ילדות בקיבוץ ובמושבה: ספרות ריאליסטית, סוציאל-ריאליסטית ולירית בשנות הארבעים

פורסם בתאריך | 6 באוקטובר 2013 | אין תגובות | תגובות בפייסבוק

ילדות בקיבוץ ובמושבה: ספרות ריאליסטית, סוציאל-ריאליסטית ולירית בשנות הארבעים
ניתוח משווה בין הסיפורים "בכי", "עד אור הבוקר" ו-"אופק"

מבוסס על מטלת מנחה בקורס "בין בדיון לממשות: סוגים בסיפור הישראלי", האוניברסיטה הפתוחה

הגדרות ומושגים

מאפייני הילדים בסיפורים "בכי" (יוסי), "עד אור הבוקר" (מוסי) ו-"אופק"
ראשית, אעמוד על אמצעי האיפיון של הדמויות. בסיפור "בכי" זוכה יוסי לאיפיון ישיר, מפי המספר, במסגרת אקספוזיציה תחילית ומרוכזת. ניתן תיאור מלא ומפורט של מראהו, אופיו, התנהגותו דרך-קבע וכן הלאה. גם בסיפור "עד אור הבוקר" ניתן תיאור מלא ומפורט של מוסי – שמו, מראהו וגילו. אולם, אופיו והתנהגותו ניתנים באמצעות איפיון עקיף בלבד: הקורא לומד עליהם מתוך פעולותיו ודבריו ומתוך מחשבותיהן של דמויות אחרות. הילד גיבור הסיפור "אופק" איננו מתואר באותה מידה של מלאות – הוא איננו נזכר בשמו או במראהו, ולא נמסר מפי המספר תיאור של אופיו או של מחשבותיו. לעומת זאת, סיפור זה נמסר רובו ככולו תוך צמידות של המספר לנקודת התצפית של הילד. מכוח צמידות זו נבנה בסיפור איפיון עקיף מלא ביותר של עולמו הנפשי של הילד. הקורא מסיק שתפיסת המציאות הסובייקטיבית של העולם, המתואר כפי שהילד תופס אותו, מעידה על נפשו של הילד, על אופיו ועל עולמו הפנימי.

השם יוסי נגזר מהשם יוסף, ויש בו נימה של הקטנה: הוא מצלצל כשם של ילד קטן, ומעלה בקורא אסוציאציות של שירי ילדים משנות הארבעים והחמישים. זהו שם שהיה נפוץ גם בגולה ומעיד על כך שהוריו של יוסי אינם ילידי הארץ. השם מוסי נגזר מהשם עמוס, אולם בשונה מההקטנה של השם יוסף, השם מוסי מצלצל כשם שיש בו חיבה ואהדה. השם עמוס הוא שם ארץ-ישראלי, שהיה נפוץ בתנועת ההתישבות העובדת. גיבור הסיפור אופק, כאמור, איננו נזכר בשמו בכלל.

לכל אחת מן הדמויות ישנם קווי אופי שונים ותכונות שונות. יוסי מתואר כילד חלש ואומלל. הוא לבוש ברישול והזנחה, מרבה לבכות, חסר מילים ואיננו יודע לבטא את עצמו ואת מצוקותיו כהלכה. מוסי, לעומת זאת, מתואר כילד חזק ביחס לגילו ולמצב שעמו הוא מתמודד. הוא מבטא את עצמו היטב ומגלה עצמאות וכושר הסתגלות. הילד בסיפור "אופק" מתגלה כחלש כשהוא עומד מול המורה והתלמידים בכיתה – נבוך, אילם ומפוחד, אולם כשהוא בגפו הוא מתגלה כבוגר מכפי גילו, רגיש במיוחד, ערני לגבי סביבתו, מעמיק ראות ולומד באופן אקטיבי וחווייתי. הוא מתואר כילד עדין, ביישן, המכיר את חיי השדה לבוריים, ואשר חושיו חדים ויחסו לטבע מלא פליאה וחמלה. הוא מעניק לטבע צביון ארוטי נשגב ומוצא בו יופי רב. הוא ניחן ברגישות רבה לצבעים, קולות וכו', בראייה משחקית, מטאפורית וסמלית המעניקה לטבע תכונות שאין אנו מייחסים לטבע במציאות המוכרת לנו.

הדמויות בכל אחד מהסיפורים הללו מאופיינות על-ידי מעמדן בחברה, יחסן עם הסובבים אותן ויחסם של המבוגרים בעולמן אליהן. מעמדו של יוסי בחברת הילדים הוא יחס נחות. הילדים האחרים פוגעים בו ולועגים לו והוא איננו נאבק בהם, אלא מבקש את הגנתה של הגננת. הוא איננו יוצר קשרים חברתיים עם בני גילו ואיננו בוגר דיו על מנת ליצור קשרים עם מבוגרים, מלבד קשר של תלות במטפלת. הקשר שלו עם אביו מפצה על מעמדו הנחות בחברה – את אביו הוא אוהב מאוד, מאביו הוא זוכה ליחס מכבד ובחברת אביו הוא מבצע פעילויות שמעוררות בו גאווה והנאה מרובות. כשהוא רוכב על החמור בשבילי המשק הוא חש שאין דומה לו בחשיבותו. בינו לבין אביו ישנה אהבה וקירבת נפש אמיתית, וביחד הם מפגינים עליונות על הכלל ואחידות כנגד החברה. במיוחד, בחברת האב מפליג יוסי למחוזות הדמיון ובורח באמצעותו ממצוקות המציאות העגומה ומן ההווה המכאיב. היכולת לחלום ולדמיין מציאות חלופית משמשת אמצעי להתמודדות עם הקושי ולבריחה נפשית ממנו. קשריו של יוסי עם אימו אינם מתוארים כשלעצמם, אולם היא מתוארת כמחוז כיסופיו, ומתוארות תחושות עזות של געגועיו אליה ושל כמיהתו לפגישה מחודשת עמה. במהלך הסיפור נבנה תהליך נפשי המבוסס על אנאלוגיות, המתקשרות לכותרת הסיפור – בכיו של יוסי נזכר ארבע פעמים ובכל פעם הוא יותר חריף מאשר בפעם הקודמת. כך נבנה תהליך של הדרדרות במצבו הנפשי, הנובעת מהדרדרות בנסיבות ובמצבו במציאות החיצונית.

מוסי שרוי במצב דומה לזה של יוסי: שניהם נותרו בקיבוץ עם אביהם בלבד, לאחר שאימם עזבה את הקיבוץ. לאור הדמיון מתבלטים ההבדלים – מוסי מתואר כילד עצמאי ובוגר. הוא מבטא את עצמו כהלכה ומסוגל לשוחח עם חברי קיבוץ מבוגרים (גרשון). לא מסופר על ילדים שלועגים לו או פוגעים בו, ולא מתואר יחס של תלות רגשית עזה שלו באביו. הוא איננו מפליג אל מחוזות הדמיון על מנת לברוח מהמציאות שבה הוא שרוי. להיפך – הוא מבקש להיות "כמו הגדולים", לקבל תפקידים שיש בהם אחריות ולקחת חלק במסגרת החברתית בקיבוץ. כמו-כן, יחסם של הסובבים אותו אליו מעיד על חברה מתוקנת ועל דאגה רבה לשלומו: אביו עובר תהליך נפשי במהלך הסיפור אשר יש בו הכרה בחשיבות של השמירה על התא המשפחתי, גרשון דואג לו כאשר אביו עסוק ואימו נעדרת, ואימו מתוארת כאם אוהבת ומסורה.

בדומה ליוסי, גם גיבור הסיפור "אופק" מתואר כחלש בחברה, מושפל, מנודה ודחוי. הוא איננו יוצר קשרים חברתיים עם בני גילו או עם מבוגרים במושבה, והוא מרבה להתבודד. כמוהו, הוא מתואר כחסר מילים, אשר איננו יודע לבטא את עצמו כהלכה. הוא מאחר לביה"ס, מפגר בלימודיו ונשאר בכיתה רק בשל תחתנוניה של אימו. הוא מתואר כיוצא דופן ונחות, ולבסוף הוא מסולק מהחברה משום שאיננו מסוגל לעמוד בדרישותיה. המורה מעליב אותו, הילדים בכיתה לועגים לו, מצדדים במורם המתנשא ונהנים מהשפלתו. אולם, בשונה מהסיפור "בכי", כל המרכיבים הללו הם שוליים יחסית בסיפור ואינם מהווים את נושאו המרכזי ואת ציר העלילה המשמעותי בו. כמו יוסי, מתואר הילד בסיפור "אופק" כמי שמפליג אל מחוזות הדמיון, בורח באמצעות החלומות מן ההווה ומן המציאות העגומה, וחולם בהקיץ על קשריהם של הוריו ועל קשריו עמהם. גם בסיפור "אופק", כמו בסיפור "בכי", נבנה תהליך נפשי המבוסס על אנאלוגיות, המתקשרות לכותרת הסיפור – ארבע פעמים מתוארת התבוננות של הילד באופק. אולם, בשונה מבסיפור "בכי", מהווה התהליך הנפשי שעובר הילד בסיפור "אופק" את מרכז העלילה ואת נושאו העיקרי של הסיפור. בשונה מיוסי, הילד בסיפור "אופק" עובר תהליך של התבגרות ולמידה, תהליך של הכרה ושל חישוף משמעות לגבי העולם. מפעם לפעם הוא מגלה כושר הבנה מעמיק יותר של הטבע, של מערכת היחסים האינטימית של הוריו ושל מקומו בתא המשפחתי. אמנם יחסיו עם הוריו לא נמסרים במהלך הסיפור במישרין, אולם מתוך ניתוח של עולמו הפנימי ושל תהליך ההכרה הנמסר בעקיפין, ניתן להסיק שהוא ניחן בכמיהה מיוחדת לאהבה, שהוא מרגיש קשר נפשי עמוק עם הוריו ושמלבד כמיהתו לאהבה הוא גם ניחן בכושר מיוחד להעניק אהבה ולהשתתף במסגרת המשפחתית באופן בוגר ופעיל.

האופן בו מתקשרים מאפייני הילדים לסוגי הסיפורים
הסיפור "בכי" הוא סיפור ריאליסטי. אמנם אין זו אפשרות בלעדית, אולם הז'אנר הריאליסטי נוטה להעמיד מספר כל-יודע ולמסור את פרטי העבר הסיפורי באקספוזיציה תחילית ומרוכזת. העובדה שמאפייניו של יוסי נמסרו מפי מספר אובייקטיבי וחיצוני, באצעות איפיון ישיר, במסגרת אקספוזיציה תחילית ומרוכזת, מהווה סממן של הז'אנר הריאליסטי. שמו של יוסי, אשר מעיד, כאמור, על כך שהוריו אינם ילידי הארץ ועל התקופה שבה העלילה מתרחשת, הוא דוגמא אחת מני רבות להצבת הבדוי בסיפור זה על רקע ממשי. כלומר, מאפייניו של יוסי מתאימים לתקופה, למקום ולחברה שעל גביהם מוצבות הדמויות הבדיוניות והאירועים הבדיוניים בסיפור. שמו, מראהו, אופיו והתנהגותו של יוסי נמסרו, כאמור, במלאות ריאליסטית, תוך פירוט רב, ותוך התייחסות לכל גורם וגורם. כמו-כן, הפירוט הרב שמר על עיקרון הרוחק הממוצע, כך שאף פרט במאפייניו לא זכה להבלטה חריגה או להדגשה בלתי פרופורציונאלית. לכל הפרטים במאפייניו של יוסי ניתן הסבר סיבתי מסתבר – את מראהו ירש מאימו, את מעמדו החברתי ירש מאביו, את בכיו ניתן להבין על רקע מצבו הנפשי ובשל מעמדו בחברת הילדים, את חלומותיו בהקיץ ואת גאוותו בעת הרכיבה על החמור ניתן להסביר באמצעות דגמים פסיכולוגיים מוכרים, של פיצוי והדחקה וכן הלאה. לכל תכונה מתכונותיו ולכל התנהגות מהתנהגויותיו ניתן להעניק הסבר סיבתי מסתבר. דמותו של יוסי ויחסו עם הסביבה מעידים על נושא חברתי מובהק של הסיפור – הסיפור עוסק בתמה "האדם והחברה", ויוסי מתואר רק מצד יחסיו עם הילדים והמבוגרים בקיבוץ, מצד יחסיו עם הוריו, ומצד מעמדו בחברה וקשריו עמה. כמו-כן, יש להזכיר שיוסי מהווה דמות חד-פעמית, ואיננו מייצג דבר-מה כללי ומופשט. הוא איננו מהווה סמל לדבר-מה ואיננו בנוי על-פי דגמים קבועים וסכמתיים. לא הובלט בסיפור ארגון מלאכותי של היצירה, ויוסי איננו בנוי על-פי מודל מוסכם כלשהו של דמות החוזר על עצמו ביצירות רבות. כמו כן, לא ניכרת ביצירה מטיבציה קוגניטיבית מובהקת, והסיפור איננו "מלמד לקח", או מעביר מסר חד משמעי.
כל המאפיינים הללו של יוסי, כפי שתוארו בסעיף הקודם, הם מאפייניו של הסיפור הריאליסטי: בחירה במספר כל-יודע המאפיין את הדמויות כמקור חיצוני, אובייקטיבי, באמצעות אפיון ישיר ובאמצעות אקספוזיציה תחילית ומרוכזת; הצבת הבדוי על רקע הממשי; מלאות ריאליסטית ושמירה על עיקרון הרוחק הממוצע; הסברים סיבתיים מסתברים; נושא חברתי – התמה "האדם והחברה"; העדר ארגון מלאכותי ומוטיבציה קוגניטיבית.

הסיפור "עד אור הבוקר" הוא סיפור סוציאל-ריאליסטי. ראשית, הוא ניחן בכל המאפיינים של הסיפור הריאליסטי כפי שתוארו בסיפור "בכי". מראהו של מוסי נמסר מפי מספר אובייקטיבי כל-יודע. שמו, כמתואר בסעיף הקודם, מעיד על התקופה, על המקום ועל החברה הממשיים שעל גביהם מוצבים הדמויות והאירועים הבדיוניים בסיפור. מראהו ופעולותיו נמסרים במלאות ריאליסטית ותוך שמירה על עיקרון הרוחק הממוצע. לכל תכונותיו ופעולותיו ניתן לתת הסברים סיבתיים מסתברים – פסיכולוגיים, חברתיים וכן הלאה. דמותו מוצגת על רקע חברתי, והוא מתואר מצד יחסיו עם החברה הסובבת, עם הוריו ועם גרשון.
מנגד, בשונה מבסיפור "בכי", בסיפור "עד אור הבוקר" ניתן לזהות מטיבציה קוגניטיבית, ויש בו מימד של יצוג ממשות. אמנם הסיטואציה שהילדים בשני הסיפורים נתונים בה דומה, אולם למעשה בכל אחד מהסיפורים מתוארת בעיה שונה: הבעיה המתוארת בסיפור "בכי" היא בעיה פרטית ויוצאת דופן, של דמויות שהן שוליות במסגרת החברתית ואינן לוקחות חלק פעיל בבניית המסגרת החברתית הקיבוצית ואופיה. הבעיה המתוארת בסיפור "עד אור הבוקר", לעומת זאת, היא בעיה טיפוסית, אשר היא מיוחדת ומובהקת לחברה הקיבוצית, ואשר רק בה ניתן למצוא בעיה שכזו – שאלת המתח שבין האישי לבין הכללי, בין התא המשפחתי האינטימי לבין האחריות הציבורית והקולקטיבית, בין חינוך ותרבות לבין עבודה וחקלאות. מוסי נשאר בקיבוץ בלי אימו משום שאימו עזבה את הקיבוץ על רקע מחלוקת אידיאולוגית ועל רקע מעורבות בגיבוש אופיו של התא המשפחתי ושל אופיו החברתי של הקיבוץ. לפיכך, הבעיה שעמה מוסי מתמודד היא בעיה טיפוסית, אשר היא יחודית ומובהקת רק לילדים בני גילו, בני דורו, בני תקופתו, אשר גדלו בחברה הקיבוצית באותה עת. כך גם באשר לעובדה שאביו מזניח אותו בשל העומס הרב בעבודתו, הנובעת ממעורבתו הרבה במערך העבודה בקיבוץ. כמו-כן, כך גם באשר לעובדה שמוסי מבקש לגלות אחריות במזרה ולהשתתף במשימות החקלאיות – כל הנסיבות הללו הן טיפוסיות ויחודיות לילד בחברה הקיבוצית.
יתר על כן, ניתן לומר שמוסי הוא דמות חיובית, משום שלמרות הנסיבות הקשות שבהן הוא שרוי הוא איננו מתואר כילד אומלל, חלש או פגוע. הוא מתמודד עם הקשיים תוך הפגנת בגרות רבה, מעורבות חברתית, איתנות נפשית ועצמאות. יחסם של הסובבים את מוסי אליו מעיד על חברה מתוקנת ובריאה. הדבר מתבטא בשם החיבה שלו, בדאגה של גרשון, המשגיח עליו כשאביו עסוק ומנסה להפגיש בינו לבין אימו, בתהליך ההכרה שעובר על כפרי במהלך הסיפור, המבין את חשיבותו של התא המשפחתי, ובאהבתה של עדנה למוסי כפי שהיא מתבטאת במחשבותיהם וזכרונותיהם של גרשון ושל כפרי. כלומר, יחסם של הסובבים את מוסי אליו מהווה דוגמה אחת מני רבות לכך שהסיפור מציג חברת מופת, שיש בה תהליך של התפתחות ותיקון. לדמותו של מוסי וליחסו עם הסובבים אותו יש חלק, אם כן, בגילום כיוון ההתפחות הרצוי של החברה המיוצגת בסיפור, וביצוג הדגם החברתי הרצוי.
כל המאפיינים הללו של מוסי הם מאפייניו של הסיפור הסוציאל-ריאליסטי: ראשית, נמצא בו את כל התכונות של הריאליזם – הצבת הבדוי על רקע הממשי, מלאות ריאליסטית, שמירה על עיקרון הרוחק הממוצע, הסברים סיבתיים מסתברים ונושא חברתי. שנית, נוסף לאלה, נמצא בו דמויות טיפוסיות, מצבים טיפוסיים, דמויות חיוביות, וגילום של כיוון ההתפתחות הרצוי של החברה המיוצגת בסיפור, על פי רוח האופטימיזם ההיסטורי ועל פי האידיאולוגיה המארקסיסטית.

הסיפור "אופק" הוא סיפור לירי. אמנם הסיפור הלירי נוטה להעדיף מספר דמות, אולם למרות שהסיפור "אופק" נמסר מפי מספר כל-יודע, הוא נמסר תוך צמידות מלאה של המספר לנקודת התצפית של הילד. הדבר מתבטא בין היתר בכך, שאיפיוניו של הילד לא נמסרים, כאמור לעיל, במישרין – המספר איננו מתאר את מראהו של הילד, גילו, אופיו, שמו וכן הלאה. לחלופין, הילד זוכה לאיפיון עקיף רב מאוד, הנוצר מכוח הצמידות של המספר לנקודת התצפית של הילד. פירושו של דבר, שהסיפור מתמקד בעולמו הפנימי של הילד ובנפשו. המציאות המתוארת היא מציאות סובייקטיבית, המעידה על עולמו הפנימי של הילד, על נפשו ועל חוויותיו כשהוא צופה בה. אולם, הדבר לא נאמר על-ידי המספר באופן מפורש – המספר איננו מצהיר שהדברים נקלטו כך על-ידי הדמות, אלא מוסר את הדברים כאילו היו עובדות אובייקטיביות. באופן זה, המציאות המתוארת בסיפור הופכת למיזוג של העולם ושל המתבונן בו ללא הפרד. העולם מוצג רק כפי שהוא משתקף בתודעת הדמות.
הילד מתבונן בטבע באופן סמלי: הטבע מסמל יחסים אנושיים, והוא מוצא באופק התגלויות של ארוטיקה, אהבה וקשרים משפחתיים. הטקסט ניחן באמצעיים לשוניים ותיאוריים רבים – סינסתזיות, אוקסימורונים, מטאפורות, דימויים, אלוזיות, משקלים, מצלולים, הנפשות והאנשות. כל האמצעים הללו מעידים על מיזוג המציאות והנפש הקולטת. הצמידות של המספר לנקודת התצפית של הילד מחוללת שינויים בדרגות שונות באופי הממשות, ויוצרת מצג של מציאות סובייקטיבית, שהיא השלכה של נפשו של הילד עליה. מתוך המיזוג הזה שבין נפש הילד לבין העולם, ניתן ללמוד בעקיפין על תכונותיו של הילד: ביישנות, עדינות, משחקיות, כמיהה לאהבה ולחום, אושר ההמצאות בטבע. תהליך ההתבגרות המתואר לעיל, המתבטא באנאלוגיות שבין ארבעת המפגשים של הילד עם האופק, מהווה תהליך לירי, שהוא מרכז העלילה של הסיפור – תהליך של למידה, הכרה, התבגרות וגילוי. תהליך של חישוף של משמעות לגבי העולם.
כל המאפיינים הללו הם מאפייניו של הסיפור הלירי: הוא מתמקד בעולמה הפנימי של דמות; כשהוא נמסר מפי מספר כל-יודע, הוא נמצד לנקודת התצפית של הדמות; העולם מתואר כפי שהוא משתקף בתודעת הדמות עד כדי כך, שהעולם והמתבונן מתלכדים בו לכדי אחדות אחת; האירועים החיצוניים הם מעטים והשפעתם על האירועים הפנימיים היא שולית – התהליך הלירי הוא ציר העלילה המרכזי, והוא עוסק בתהליך הנפשי המתחולל בעולמה הפנימי של הדמות. כמו-כן, יחסיו של הילד עם סביבתו בסיפור "אופק" אופייניים לסיפור הלירי הנוטה להעמיד במרכזו דמות בודדה שחווה קושי ביצירת קשרים עם סביבתה החיצונית ונוטה להסתגר בתוך עולמה הפנימי.

יצוג ממשות בסיפור "אופק"
הסיפור אופק הוא סיפור מייצג ממשות. ניתן להבין מרכיבים שונים של הסיפור כמייצגי ממשות ביחס אילוסטרטיבי. בין היתר, ניכר הדבר בכך שהילד והסביבה אינם מתוארים במלאות ריאליסטית – לא נזכרים בסיפור שמות, יחסים חברתיים, מראה הדמויות וכן הלאה, אלא רק עד כמה שהם תומכים במסר המובע בסופו. יצוג הממשות הנבנה בסיפור מביע חיווי בנושא אנושי ואוניברסלי, ולאו דווקא בנושא חברתי מובהק. החיווי המוצג בסיפור הוא בין שני אופני קליטה שונים – קליטה ולמידה חווייתית, אמוציונלית, רגישה, אקטיבית, המתקשרת בעולם הטבע ובעולם הילדות, ומנגד קליטה ולמידה שכלתנית, רציונלית, מקובעת, חסרת רגישות, מתנשאת, שבלונית חסרת דמיון וחסרת מעוף, המתקשרת בעולם המושבה ובעולם המבוגרים.

האנאלוגיה הזו נבנית בסיפור במספר דרכים. ראשית כל, בהשוואה הנערכת בו בין אופן הקליטה של הילד גיבור הסיפור, לבין האופן בו נלמדים מושגים במסגרת הכיתה על-ידי המורה. השוואה זו נבנית מתוך היחס המיוחד שניתן ל"אופק" בסיפור – בכותרתו, במפגשיו החוזרים של הילד עמו, הבונים תהליך לירי, ובמפגשה של הכיתה עמו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסיומו של הסיפור. מתוך שימת דגש על ה"אופק" ועל שתי הדרכים המנוגדות שבו הוא נלמד או נתפס, מכוון הטקסט את הקורא לערוך השוואה בין שני אופני הקליטה המנוגדים.

לאור האנאלוגיה הזו, מסתבר שנבנית במהלך הסיפור אנאלוגיה כללית יותר – בין עולם הטבע לבין עולם בית הספר – שלוש שלוש עיני הורד מול ארבעים עיני התלמידים; קולות שריוני הצבים לעומת קולות הלעג של המורה והתלמידים; נשיקות, ליטופים, חום ואהבה שמעניקים פרטים שונים בטבע לעומת יחס עויין וקר בכיתה, ועוד.

האנאלוגיה הזו היא ערכית ושיפוטית. מובע חיווי והערכה של כל אחת מהגישות, והעדפה מובהקת של הגישה ה"ילדותית" – החווייתית, הרגשית, הקרובה לטבע. שיפוט שלילי של עולם בית הספר ניתן בחלקו האחרון של הסיפור. חלקו האחרון של הסיפור נמסר מפיו של המספר הכל-יודע ומנקודת תצפיתו. בחלק זה אין המספר נצמד לנקודת התצפית של הילד, וניתן בו תיאור אובייקטיבי של המציאות. אולם, תיאור זה איננו ניטראלי. אופן ראייתו של הילד את עולם בית הספר נתמך בחלק זה על-ידי המספר, והמספר מדריך את הקורא להערכה שלילית של עולם בית-הספר. ההערכה השלילית של עולם בית-הספר נבנית באמצעות חיוויים ערכיים ושיפוטיים המובלעים בתיאוריו של המספר – "ציפיית זדון" של התלמידים, ביטויים טעונים כגון "משך קולו" או "דחק עליו", יחסו הנוקשה והמלגלג של המורה וכן הלאה. כמו-כן, מובעת ההערכה השלילית באמצעות אירוניה מילולית – נוצר פער בין האופן שבו תופסים המורה והתלמידים את הסיטואציה לבין אופיה האמיתי של ההתרחשות כפי שהיא נרמזת על-ידי הטקסט בין השורות וכפי שהיא מובנת לקורא – המורה טוען שהכיתה למדה "דברים חשובים", אולם הקורא מבין שדווקא הילד למד דברים חשובים, ואילו הכיתה למדה דברים טפלים. שיפוט חיובי של עולם הטבע וקליטה חושית שלו ניתן לחשוף, למשל, בעובדה שתיאור המציאות מנקודת המבט של הילד נעשה תוך שיקוע של תובנות וחוויות נפשיות שהן מעבר לכוחו של ילד בן גילו. ההכרות המיתיות, התנ"כיות והארוטיות המובעות נמסרות תוך צמידות לנקודת תצפיתו של הילד על אף שלמעשה הן מעבר לכוח הבנתו של ילד, ויש בהן כדי לפאר את הטבע ולהקנות לו הוד והדר יוצאי דופן.

כל האמצעים הללו בונים את האנלוגיה שתוארה לעיל: בקוטב האחד נמצאים קליטה חושית, רגשית, חווויתית, רגישה, בלתי אמצעית, מלאת חום ואהבה. בקוטב המנוגד נמצאים לימוד שכלתני, שינון קר, אובייקטיבי, רציונלי, חסר מעוף ודמיון, חסר רגישות והתחשבות, מקובע ומתנשא. המסר המובע על-ידי כלל הגורמים הללו הוא צידוד בעולם הטבע והעדפה של אופן הקליטה החוויתי-הרגשי. כח הדמיון הבורא נעלה על השינון הקר, כיוון שבכוחו להביא את האדם להרמוניה עם הטבע ועם סביבתו האנושית, לעשותו אנושי ומוסרי יותר. הילדות מאפשרת מגע עם הטבע ועם שאלות היסוד של הקיום האנושי, ואילו עולם הבוגרים מגיע רק להפשטות חסרות ממש.

כלומר, אמנם לא מוצג בסיפור מסר חברתי, אבל מוצגת בו עמדה חד משמעית לגבי החיים. הסיפור מכוון את הקורא להבין את הניגוד שבבסיס הסיפור כניגוד בין שתי תפיסות עולם, ולראותו חורג מן העולם המסויים היחודי שהוצג עד כה אל משמעות כללית, אל חיווי כללי לגבי הממשות. הסיום מאפשר לזהות באופק יצוג ממשות, שכן הקורא מודרך להבין את הסיפור כמדגים באופן אילוסטרטיבי דרכי קליטה שונות של המציאות.

הגדרות ומושגים

התהליך הלירי
מונח המתאר את התהליך המהווה את עלילתו הפנימית של הסיפור הלירי. בסיפור הלירי מושם דגש על תהליך פנימי המתחולל בנפשה של דמות, ומתוארים בו אירועים פנימיים-נפשיים. האירועים והתיאורים בונים רצף של חוויות, כגון רגשות, תחושות והכרות, והחוויות הללו מתקדמות ומתפתחות לכלל חוויה מסכמת. הסיפור יכול אף להתארגן בתבניות של חזרה ואנאלוגיה, המבליטות את משמעותם של האירועים ברצף. הרצף הזה הוא התהליך הלירי בסיפור. התהליך הלירי נבנה מתוך רצף של תמונות, שהחוויות הנפשיות משוקעות בהן במרומז. כלומר, הוא איננו נמסר באופן מפורש, והקורא מחלץ אותו מתוך התמונות שבהן משוקע התהליך הנפשי.

עולמה הפנימי של הדמות נמסר באופן עקיף
מונח המתאר אחת משתי דרכים שונות להציג את עולמה הפנימי של דמות. מתן עקיף של העולם הפנימי נעשה על ידי השלכה של רגשותיה, מחשבותיה ותחושותיה של הדמות על המציאות שבה היא שרויה. המציאות החיצונית אינה מוצגת "כמות שהיא", אלא כמות שהיא נקלטת על-ידי הדמות. היא מופנמת לתוך נפשה של הדמות ואינה קיימת כעולם חיצוני נפרד, כך שנוצרת מזיגה בין תודעתה של הדמות לבין המציאות ומתבטלת ההפרדה בין "האני" לבין העולם. הווה אומר, תיאורי המציאות מבטאים באופן עקיף את חוויותיה הפנימיות של הדמות – במסירתם של פרטים מהמציאות משוקעת הראייה הסובייקטיבית שלה, והם משמשים כאמצעי למבע עקיף של רגשות, מצבי נפש ודרכי קליטה.

עולמה הפנימי של הדמות נמסר באופן ישיר
מונח המתאר אחת משתי דרכים שונות להציג את עולמה הפנימי של דמות. מתן ישיר של העולם הפנימי נעשה על ידי שחזור ההתרחשויות הפנימיות בעצם התהוותן וזרימתן. כלומר, על ידי העתקת התחושות, הרגשות או ההרהורים המתחוללים בקרבה של הדמות אל המבע המילולי. בדרך זו, גם כאשר הדמות מתייחסת למציאות החיצונית, מובאת ההתייחסות מתוך תודעתה של הדמות, ומבטאת בכך את אופן פירושה והבנתה את המציאות. בדרך-כלל, כשעולמה הפנימי של דמות נמסר באופן ישיר, יתוארו אירועים חיצוניים מעטים בלבד, ויושם דגש על ההשפעה שלהם על התהליך הנפשי. בנוסף, רצף הרגשות והמחשבות ימסר תוך "חיקוי" דרכי פעולתה של הנפש, ותוך עקיבה אחר המהלכים כבעצם התרחשותם. אפשר, אם כן, שהקישורים ביניהם יהיו אסוציאטיביים, אינטואיטיביים, שרירותיים וכדומה.

תגובות