יזהר ותמוז: דידקטיקה בספרות תש"ח

פורסם בתאריך | 5 באוקטובר 2013 | אין תגובות | תגובות בפייסבוק

יזהר ותמוז: דידקטיקה בספרות תש"ח
מבוסס על מטלת מנחה בקורס "בין בדיון לממשות: סוגים בסיפור הישראלי", האוניברסיטה הפתוחה

הגדרות ומושגים

תחבולת הגלולה המתוקה
תחבולת הגלולה המתוקה היא אמצעי ספרותי המאפיין את הסיפור הדידקטי. המונח עצמו – "הגלולה המתוקה" – הוא מטאפורי, והוא מדמה את הרבדים השונים של הסיפור לשכבות שונות של גלולה: התוך מר והציפוי מתוק.

המטאפורה המוטמעת במונח היא כדלקמן: התרופה תיטיב עם החולה שיבלע אותה. היא ניתנת משום שישנה מחלה – הווה אומר, ישנו פגם כלשהו הדורש תיקון, והיא ניתנת על-מנת להועיל. יחד עם זאת, אין החולה ניאות לבלעה בשל טעמה המר. נוח לו יותר לסבול את המחלה מאשר לבלוע תרופה מרה. על כן, מוגשת התרופה שתוכה מר, כשהיא עטופה בציפוי מתוק. באופן זה ניאות החולה לבלעה בחפץ. אולם, בשלב כלשהו נמס הציפוי המתוק והטעם המר נחשף. אך בשלב זה אין החולה יכול להתנגד לתוך התרופה ולטעמה המר, ולאחר שהציפוי המתוק נשכח, טעמה המר של התרופה נשמר בזיכרון. יחד עם זאת, גם השפעתה המועילה של התרופה נשמרת, ובאופן זה התרופה משיגה את מטרתה, מבריאה את החולה ופועלת עליו כמבוקש.

הנמשל של המונח הוא כדלקמן: ביסוד הסיפור הדידקטי ישנה מוטיבציה אידאית. המוטיבציה האידאית היא מסר כלשהו, לקח כלשהו או ערך כלשהו שהסיפור מבקש להקנות לקורא. מוטיבציה אידאית "חזקה" היא כזו שמטרתה להצביע על פגמים ועל דרכים לתקנם. כלומר, מוטיבציה שמטרתה לתקן את המציאות, או מוטיבציה שמטרתה להשפיע על הקורא, להועיל לו או לחנך אותו. מטעמים מובנים, אין הקורא ניאות "לבלוע" את המסר שהסיפור מבקש להעביר לו בקלות, במיוחד אם הוא אינו עולה בקנה אחד עם השקפת עולמו. המסר מהווה מעיין "תוך מר" של הסיפור, אשר יש לו השפעה על הקורא, אולם הקורא איננו חפץ בה. על כן, מוגש הסיפור שתוכו "מר", כשהוא "עטוף בציפוי מתוק". "הציפוי" – או, הגורם המושך מבחינת הקורא – הוא העיצוב האומנותי של היצירה הספרותית. הקורא נמשך לקרוא את הסיפור מטעמים אסתטיים, מתוך ההנאה האומנותית שבקריאה, אולם בשלב כלשהו בסיפור הוא חווה הפתעה, כאשר מתבהרת המוטיבציה האידאית שביסוד היצירה. בסופו של דבר, "המעטפת האסתטית" נשכחת, והמסר מוסיף לתת את השפעתו על הקורא ונשמר בזכרונו.

כלומר, "תחבולת הגלולה המתוקה" היא תחבולה רטורית: במקום הצהרת כוונות מפורשת בראשית הסיפור, ובמקום לכתוב "מניפסט" או דבר תעמולה, כותב המחבר יצירה "מפתה", שיש בה כדיי למשוך את לב הקורא בשל מאפייניה האומנותיים והאסתטיים, אולם גלומה בהם מטרה נוספת, מטרה קוגניטיבית וערכית: ללמד את הקורא דבר-מה על העולם הממשי ולהשפיע על תפיסת המציאות שלו או להעביר לו מסר ערכי כלשהו.

תחבולת הגלולה המתוקה בסיפור "תחרות שחייה"
כדי ליצור בסיפור "תחרות שחייה"1 תחבולה זו, משתמש המחבר באמצעים מגוונים.
האמצעי הראשון בו בונה הסיפור את תחבולת הגלולה המתוקה, הוא ההכוונה שיש בו לתפוס את פרטי התיאור בפרקים הראשונים במסגרת הקשר נוסטלגית. הכוונה זו נעשית על-ידי כך, שהאני-המספר מודע למרחק הסיפר ועל ידי כך שהוא מבליט את יתרונות העבר לעומת ההווה. עמדה נוסטלגית במסגרת של סיפור זכרונות, הבאה לידי ביטוי בהתבוננות רטרוספקטיבית ותוך התרפקות על העבר, נבנית בפרק הראשון על-ידי הפער שבין נקודת התצפית המאוחרת2, השכלולים הטכנולוגיים3, חורבן העולם הערבי4 והחיים הבוגרים – לבין התמימות של האני החווה, הפשטות, הססגוניות של העולם הערבי החי והנועם של חוויות הילדות. באופן זה, מודרך הקורא לקשר ולארגן את הפרטים הנמסרים תחת קורת גג "קלה לעיכול" – כלומר, כזו שאין בה שיפוטים מוסריים ולא משתמע ממנה מסר ערכי או אידאי.
מסגרת ההקשר הנוסטלגית מהווה את "הציפוי המתוק" של הסיפור, משום שהיא מארגנת את פרטי הסיפור בעיצוב אומנותי שובה-לב. העולם הערבי מתואר כעולם נעים, צבעוני, פשוט באורחותיו והארמוני5. הוא ניכר ביחסי אנוש יפים, חיות, שמחה, תנועה ואנושיות6. כמו-כן, הוא מתואר במלאות שמקנה לו עושר של קולות, ריחות, מראות וטעמים7. חוויות הילדות הקשורות בעולם הערבי הן רב-חושיות, נעימות ומענגות, וזכרונן מעורר במספר געגועים ובקורא רשמים אקזוטיים ואותנטיים8. כל אלה מטשטשים את עירנותו של הקורא ומעמעמים את המוטיבציה האידאית שביסוד הסיפור.
כלומר, הטקסט דוחה את מסגרת ההקשר המוסרית של הסיפור עד קרוב לסופו. לאורך מרבית הקריאה בסיפור הקורא איננו עומד על כך שיש ביסוד הסיפור מוטיבציה אידאית, ולא ניכר שהמספר מתאר את האירועים באופן ביקורתי, שיפוטי או ערכי, כי אם באופן נוסטלגי בלבד. מסגרת ההקשר המוסרית – "התוך המר" של הסיפור – נגלית לקורא רק לקראת סופו של הסיפור, כשמתגלה שחיתותם המוסרית של החיילים. נוסח אחר: הטקסט "מחביא" את "התוך המר", (את המסר השיפוטי) בתוך "ציפוי מתוק", (בתוך מסגרת הקשר נוסטלגית: געגועים, התרפקות על העבר, והתבוננות רטרוספקטיבית בעולם הילדות ובעולם הערבי, שהם עולמות יפים ושובי לב).

אחת הדרכים שבהן דוחה המספר את חישוף הלקח המוסרי של הסיפור היא תמורות בנקודת התצפית. לאורך כל הסיפור ממעט האני-המספר במסירת עובדות מן העתיד-הסיפורי, ונצמד לנקודת תצפיתו כאני-חווה. להתרחשויות ולשיחות בבית הזקנה בפרדס יש סאבטקסט פוליטי, שנבצר מן הילד להבין לאשורו9. מעמדתו המאוחרת כאני-מספר היה בכוחו לבאר את המשמעויות הנלוות הללו, אולם הוא נמנע מזה, ונצמד לכושר הבנתו בעת ההתרחשויות, כאני-חווה. יתר על כן, על אף שידע מעמדתו כאני-מספר את גורלם של מארחיו, הוא נמנע כמעט לחלוטין ממסירה של פרטים אודות העתיד-הסיפורי, ולא רמז על אשר עתיד להתרחש להם ולביתם10. כך גם בפרק ב' – בסופו מבין המספר כי לביקורו בבית המשפחה בעין כרם היה מניע פסיכולוגי נסתר: הוא התגעגע לילדותו ולביקור בבית המשפחה בפרדס11. אולם הקורא נחשף להבנה הזו רק כאשר היא עולה בראשו של האני-החווה, בתום הפרק, למרות שמעמדתו המאוחרת של האני-המספר היתה עובדה זו ידועה לו כבר מראשיתו. הצמידות לנקודת התצפית של האני-החווה מעצימה את מסגרת ההקשר הנוסטלגית, ומשמשת הנמקה למעשה הסיפר בשלב זה של הסיפור.
בפתיחת פרק ג' חלה תמורה בנקודת תצפיתו הרגשית והאידאית. גם כאן נצמד המספר לנקודת תצפיתו כאני-חווה, אלא שדמותו כאני-חווה בשעת הקרבות שונה מאוד מזו שהיתה מוכרת לקורא עד כה. בשלב זה הוא כמה לעתיד ואיננו מתרפק על העבר12, והוא מביע ניכור מן העולם הערבי והזדהות מלאה עם אנשי היחידה ועם מטרות הלחימה13. הדבר מתבטא גם בסגנונו הלשוני, באוצר המילים שבו הוא נוקט ובמבע הרגשי שלו14. תמורה זו מפתיעה את הקורא, ומחזקת את עוצמת המסר שבסיום הסיפור.

אמצעי נוסף בו בונה הסיפור את תחבולת הגלולה המתוקה, הוא גורם האפתעה. אלמנטים שונים בסיפור מעוצבים כך, שברגע מסוים פגה "המתיקות" והקורא מבין לראשונה את העמדה האידאית הנבנית בטקסט. אמנם מסגרת ההקשר המוסרית מתגלה לקורא במלוא עוצמתה רק במשפט החותם את הסיפור15, אולם הרגע בו פוגש המספר את עבדול כרים בחצר הזקנה לאחר הקרבות, הוא הרגע בו "נמס הציפוי המתוק" – הרגע בו נחשפת המוטיבציה האידאית של הסיפור16. גורמים שונים בטקסט מוליכים לקראת הרגע הזה ומעוצבים כך שרגע זה יהיה מפתיע, עוצמתי ומזעזע עבור הקורא.
דגש לכך ניתן בפרק ב' של הסיפור. בפרק א' של הסיפור נתגלו סימנים של מתיחות בין יהודים וערבים – ההגנה, הקולג' של המופתי, נושאי שיחה שונים, ורמזים נוספים17. המתיחות הזו נשמרה "בפרופיל נמוך", ובכל זאת הועברה בין השיטין. בפרק ב' אין זכר לרמזים כאלה, ומתואר בו מפגש נינוח, שנושאי השיחה בו אינם פוליטיים ולאומיים. לאור העובדה שבשנות השלושים הוחמרו למעשה היחסים בין יהודים לערבים בארץ, יש בפרק זה מידה מסויימת של סילוף של האמת ההיסטורית. תפקידו של הפרק הוא רטורי: הוא משמש מעין "סם הרדמה", והוא מעורר בקורא אשליה, שניתן להתגבר על ניצניו של הסכסוך שהופיעו בפרק הקודם. כלומר, הוא נועד להגביר את האפתעה שמעורר פרק ג', ולהגביר את הזעזוע והכאב שאפתעה זו יוצרת.
תיאור המפגש עם עבדול כרים בחצר, לקראת סוף הסיפור, נבנה באמצעות שתי תחבולות רטוריות. האחת היא: בניית ציפיות, הרדמתן, ומימושן, והשניה היא: אירוניה דרמטית. בפרק א' מסופר על עבדול כרים שהוא לומד בקולג' של המופתי, שהוא מתיירא מההגנה, שהוא נושא נשק, ונבנית דמותו כדמות של צעיר לאומני פלסטיני18. בסוף פרק ב' מביע המספר את כמיהתו לפגוש שנית את עבדול כרים19. בתחילת פרק ג' מתאר המספר קרבות בקרבת יפו, ולאחר מכן בסמוך לבית הישישה בפרדס20. כל העובדות הללו יחד מעוררות את הציפייה שהמספר יפגוש בקרב גם את עבדול כרים, כלוחם מן הצד שמנגד. יחד עם זאת, במסירת האירועים בתחילת פרק ג' מרדים המספר את הציפיות הללו – הלא המפגש בזירת קרב מהווה ניגוד לאירוח הלבבי מן הילדות, ולא השלמה שלו. אם אמנם ציפה המספר לפגוש את ידידו מן העבר כלוחם מן הצד האויב: מדוע לא הירהר בדבר ולא נתן דעתו על כך?! מדוע לא חשש מן המפגש ולא דאג לשלומו של ידידו משכבר?! כשאומר המספר, לאחר המפגש, כי המפגש הזה היה צפוי – מתעורר בקורא זעזוע רב. משתמעת מאמירה זו אדישות לעובדה שידידו מן הילדות נהיה כעת אויבו בשדה הקרב. כך מתקבלת אפתעה על רקע הצפוי, שהיא רגע החישוף של "התוך המר" – ההכוונה הראשונה לקרוא את הסיפור תחת מסגרת הקשר מוסרית.
במפגש עם עבדול-כרים נוצרת כאמור גם אירוניה דרמטית. בסוף פרק ב' מביע המספר את געגועיו לעבדול-כרים ואת כמיהתו לפגוש אותו שנית. כמיהתו זו מתממשת בפרק ג', אם כי באופן שונה מאוד מזה שהמספר קיווה לו, ועל כן יש למפגש משמעויות אחרות מאלה שהמספר ציפה להן. האירוניה הדרמטית היא אמצעי רטורי נוסף, שבו מבליט הטקסט את עוצמת הפגישה ומגביר את האפתעה והזעזוע שהיא מעוררת.
הדגשת האפתעה ברגע הפגישה עם עבדול כרים מהווה את רגע החישוף בתחבולת הגלולה המתוקה: ברגע זה נחשפת לראשונה המוטיבציה האידאית של הסיפור. מן האירוניה הדרמטית, (הפער בין רצונו של המספר לפגוש את ידידו מן הילדות לבין האופן בו רצון זה מתממש והמשמעויות הנלוות לכך) – וכן מן המהלך המעצב את ציפיות הקורא, (בניית ציפיות, הרדמתן ומימושן) – מגלה הטקסט שיפוט ערכי ויחס ביקורתי למסופר בו. באופן עיצוב זה מבליע הטקסט ביקורת על המספר עצמו: מדוע הפנה עורף לידיד? – וכן חיווי על המציאות בכלל: גינוי של המלחמה ושל האופן בו ידידות מתבטלת מפניה.

מסגרת ההקשר המוסרית מתגלה לקורא במלוא עוצמתה רק בסיום הסיפור. המשפט הסוגר את הסיפור מביע מעין "הצהרת כוונות מפורשת", אשר יש בה חיווי ערכי על הנסיבות ההיסטוריות: המלחמה ב-1948, הכוחות הפועלים בה ותוצאותיה. חישוף העמדות האידיאולוגיות של הטקסט מדריך את הקורא להעריך מחדש את הפרטים שנמסרו לו לפני-כן, ולשייך אותם למסגרת הקשר חדשה – מסגרת ההקשר המוסרית. "התוך המר" של הסיפור הוא הלקח המוסרי, או התפיסה האידיאולוגיות, אשר הוא מבקש להעביר לקורא. אלמנטים שונים בטקסט מבהירים את עמדתו: שם הסיפור, תחרות השחייה הסמלית הנזכרת בפרק א' ושוב בסופו, היחס המובלע לעולם הערבי בכלל ולדמויות הערביות בסיפור בפרט, היחס לעולם היהודי-הארץ ישראלי בכלל ולחיילים היהודים בפרט, והביקורת על שחיתותם המוסרית לאחר הקרבות. כל אלה מדריכים את הקורא להבין את הנוסטלגיה והגעגוע שעטפו את תיאור העולם הערבי כקינה על עולם יפה שנחרב וכגינוי מפורש לצד היהודי, אשר נושא באשמת החורבן. יתר על כן, מן המשפט החותם את הסיפור מתברר המסר, שניצחון הקרבות היווה למעשה הפסד במובן עמוק יותר – הפסד של הזדמנות לחיים משותפים, הפסד של ערכים, הפסד של זיקה למסורת המקומית ולקרקע וכדומה.

תחבולת הגלולה המתוקה בסיפור "השבוי"
בסיפור "השבוי"21 לא נעשה שימוש בתחבולת הגלולה המתוקה. אמנם, בכל סיפור דידקטי ישנה מוטיבציה אידאית כלשהי, אשר ניתן לקרוא לה "התוך המר של הסיפור", ואמנם בכל סיפור דידקטי עשויה להיות גם מוטיבציה אסתטית, אשר ניתן לקרוא לה "הציפוי המתוק" – אולם תחבולת הגלולה המתוקה כוללת גם שימוש רטורי מסויים בגורמים הללו, כך ש"התוך המר" יהיה "מוסתר" בתוך "המעטפת המתוקה", ויתגלה לקורא רק בשלב מסויים של הסיפור, ברגע של חישוף, שמעורר בקורא אפתעה וזעזוע.

הסיפור "השבוי" מכיל מוטיבציה אידאית, והוא מבקש להקנות לקורא תפיסה שיפוטית-ביקורתית לגבי אירועים שנתרחשו בממשות. באופן ספציפי הוא מתיחס להתנהלות מסוימת של כוחות ההגנה מול כפריים ערביים, שכללה מעצרים אלימים ובלתי מוצדקים, תוך זלזול בחיי אדם ובכבוד האדם22. באופן רחב יותר, ניתן לראות בו גינוי של השחתה מוסרית שפשתה בקרב החיילים הישראלים, ותרעומת באשר לגילוייה השונים במהלך המלחמה23. כמו-כן, הסיפור "השבוי" מכיל מוטיבציה אסטתית והוא ניחן במאפיינים אומנותיים מרשימים – מטאפורות ודימויים, אוצר לשון רחב, אנאפורות, אלוזיות, ועיצוב אומנותי מורכב מבחינות רבות. אולם, המוטיבציה האידאית משוקעת בכל מרכיבי הסיפור, וכל ההיבטים האסתטיים והאומנותיים שלו משרתים את המוטיבציה האידאית שביסודו: הווה אומר, אין בו מרכיבים אסתטיים שמטרתם להסוות את המסר, אלא להיפך.

הקורא מוכוון לקשר ולארגן את פרטי הסיפור תחת מסגרת הקשר מוסרית מיד בתחילתו. הפריודה הפותחת את הסיפור בנויה מאיברים משועבדים רבים, אשר אוצר המילים המרכיב אותם הוא של שמות, תארים ופעלים נדירים ומחודשים24, של מונחים מדוייקים25, ואשר משולבים בהם דימויים ומטאפורות רבים26. כל אלה מקשים על הקורא "לחדור" לסיפור, ומרמזים שהנוף המתואר מבקש "שלא יחדרו אליו". באופן זה מובעת ביקורת כבר בפסקה הראשונה כלפי החיילים המבקשים לחדור לתוך הנוף27. הדימויים הלשוניים והעיצוב של הנוף הכפרי הערבי ושל הרועים ועדריהם משווה להם צביון אותנטי, הארמוני, פסטורלי, כפרי, תמים וצודק28. תיאור החיילים והמפקד, לעומת זאת, מורכב ממילים פשוטות, מריבוי תארים, מחוסר שקט, ומכוונות זדון29. כבר משפט הפתיחה מביע ביקורת אירונית כנגד הפלוגה, בטענה הראשונה המובעת בו – כי הסיור היה חסר טעם, ולפיכך: חסר צידוק30. לאורך כל הסיפור מתבצע פיקוח הדוק על המשמעות, וניכרת עליונות המוטיבציה האידאית. מרכיביו השונים של הסיפור – ריתמוס וצליל, מטאפורות ודימויים31, תחביר ואוצר מילים32, אלוזיות וצירופים33, איפיון הדמויות ואמצעים רטוריים שונים34 – כולם בונים את מסגרת ההקשר המוסרית, ומדריכים את הקורא להבין את המסר המובלע בסיפור. רכיבי הטקסט השונים מעוצבים כך שהם מציגים עמדה שיפוטית וביקורתית כלפי החיילים, ולעומת זאת עמדה אוהדת וחומלת כלפי האוכלוסייה הערבית בכלל, וכלפי השבוי בפרט. לפיכך, לא ניתן לזהות בסיפור "השבוי" מסגרת-הקשר אחרת, אין בו רגע של גילוי ואפתעה שבו נחשף "תוך מר" אשר נשמר חבוי או מוסתר עד אז, ולא ניתן לומר אפוא שנעשה בו שימוש בתחבולת הגלולה המתוקה.

דמיון ושוני במסרים של הסיפור "השבוי" ושל הסיפור "תחרות שחייה"
המסר האידאי/הדידקטי של הסיפורים "השבוי" ו-"תחרות שחייה" איננו זהה, אם כי ישנם קווים של דמיון בין המסרים של שני הסיפורים.

הסיפור "תחרות שחייה" מייצג באופן אילוסטרטיבי את יחסיהם של היהודים והערבים בארץ לפני המלחמה ובמהלכה, ומביע חיווי על כל אחת מן הקבוצות הללו ועל היחסים הראויים ביניהן. הוא מביע רגשות של אהדה וסימפטיה לתרבות הערבית, כתרבות ילידית, מקומית, אותנית, מושרשת, וכן כתרבות צבעונית, הארמונית, נעימה ואנושית. התרבות הערבית-המקומית מוצגת ככזאת, שיונקת את כוח-חייה מן הקרקע וככזאת, שקשורה באדמה ובמקום באופן אורגני וטבעי35. התרבות היהודית הארצישראלית, לעומתה, מוצגת כתרבות תלושה, אימגרנטית, חסרת-שורשים, וכן כתרבות דלה, שטוחה וחסרת עומק36. הוא מציג את היהודים ככאלה שמבקשים להיקלט בארץ. מחד, הם מבקשים להביא אליה קידמה טכנולוגית מערבית37, ומאידך, הם מבקשים להתארח בבתי הערבים המקומיים, לספוג את תרבותם העשירה וללמוד מהם על טבעה של הארץ38. המסר האידילי של הסיפור מציע חזון שבו שתי הקבוצות תיטמענה זו בזו ותקבלנה כל אחת מטובה של זו – היהודים יביאו את בשורת הקידמה ואילו הערבים יביאו את העושר התרבותי ואת הזיקה לארץ. השילוב בין שתי הקבוצות יצמיח תרבות חדשה, המבוססת על האלמנטים האותנטיים, האורגניים, המחוברים למקום, תוך דחייה של אלמנטים זרים וחיצוניים – למשל: היהדות הגלותית ואף האסלאם.
תחרות השחייה, המופיעה הן בשם הסיפור, הן בפרק א' שלו והן בפרק האחרון שלו – מייצגת את המלחמה על הארץ. הניצחון בתחרות השחייה, המסמל את הניצחון במלחמה על הארץ, מבטא הפסד במובן העמוק יותר – הפסד של ההזדמנות לשלב את שתי התרבויות, ללמוד מהאוכלוסייה הילידית את חוכמתה ואת ידיעותיה על אופיים של האדמה ושל המקום, וכן הלאה. כלומר, אמנם מובעת בסיפור ביקורת על חוסר המוסריות של הלוחמים היהודים בעת המלחמה: הם מפגינים זלזול בשבויים וחוסר כבוד לחיי אדם. אולם, הביקורת המובעת בסיפור איננה רק על העובדה שהיהודים "ניצחו בתחרות השחייה" או על האופן שבו הם ניצחו – כי אם על עצם הרצון להתחרות. כלומר, על עצם הרצון לזכות בשליטה על הארץ, חלף הרצון לחלוק אותה ולהטמע בה ובאנשיה. הגישה המוטמעת בסיפור היא, שהמלחמה היא שלילית מיסודה, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה.

הסיפור "השבוי" מביע עמדות קרובות במובן מסויים, אולם שונות במובנים אחרים – ובעיקר, מובעת בו ביקורת הרבה יותר ממוקדת. גם בסיפור זה יצוג העולם הערבי והתרבות הערבית הוא אוהד. גם הוא מיחס להם שורשיות, אותנטיות וזיקה אורגנית לקרקע, אולם אין הוא מיחס להם עושר תרבותי ושפע, כי אם דלות ועליבות נוגעת ללב39. אין הוא מביע כמיהה אל התרבות הערבית ואל העולם הערבי הכפרי, אלא חמלה כלפיהם. כמו-כן, בסיפור "השבוי", בדומה לסיפור "תחרות שחייה", מובעת ביקורת על חיילי צה"ל ועל ההשחתה המוסרית שלהם, אולם הישראלים מוצגים רק בדמויותיהם של החיילים, כך שלא מובע בו חיווי כלפי האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל בכללותה, ואין בו איפיון כללי וגורף של התרבות היהודית הארצישראלית. הגינוי איננו נובע מאופיים של הישראלים כמהגרים, כי אם מהתנהגויות מסויימות של החיילים בעת המלחמה, אשר יש בהן פגמים מוסריים מסויימים שהוא מבקש להצביע עליהם.
על כן, אף המסר המובע בסיפור "השבוי" הוא ממוקד וקונקרטי יותר מהמסר המובע בסיפור "תחרות שחייה". אין בו התיחסות לעצם המלחמה על הארץ ולצדקתה של מלחמת העצמאות, כי אם התיחסות ל"פשעים", או ל"פגמים" מסויימים בהתנהלותם של הלוחמים הישראליים בזמן המלחמה. הוא מוחה נגד ההשחתה של צלם האדם, ונגד הפגיעה בכבודם של שבויים, האלימות שהופעלה כלפיהם והזילזול בחייהם.

1. תחרות שחייה, מאת: בנימין תמוז, מתוך: אסופת סיפורים, בין בדיון לממשות – סוגים בסיפור הישראלי, ליקטה: אורנה גולן, הוצ' האוניברסיטה הפתוחה והקיבוץ המאוחד. ^
2. למשל: "לפני שנים רבות…" (עמ' 29). ^
3. למשל: "כרכרה ערבית שחורה, מאלה שהיו מהלכות בדרכים לפני שנתרבו אצלנו המכוניות" (עמ' 29). ^
4. למשל: "בימינו אין רואים חצרות כאלו. ואם אתה נקלע למקום שהיתה בו חצר כזו אתה מוצא הריסות של ימי המלחמה וערמות של אבנים וקורות-עץ וקורי עכביש…" (עמ' 31). ^
5. למשל: "אבל באותם הימים היתה חצר זו מתוקנת ושוקקת חיים…" (עמ' 31); "עציצי חרס, צבועים אדום וזהב, ניצבו בחדר, ובהם פרחי נייר גדולים…" (עמ' 31). ^
6. למשל: "קרבי הלום, נאהידה", אמרה הישישה, "נשקי את ידי החאכימה שלנו…" (עמ' 32); "אבל אני אוהבת את אלוהים", אמרה נאהידה" (עמ' 33); "עבדול-כרים שלי הוא גבר טוב ונאמן. אל-נא תקניטוהו" (עמ' 33). ^
7. למשל: "נשמע קולו של כמאנג'י ושל תוף ומצלתיים ומיד אחריו קול שירה ערבית, קול מתוק ומתחטא, צף ומשורר בסלסולים" (עמ' 34); "ריחות תבשילים קידמו פנינו וגלים של כמון, צלי-כבש, חצילים מטוגנים ונענה-שבסאלאט היו מציפים אותנו לסירוגין" (עמ' 30); "בקערות גדולות הובאו תפוחי-אדמה מטוגנים, פלחי חציל במיץ עגבניות קוביות גבינה מלוחה" (עמ' 33). ^
8. למשל: "קפצתי לפתוח לו וריח של תחבובית הקיף את המטבח, ריח סוסים וריח מרחקים…" (עמ' 29). ^
9. למשל: "אם תנצחני גם בבריכה", אמר עבדול-כרים, "יהיה זה רע מאוד. גם לך, נאהידה, יהיה רע מאוד. לכולנו". לא ידעתי מה הוא סח ורציתי לומר לו שלא יתפלסף…" (עמ' 36). ^
10. למעט פסקה אחת, ראה הערה 4 לעיל. ^
11. "אותה שעה ידעתי שכל אותן השנים המרובות הייתי מחכה לרגע זה, שיחזרו ימי שבתנו בפרדס ויעלו שנית בעולמי" (עמ' 38). ^
12. "החולות שמתחתנו […] הבטיחו הבטחות של חירות ושל שמחה שתחזור ותבוא לשכון בתוכנו עם הניצחון" (עמ' 39). ^
13. למשל: "בקרב הערבים קמה מהומה והם פרצו אל מחוץ לבתיהם ונקצרו בידי הרובאים שלנו" (עמ' 39). ^
14. למשל: "פרצנו לחצר; חדרנו לאחת האורוות; איבדנו שישה אנשים; תן לי לגמור איתו חשבון ישן" (עמ' 40). ^
15. "כאן, בחצר, הייתי אנוכי, היינו כולנו, המנוצחים" (עמ' 41), וראה הסבר להלן. ^
16. "כשראיתי את עבדול-כרים לא הופתעתי. דומה שגם הוא היה צפוי מראש. אף שעד כדי כך לא העזתי לשער" (עמ' 40). ^
17. למשל: "אבל זה לא נכון שאנחנו מנשלים את הערבים, פנינו לשלום ולא למלחמה" (עמ' 32); "עבדול-כרים לומד בקולג' של המופתי", אמר אביה של נאהידה, "וכל הימים הוא מתירא מפני ההגנה שלכם" (עמ' 33). ^
18. ראה הערה קודמת, וכן: "נכנס עבדול-כרים למחסן שבפרדס והוציא מתוכו רובה ציד מבהיק" (עמ' 34). ^
19. ראה הערה 11 לעיל, וכן: "עצמתי את עיני ואמרתי בליבי: האשוב לראותכם, נאהידה הקטנה ועבדול-כרים, המנצח בבריכה?" (עמ' 38). ^
20. למשל: "רוח מערבית הביאה בכנפיה את ריחות יפו באפינו" (עמ' 39); "נראה שכמה מביניהם הצליחו להסתנן שמה מבעוד מועד ולהמלט לתוך הפרדס הסמוך, הוא הפרדס שבו עשיתי כמה ימים, לפני כעשרים שנים, עם משפחת הישישה" (עמ' 39); "נראה שבבית-הפרדס היתה מצויה תגבורת" (עמ' 40). ^
21. "השבוי" ס. יזהר, מתוך: בטרם יציאה, חבקוק, השבוי, הוצ' זמורה-ביתן, 1991. ^
22. למשל: "זהו זה? לגמור אתו? תן לי ! " (עמ' 63). ^
23. למשל: "והבה נתעפש על כן העפש היטב, ונגדל זקן, ונשחצן לשון, וידבקו בגדים מיוזעים אל גוף לא רוחץ, מסוטף כיבים, ולירות בכלבים משוטטים שיתפגרו ויצחינו…" (עמ' 62). ^
24. "נטושים בטרשי הצלעות; בגיאיות המתעכסים שהיו מקציפים אורות; בהקים זהובים-ירוקים" (עמ' 59). ^
25. "גריגי האלות; בתות ורד-ההרים; דורה; חשיפי צאן" (עמ' 59). ^
26. "העפר תחתיהם מרוגבב כאגוזים, ונמחק לקמח אפור למגע רגל" (עמ' 59). ^
27. "נסתבר מאליו שאי-אפשר עוד לחדור פנימה בלי לעורר התרגשות" (עמ' 59). ^
28. "אי בזה היו רועים רחוקים נוהגים את צאנם בלב השדה בכלאחר-יד של ימים שלוים בעולם כשעוד לא היה רע" (עמ' 59). ^
29. למשל: "אלמלא שמזימות אחרות כבר היו חותכות להן אלכסונים משל-עצמן" (עמ' 59). ^
30. "…מה שנטל מיד את טעם הסיור" (עמ' 59). ^
31. לדוגמה: "ומיד אחזתהו הבהלה והשליך את מקלו ורץ באיבוד-עשתונות כאיילה רדופה ונעלם מעבר לרכס, ישר אל זרועות הציידים" (עמ' 60) – מטאפורה המדמה את החיילים לציידים ואת השבוי לחיה נרדפת, ומביעה עמדה שיפוטית כנגדם, ומביעה חמלה כלפיו. ^
32. לדוגמה: "ישבנו על האבנים […] המם-מם שלנו היה מאריך לעיין […] למוץ […] ולרקום תכניות […] מעשה כלשהו צריך להעשות" (עמ' 59) – ריבוי תארים בתיאור הסביבה הכפרית וריבוי פעלים בתיאור החיילים, יוצר ניגוד בין שלווה הארמונית לבין פעלתנות נלעגת. ^
33. לדוגמה: "צאן מימי אברהם יצחק ויעקב" (עמ' 59) – אלוזיה מקראית המקנה לסביבה הכפרית תכונה של שורשיות ושייכות לקרקע. ^
34. לדוגמה: "אה, איזה צחוק! שיא הכיף! המם-מם שלנו לא נח וכבר הבהיק אמצאה זריזה ומפתעת בחריפות נועזת: גם את הצאן ניקח!" (עמ' 60) – אירוניה דרמטית המלעיגה על מעשיהם ותפיסותיהם של החיילים. ^
35. למשל: "ניכר היה שלא בבת אחת נוצרה החצר; כל דור ודור הוסיף משלו. זה נטע וזה עקר. זה שתל תפוח ליד הברז, וזה שתל תות ליד סוכת-הכלב, וברבות הימים קם הגן וסיפר תולדות בעליו" (עמ' 38). ^
36. למשל: "הייתי מהרהר בצער על חברי שבשכונה, הצולים עתה תפוחי אדמה על מדורה שמתחת לעמוד החשמל ומושכים עצים ממחסן בית החרושת לנקניק שבסמוך. למה באתי הנה? אמרתי בלבי" (עמ' 35); "את מאמינה באלוהים?", שאלתיה, "אני לגמרי לא" 0עמ' 33); "אתם חדשים כאן, אמיגרנטים" (עמ' 32). ^
37. האם מרפאה את הישישה, המספר מלמד את ילדיו של אבו-נימר להפעיל מכונת-כתיבה. ^
38. פרק א' וכן פרק ב'. ^
39. למשל: "שיירי עניות וטמטום של כפריים עלובים. בלואי הויית אדם. פתע נחשפו שוליהם […] נחשף קלון מערומיהם, והנה הם דלים, צפודים ובואשים" (עמ' 62). ^

הגדרות ומושגים

ריאליזם קוגניטיבי / מייצג ממשות
מונח המתאר את יחסי הגומלין בין הסיפור לבין העולם הממשי. ריאליזם מייצג ממשות איננו שואף לחקות את המציאות בלבד, אלא אף ללמד את הקורא דבר-מה אודות המציאות. ריאליזם מייצג ממשות מבקש להשפיע על הקורא, לבנות דגם כלשהו של העולם הממשי או של היבטים מסויימים של העולם הממשי, ולהקנות לקורא תובנות, ידיעות, או מודלים לתפוס ולהבין באמצעותם את המציאות הממשית.

אירוניה מילולית
מונח המתאר מבע לשוני, שחל בו ניגוד בין המשמעות המילולית של הנאמר בו לבין המשמעות הנסתרת, החבויה מתחת לפני השטח, והמשתמעת ממנו בהקשר שבו נאמר. המשמעות החבויה מובנת לקורא מכח ההקשר, הרעיונות, והערכים המבטאים את תפישותיו ודעותיו של המספר. המשמעות החבויה היא הפוכה ומונוגדת למשמעות המילולית, ולפיכך האירוניה המילולית מגחיכה ומבקרת את המתואר בה. באירוניה המילולית פועלים שלושה משתתפים: בעל האירוניה (המספר), הוא המייצר את הניגוד הנ"ל על-ידי עיטוף כוונתו האמיתית בניסוח בעל משמעות מילולית הפוכה; קורבן האירוניה, הן הדמויות אשר המספר מאמץ למראית-עין את נקודת תצפיתן ואשר אינן מודעות לביקורת וללעג המובעים על מעשיהן; הקורא, המבין כי חלים ניגוד וסתירה בין המשמעות המילולית של הנאמר, לבין כוונתו האמיתית של המספר, החבויה בין השיטין והמשתמעת מן ההקשר הרחב.

פיקוח הדוק על המשמעות
מונח המתאר את דרכי העיצוב של מרכיבי היצירה הספרותית השונים, כך שכל הרכיבים השונים של הטקסט ישרתו את המסר שהסיפור מבקש להעביר. על פי עיקרון זה, יהיו כפופים כל המרכיבים והאלמנטים ביצירה לעיקרון אידיאי מסויים, כך שכל מרכיב כשלעצמו, וכן שילוב כלל המרכיבים יחד, יביעו את אותו רעיון בדרכים מגוונות, יחדדו את המסר האחד והיחיד אליו התכוון המחבר, ויגויסו לטובת המוטיבציה האידאית שביסוד הסיפור.

יצוג ממשות באמצעות יחס רפרזנטטיבי
מונח המתאר את היחס בין העולם הבדוי לעולם הממשי, שבאמצעותו נבנה ייצוג הממשות בסיפור. כאשר יצוג הממשות נערך באמצעות יחס רפרזנטטיבי, אזי היחס בין הדגם של הממשות הנבנה בסיפור לבין המציאות הממשית הוא יחס של דומות – היינו, יחס של תצוגה וחיקוי (רפרזנטציה). על סמך הדומות הקורא מזהה את התופעה במציאות הממשית. העולם הבדוי המתואר באופן זה הוא דמוי-ממשות, והוא מחקה את הממשות בתכונותיו ובמרכיביו השונים. כלומר, לא זו בלבד שנבנה בסיפור כזה יצוג של הממשות, (דגם כלשהו המקנה לקורא הבנה כלשהי לגביה), אלא שהדגם הזה הוא גם דומה לממשות ומחקה אותה.

יצוג ממשות באמצעות יחס אילוסטרטיבי
מונח המתאר את היחס בין העולם הבדוי לעולם הממשי, שבאמצעותו נבנה יצוג הממשות בסיפור. כאשר יצוג הממשות נערך באמצעות יחס אילוסטרטיבי, אזי היחס בין הדגם של הממשות הנבנה בסיפור לבין המציאות הממשית הוא יחס של המחשה – היינו, יחס סכמתי וסמלי (אילוסטרציה). העולם הבדוי המתואר באופן זה, יתכן שלא יהיה דמוי-ממשות, שלא יחקה אותה במאפייניו השונים, או שיתרחש בו דילול של העיצוב הריאליסטי. חלף זאת, הוא ימחיש אידאות מן הממשות, רעיונות, או תכונות של המציאות, באמצעות אלמנטים בדיוניים שאינם דומים לממשות, כגון סמלים, הפשטות, יצוגים, מוסכמות או כל כיוצא באלה.

« הכתם הקודםהכתם הבא »

תגובות

תגובות בפייסבוק על "יזהר ותמוז: דידקטיקה בספרות תש"ח"

כתוב תגובה





  • אודות

  • קטגוריות

  • תגובות אחרונות

  • כתמים אחרונים

  • להירשם לעידכונים בדוא"ל

    שלח את כתובת הדוא\'\'ל שלך ומעכשיו תקבל עידכון בכל פעם שיהיה כאן כתם חדש.