות בענייני השעה האקטואליים; כתיבה על נושא אמוני לכאורה למרות שלא היה דתי; כיווני הפיתוח של המקורות בסיפור: הסיפור מעניק לאלישע תכונות חיוביות ומורכבות ומדגיש את אהבת-ישראל ואת שותפות הגורל של היהודים) – ניתן להניח ששמיר נמנה על הקבוצה השלישית, ושהוא פנה לכתוב סיפור היסטורי מתוך כוונה לבנות דגם של מציאות, אשר ניתן למצוא כמותו בתקופות שונות ובמצבים שונים. יתרה מזאת, ניתן לומר שהסיפור עוסק בסוגיה אוניברסלית: שאלת ההשגחה האלוהית המתעוררת נוכח הקטסטרופה, ולחלופין, תחושת השייכות והנאמנות למחנה או הפניית עורף והינתקות ממנו, וכן תפקידו ומעמדו של המנהיג הרוחני נוכח אסון לאומי או כישלון. נוסף לזה, ניתן לשרטט קווי דמיון מסויימים בין הסיטואציה המתוארת בסיפור לבין עניינים שעמדו על הפרק בעת כתיבתו – מאבקו של העם היהודי על עצמאות בארצו תחת שליטה של מעצמה זרה, מרד במעצמה זו ואותות של כשלון המרד (הסיפור פורסם בסמוך להוצאתם להורג של מורדים יהודים נגד השלטון הבריטי), פילוג בעם בקשר ליחס הרצוי למעצמה ודיאלקטיקה של קירוב וריחוק בין גורמים שונים בקרב העם (תקופת המתח בין ההגנה לבין הפורשים). אי לכך, ניתן אף להציע שיש ביצירתו של שמיר מימד קוגניטיבי, וכוונה מסויימת להשפיע על הצדדים החלוקים בתוך הציבור בן דורו ולעודד אותם להתפייס ולשוב לחיק הקהילה. אם כן, ניתן גם להציע שהפנייה אל העבר נועדה להסוות מעט את המסר האקטואלי, ולאפשר הן למחבר והן לקוראים לעיין בסוגיות האקטואליות מעמדה מרוחקת מעט, ולהקנות לעיון באירועי השעה פרספקטיבה ממתנת.

סיכום
לסיכום, ספרות היסטורית היא כזו שעלילתה מתרחשת בתקופה קדומה למועד כתיבתה. מאפייניה של ספרות זו הם התהיות והדילמות שהיא מעוררת: מה תהיה תמונת המציאות ההיסטורית ומה יהיה מעמדה של היצירה כיצירה אומנותית? מה יהיו חומרי הגלם של היצירה, אילו חומרים יקלטו בה ואילו ינופו ממנה, ומה יהיה כיוון הפיתוח – עד כמה תהיה היצירה נאמנה למקורותיה ועד כמה תעשה בהם שימוש חופשי ויוצר? האם היצירה תהיה ריאליטסית? מה טעם הפנייה אל העבר? ביצירות היסטוריות שונות מתממשות אפשרויות שונות בסוגיות הללו, והסיפור "על סוסו בשבת" מדגים אופני התממשות מסויימים ודרכי התמודדות מסויימות עם כל אחת מהשאלות.

מדוע הסיפורים "בכי" ו-"עד אור הבוקר" אינם יכולים להיחשב כסיפורים ריאליסטיים היסטוריים?

הסיפור "בכי" נכתב על-ידי אהרון מגד. הוא יצא לאור בשנת 1955, שנים מעטות לאחר שעזב מגד את קיבוץ שדות-ים בסמוך לקיסריה ועבר להתגורר בתל-אביב. מגד עצמו לא היה יליד הארץ, והוא עלה ארצה עם הוריו בשנת 1926. הסיפור נפתח כך: "מירטל היה גר בליפט קטן, מאחורי משוכה של שיחים, בקצה המחנה". ליפט הוא כינוי של צריפים שחברי קיבוץ היו מתגוררים בהם בשנות החמישים, ומחנה הוא הכינוי שנתנו לקיבוצים בראשית דרכם, באותה עת. אם כן, כבר ממשפט הפתיחה אנחנו למדים שהתקופה והסביבה החברתית המתוארות בסיפור היו מוכרות לסופר ממקור ראשון ומחוויה בלתי אמצעית. בהמשך מתוארים בקיבוץ הווי החיים, המוסדות והתפקידים, היחסים המשפחתיים וכן הלאה. משמותיהם של הדי ומירטל, גיבורי הסיפור, ניתן להסיק שאינם ילידי הארץ. נזכרת העיר חיפה בתור העיר הקרובה למחנה. לאור כל אלה, הסיפור נתפס כעדות מן החיים בשדות-ים קיסריה בעת התהוות הקיבוץ, בראשית שנות החמישים. חברת קיבוץ ניסחה את הדברים כך: "ילדי קיסריה […] יקראו בבוא היום בספר והם יחוו בנפשם את ימי הראשית, נחלת הוריהם […] אנו קוראים בספר ורואים בו את בבואתנו […] הרי זו תמונה נאמנה לחיים".⁴

גם הסיפור "עד אור הבוקר" מתאר תקופה וסביבה שהיו מוכרות למחבר ממקור ראשון. הסיפור נכתב בשנת 1945 ושנה זו אף מופיעה בגוף הסיפור. למעשה, מופיע בגוף הסיפור תאריך שקדם לפרסומו בחודשים אחדים. באותה עת היה שמיר חבר בקיבוץ גבעת ברנר, והסיפור מתאר את הווי החיים הקיבוצי.

אמנם התקופה המתוארת בשני הסיפורים הללו היא נחלת העבר – כלומר, נכון הדבר שבשני הסיפורים הללו מתוארת תקופה היסטורית, שהתקיימה במציאות בעבר ואיננה קיימת בימינו – אולם, כאמור, שאלה זו איננה רלוונטית להגדרת הסיפור ההיסטורי. השאלה החשובה היא: האם התקיים מרחק של זמן בין התקופה המתוארת בסיפורים לבין התקופה שבה הסיפורים נכתבו? התשובה לשאלה זו היא שלילית. שני הסיפורים מתארים את התקופה והסביבה שבהן חיו יוצריהם ובהן פעלו.

אי לכך, כל המאפיינים של ספרות היסטורית, הקשורים בדילמות ואפשרויות התממשות שונות הכרוכות בסוגה זו, אינם באים לידי ביטוי באף אחד מן הסיפורים הללו. שאלת הדיוק ההיסטורי איננה רלוונטית, שכן הסופרים אינם נדרשים לחקור את התקופה ולשחזר אותה. הם מכירים אותה בעצמם, מחייהם הפרטיים, ואינם נדרשים ללימוד נוסף. אין זה אומר שסיפוריהם מוכרחים לתאר את אותה התקופה באופן מלא ומדוייק, אך מידת הדיוק בתיאור התקופה שבה הם חיים תהיה קשורה במידת הדבקות שלהם בסוגה הריאליסטית: עד כמה הם בוחרים לעצב מציאות דמויית ממשות וליצור ספרות מימטית. אמנם, שני הסיפורים הם ריאליסטיים ומתארים את התקופה המתוארת בהם באופן מהימן, אך זהו איננו שחזור של תקופה מן העבר.

כמו-כן, עיקרון הברירה וכיוון הפיתוח איננו רלוונטי לסיפורים אלה, שכן אין הם נעזרים במקורות כתובים כלשהם. אמנם הם עשויים לברור עובדות מסויימות מתוך המציאות הסובבת אותם, הפוליטית, האקטואלית, החברתית וכדומה, הם עשויים להחדיר מושגים קונקרטיים, שמות מקומות ואישים וכן הלאה – אולם כל אלה אינם קשורים בסוגיית הטיפול במקורות, המאפיינת את הספרות ההיסטורית. שני הסיפורים הללו לא עשו כל שימוש במקור חיצוני או בטקסטים היסטוריים, כך שעיקרון הברירה וכיוון הפיתוח איננו רלוונטי לגביהם.

מובן מאליו, ששאלת טעם הפנייה אל העבר לא נשאלת באשר ליצירות אלה, שהרי הם אינם פונים אל העבר. לסיכום – ניתן לשאול האם הסיפורים הללו הם ריאליסטיים, או עד כמה הם ריאליסטיים – ואמנם, שניהם נמנים על הז'אנר הריאליסטי, שניהם מציגים עולם בדוי שהוא דמוי-ממשות, ואף מייצג-ממשות – אך אין ספק שהם אינם ריאליסטיים-היסטוריים.

1. משה שמיר, 'על סוסו בשבת', מתוך: "הספור הישראלי במבחר חדש", בעריכת יהודה האזרחי, הוצאת ש' זק ושות', ירושלים, תשכ"ב. ^
2. "ספר האגדה", מבחר האגדות שבתלמוד ובמדרשים, סדורות לפי העניינים ומפורשות ע"י ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי, דביר, 1953 (מהדורה 5). ^
3. משה שמיר, 'על הרומאן מלך בשר ודם', "משא" 31.12.53. ^
4. צביה, 'רוח ימים' לאהרון מגד – בשולי שיחת קבוצה עם צאת הספר לאור', "מבפנים", אוגוסט 1950. ^

הגדרות ומושגים

אירוניה דרמטית
מונח המתאר מבנה עלילתי שנוצר בו פער בין התוצאות שמקווה דמות מסויימת להשיג על ידי פעולות מסויימות שהיא מבצעת, לבין התוצאות שמתקבלות בשל מעשיה בפועל, בסופו של דבר.
האירוניה נוצרת בשל הפער שבין האופן שבו הדמות מבינה את המציאות שהיא שרויה בה, האופן בו היא מנתחת את הנסיבות שבהן היא פועלת, ציפיותיה, מטרותיה, כוונותיה והתוצאות שהיא מקווה להשיג – לבין אופיין האמיתי של המציאות, של הנסיבות ושל התוצאות שמתקבלות הלכה למעשה. עלילה שכזו מקנה לתוצאות הסופיות משמעות נוספת לזו שהייתה להן אילולא הכיר הקורא את כוונותיה של הדמות. האירוניה הדרמטית, בשונה מאירוניה מילולית, למשל, מבוססת על קיומה של דרמה: היינו, על שינויים, תפניות, התפתחויות או מהלכים עלילתיים. במסגרת המהלכים העלילתיים הללו – כלומר, במסגרת הדרמה – נוצרים פערים בין ציפיות הדמות לבין תוצאות מעשיה – כלומר, נוצרת אירוניה.

שילוב האקספוזיציה בהווה הסיפורי
מונח המתאר את מסירתם של חומרי העבר-הסיפורי, כאשר הסיפור נפתח בסצינה הראשונה בהווה-הסיפורי, וחומרי העבר ניתנים רק לאחריה, במהלך הסיפור, ותוך קישור להתרחשויות העלילתיות שבהווה-הסיפורי. שילוב האקספוזיציה בהווה הסיפורי מתרחש כאשר אקספוזיציה דחויה ומפוזרת נמסרת במהלך הסוז'ט תוך שהיא משולבת בהווה הסיפורי ובאירועיו, ותוך שזירה של אירועי העבר-הסיפורי באירועי ההווה-הסיפורי. השזירה הזו עשויה להיעשות באמצעות נסיגות אקספוזיציוניות ממורטיביות, בזכרונה של דמות, על-ידי קישורים אנאלוגיים או תבניתיים בין העבר להווה, על-ידי קישורים אסוציאטיביים מן ההווה אל העבר וכן הלאה.

עיקרון הברירה וכיוון הפיתוח
מונח המתאר את היחס בין סיפור לבין חומרי גלם, או מקורות, שהוא שואב מהם את תכניו ואת השראתו. לפי עקרון הברירה עשוי המחבר לברור לעצמו חלקים מסויימים מתוך אותם המקורות שברצונו להדגיש ולחדד במיוחד, ולברור לעצמו חלקים אחרים שברצונו להשמיט, ולא להתייחס אליהם ביצירתו. כיוון הפיתוח הוא האופן שבו מעבד ומשנה הסופר את החומרים שבהם בחר. הוא עשוי להשתמש בהם כחומר גלם תוכני בלבד, או להרחיב ולפתח נושאים שנזכרים במקורות בצמצום. במקרים אחרים מדובר בפרשנות אישית ולעיתים גם מנוגדת שנותן הסופר למקורות.

« הכתם הקודם — הכתם הבא »

קטגוריה: בין בדיון לממשות

תגובות

תגובות בפייסבוק על "על סוסו בשבת ומאפייניה של ספרות היסטורית"

כתוב תגובה

על סוסו בשבת ומאפייניה של ספרות היסטורית

הגדרות ומושגים

תגובות

אודות

קטגוריות

תגובות אחרונות

כתמים אחרונים

אתרים שכתבתי בהם

להירשם לעידכונים בדוא"ל