מצבה ומעמדה של ירושלים העותמאנית במאה ה-16

פורסם בתאריך | 20 באוקטובר 2013 | אין תגובות | תגובות בפייסבוק

מצבה ומעמדה של ירושלים העותמאנית במאה ה-16 :
השילטון ומוסדותיו, יחסיו של הלשטון עם עם האוכלוסיה המקומית, מעמדה המנהלי, הדתי והכלכלי של העיר.

מבוסס על מטלת מנחה בקורס: "ירושלים לדורותיה", האוניברסיטה הפתוחה

במאה השש-עשרה היתה האימפריה העות'מאנית בשיא כוחה. לאחר שבמהלך המאה הארבע עשרה כבשו הכוחות העות'מאנים את הבלקן ואת מזרח אירופה מזה, השתלטו על ערבות אירן והתפשטו לעבר הסהר הפורה מזה ואף כבשו בשנת 1453 את קונסטנטינופוליס, שינו את שמה לאיסתנבול, קבעו בה את בירתם – ושמו קץ לממלכה הביזנטית, היה המשך הדרך סלול לפניהם. ב-24 באוגוסט 1516 הביסו העות'מאנים בהנהגת סלים הראשון "יאוז" (הקשוח) את הממלוכים בקרב מארג' דאבק, צפונית לחלב, ומשם פלשו דרומה כמעט ללא קרב, כאשר ערי סוריה וארץ ישראל נכנעות בפניהם בזו אחר זו, עד ניצחונם הסופי בקרב ליד קאהיר בשנת 1517. מכאן, ובמהלך המאה השש-עשרה, אם כן, חלשה האימפריה העות'מאנית על שטחים עצומים ושלטונה היה תקיף ואיתן ופעל לקידום רווחת התושבים ובטחונם. בתקופה זו מלך הסולטן סולימאן (1520-1566), אשר נקרא בפי נתיניו "הקאנוני" (המחוקק) ובפי מעצמות המערב "המפואר". ירושלים, שהיתה זנוחה ונידחת, הרחק מעניינם של הממלוכים, זכתה בעדנה מחודשת, בתנופת בניה ושיקום, ביציבות שלטונית, בביטחון וברווחה כלכלית. כל זאת, לא בשל ענין מיוחד שהיה לשלטון העותמ'אני בעיר, אלא פשוט בשל יעילותו וסדריו.

יעילות השלטון העות'מאני במאה השש-עשרה בירושלים באה לידי ביטוי בהיררכיה השלטונית ובמערך התפקידים השלטוניים. בעלי התפקידים השלטוניים השונים ששימשו בעיר, רובם ככולם, לא היו ילידי העיר, ולמעשה אף היו רובם ממוצא תורכי-אסיאתי. הסמכות למנותם ולהדיחם היתה נתונה בידיהם של תקיפים מהם במעלה הסולם ההיררכי והם הוצבו בעיר כנציגי השלטון המרכזי בקושטא. שליט העיר, "הסנג'ק באיי", למשל, מונה בידי מושל הולאייה (הפלך) בדמשק, אם כי לעתים קרה שמונה ישירות בידי השער העליון. הוא היה אחראי על גביית המסים עבור אוצר המדינה; שמירה על הביטחון; ביצוע פקודות הסולטן והענשת העבריינים. כמו כן, הוא היה מפקדו הצבאי של כל הכח שיכל לגייס בתחום שיפוטו בעתות מלחמה. בתקופה זו מונה הבאיי בהתאם לכישוריו ויכולתו בגביית המס ובשמירת הסדר והביטחון. מלבדו, הוצב בעיר קאדי (שופט דת מוסלמי), אשר עמד בראש בית הדין השרעי בעיר. גם הוא היה על-פי רוב ממוצא תורכי ובעל מעמד גבוה. הוא מונה לתפקידו בידי השיח'-אלאסלאם, אשר ישב בקושטא והיה בדרגה שוות-ערך במערכת ההיררכית הדתית, לדרגתו של הוזיר הגדול במערכת ההיררכית החילונית. הקאדי שירת במשך שנה אחת בלבד ואחריה הועלה בדרגה, או נשלח לכהן במקום אחר. מלבד השיפוט, היה אחראי גם על העתקת הפירמנים לסג'ל, על מרשם האוכלוסין, על אישור מינוי הסנג'ק באיי ועוד. כלומר, ברשותו היו מצויות הסמכויות הפקידותיות המנהלתיות של העיר. בנוסף לבאיי ולקאדי, הוצבו בירושלים הכוחות ובעלי התפקידים שנועדו להבטיח הלכה למעשה את יציבות השלטון ואת יכולות האכיפה שלו. היניצ'רים היו חייליו-עבדיו של הסולטן, לאחר שנלקחו בכפייה בנעוריהם ממשפחותיהם הנוצריות ועברו תהליך הכשרה צבאית ארוך שנים והמרה של דתם לאסלאם. גדוד יניצ'רים הוצב במצודת העיר ושמר על בטחונה מחד, ועל האינטרסים של השער העליון, כנגד מרידות למשל, מאידך. גדוד נוסף שפעל לצדם היה גדוד "הסיפאהים" (הפרשים). המפקד בשטח, האחראי על הסדר בעיר, על ביצוע ההוראות ועל ההוצאה לפועל של פסקי הדין, נקרא "סובאשי", ומנהל הסדרים בשווקים, "המותחסיב", היה מפקח על המס, המשקלות, תקינות המסחר, המחירים והאספקה. היה זה בעל הסמכות היחיד שהיה בדרך-כלל מקומי ומונה בידי הבאיי.

יחס השלטונות לתושבי העיר היה בדרך-כלל ענייני. גישתו של השלטון העות'מאני היתה ש"נתינים מרוצים משלמים יותר", והם קידמו את רווחת התושבים בכדי להשיג את מתינותם ונאמנותם ובכדי לגבות את המסים בהצלחה. אחד האמצעים לשם כך היה ריבוי התפקידים בעיר והאיזון שנוצר ביניהם, אשר ניתן לראות דגם המקדים את הפרדת הרשויות במדינה המודרנית. במיוחד נכון הדבר לגבי הקאדי: מתוקף העובדה שקיבל את מינויו בקושטא, ראתה בו האוכלוסיה המקומית את נציג השלטון המרכזי, ואשר לפיכך היה זה מתפקידו לגונן עליה מפני השליט המקומי, ובפרט כאשר הלה חרג מסמכויותיו והתעמר באוכלוסיה המקומית. הקאדי נתפס כמגן האמת והצדק בהיותו שופט דת, והיה בלתי נתון למרותו של הפאשא. כך גם לגבי גדודי היניצ'רים, אשר מילאו בשגרה את הוראות הבאיי, אך היו נאמניו של הסולטן, ויכלו לעמוד נגדו במידה והיה בדעתו למרוד בשער העליון ולנסות לכונן אחיזה אוטונומית בעיר. יחסי השלטון והאוכלוסיה היו מושפעים מאוד מקשרי המשפחות הנכבדות בעיר עם השליט. המוני העם היו מונהגים בפועל בידי מנהיגיהם המקומיים, וכל עוד היו אלה ביחסים טובים עם המושל היה העם סובל את הפגיעות בו תוך התמרמרות בלבד, ולכל היותר תוך פניה לקושטא. תיאורי מאורעות שהתרחשו בראשית המאה השמונה-עשרה מוכיחים, כי רק כאשר נטלו נכבדי העיר את היוזמה ופתחו במרד, הצטרפו התושבים בעקבותיהם ולקחו בו חלק פעיל. מבין המיוחסים הללו יש למנות את העולמא – חכמי הדת; האעיאן – עשירי העיר והנכבדים; והאשראף – המתיחסים על צאצאיו של הנביא מוחמד, ובראשם הנקיב אלאשראף. במאה השש-עשרה לא הגיעו הדברים לכדי עימות ישיר, ולמעשה לא נשמעו אז תלונות חמורות באופן מיוחד. גם אז עיקר המצוקה המקומית נבעה מעול המסים, אך לא במידה שהדבר ניכר בתקופות מאוחרות יותר.

מעורבות השער העליון בנעשה בירושלים היתה עקיפה למדי. אין כל עדות כי העות'מאנים ראו הישג מיוחד בכיבושה של ירושלים. היא נכבשה במהלך הפשיטה דרומה ותוך כדי הדיפת הממלוכים לכיוון מצרים, בראשית המאה השש-עשרה. מסתבר, שירושלים כשלעצמה לא היוותה יעד אסטרטגי או דתי, ולא מטרה לכיבוש בפני עצמה. אמנם השלטון העות'מאני השקיע בעיר, טיפח אותה והשכין בה יציבות שלטונית ובטחונית, אולם לא באופן יוצא דופן מההשקעה שהשקיע ביתר הערים שנכבשו. הדבר בא לידי ביטוי גם במעמדה המינהלי של העיר: היא לא נקבעה לשמש אלא כראש מחוז, אחד מבין האחד-עשר שהיו כפופים לפלך של דמשק, אשר היה אחד מני רבים שהיו כפופים לשער העליון. התקשורת של השער העליון עם ירושלים נעשתה באופן נורמלי במעלה ובמורד הסולם המינהלי – מקושטא לדמשק, משם לירושלים וחזרה באותו האופן. לסנג'ק באיי של ירושלים היתה אפשרות לעקוף את סמכותו של הואלי ולפנות ישירות לוזיר הגדול במידה וראה בכך צורך, אולם גם זכות זו לא היתה יחודית למושל ירושלים. השפעה נוספת שהיתה לקושטא על ירושלים היא הסמכות למנות ולהדיח את המולא, כאמור. מלבד זאת, היה הוזיר מקבל תלונות לגבי המצב בעיר, בין אם מהקאדי, בין אם מהמשפחות הנכבדות ואנשי הדת המקומיים, ובין אם ממנהיגי המיעוטים – ובהתאם לנסיבות, עשוי היה לשלוח מפקח מטעמו על מנת לברר את הטענות. כאשר פגיעות מסויימות לא היו לרוחו, הוא שלח פירמאנים מחייבים ופסק לבטל או להוציא אל הפועל גזירות מסויימות. במקרים חריגים, הוא היה עשוי אף להדיח את מושל המחוז.

למרות מעמדה הנמוך באירגון המינהלי, אין לטעון כי קדושתה של ירושלים לאסלם נעדרה מעיניהם של הסולטנים. מעורבותם בנעשה בירושלים באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בתנופת הבניה והפיתוח שהתחוללו בה במאה השש-עשרה, ואשר מיוחסים בעיקר לסולימאן המפואר. אחת הפעולות המרכזיות שנקט היתה שיפוץ מבני הדת בעיר, הרחבתם ופיאורם. בין היתר, בהר הבית פעל רבות לשיפוץ ושיפור פניהם של המבנים, ובמיוחד של כיפת הסלע. מלבד זאת, פעולות הפיתוח בירושלים במאה השש-עשרה עשוה לעיר שהמסחר בה ער ושוקק ופעילותה הכלכלית ענפה ומסועפת. מספר צעדים מסוגים שונים, אשר ננקטו בשל מספר טעמים שונים, הצטברו יחדיו והצטרפו זה לזה, עד אשר יצרו את התנאים המועילים לקיומו של מסחר תקין ופעיל. ראשית, על מנת להבטיח את ביטחון העיר, הוקמה החומה הרחבה המקיפה את העיר עד ימינו, אשר נבנתה בשנים 1538-1540. בחומה שזורים צריחים, מגדלים ושערים, פחות או יותר בתוואי החומה שקדמה לה, אשר עמדה אז בהריסותיה. משהובטח הביטחון בפנים העיר, היה צורך לדאוג לביטחון במרחב ובדרכים אל העיר, על מנת להקל על הצליינים והעולים לרגל, ובכך אף להרחיב את היקף התופעה. למעלה מן המבקרים היהודים והנוצרים, יש לציין את המשתתפים בשיירת החג', אשר עברה בדרכי מחוז ירושלים, ואשר רבים ממשתתפיה היו עולים לזיארה לעיר לבקר בה בדרכם למכה או בשובם. למרות שאבטחת הדרכים נעשתה בעיקר משיקולים דתיים, היינו – בכדי לאפשר למאמין המוסלמי לקיים את מצוות החג' – נודעה לצעד זה חשיבות רבה על כלכלת העיר. הצליינים שילמו מס בכניסתם לירושלים, ואף הועילו לכלכלתה בעצם נוכחותם בה, כצרכנים של מזון, לינה, מזכרות וכדומה. פעולה נוספת שהיתה הכרחית לקיום החיים האזרחיים בירושלים היא שיפוץ ושיקום מפעלי אספקת המים לעיר. שיפוץ "בריכת הסולטן" הוא המרכיב העיקרי בעניין זה, ובנוסף לו הוקמו ברחבי העיר רהטים ואמות מים, אשר הובילו מים מבריכת הסולטן לעבר הר הבית ולשכונות, הוקמו מרחצאות ציבוריים וקו המים מבית לחם נהנה מתחזוקה שוטפת. בשנת 1563 שכרו סוחרים יהודים ונוצרים את חנויותיהם בשוק הירקות החדש, שנחנך באותה שנה, לפרק הזמן יוצא הדופן של תשע שנים. פירושו של דבר שבטחונם ביציבותה הכלכלית של ירושלים היה רב, והם לא חששו מהסיכון שבהתחייבות לטווח ארוך. אכן, באותה עת היתה ירושלים בטוחה ויציבה. שנה לאחר מכן החלו שיפוצים בשוק הכותנה, אשר היה הקדש לכיפת הסלע כבר מימי הממלוכים, אך בסוף תקופתם נותר זנוח וכושל – והוא התפתח והתרחב, המסחר בו חודש ביתר שאת, נפתחו בו חנויות חדשות ודמי השכירות בו עלו. בשנות השישים נבנה שוק התבלינים החדש בתוך בניין מקורה, מתוך מגמה עות'מאנית לחזק את מסחר התבלינים בדרך התבלינים המסורתית, ולהתחרות בדרך כף התקווה הטובה שנתגלתה לא מכבר. כמו כן היו בירושלים חקלאות מועטה ותעשיה קטנה, כגון בתי בד, תעשית סבון, טחנות קמח וכו'.

ניתן לשרטט מתאם במהלך ארבע מאות השנים של תולדות האימפריה העות'מאנית, בין הנעשה ברחבי האימפריה ככלל, לבין הנעשה בירושלים. מרגע שחדלה האימפריה לכבוש שטחים ונבלמה, החלה לסגת ולאבד מהטריטוריות שלה – נעשה תקציבה מצומצם יותר – עצמתו ויוקרתו של הסולטן פחתו – לשם גיוס כספים ניתנו המשרות בפלכים ובמחוזות לכל המרבה במחיר, ללא שיקול ענייני של התאמת המועמדים לתפקיד – המושלים המקומיים לא השקיע בתחומי שליטתם לטווח ארוך ולא דאגו לטובת התושבים, כי אם עשקו אותם עד כלות מתוך מאמץ להשיב לעצמם את כספי קניית המשרה – הערים התנוונו והמסחר והביטחון דעכו והתערערו. היו אלה, אם כן, חמישים עד שבעים השנים הראשונות של השליטה העות'מאנית בירושלים, שהיוו את יקיצתה מן התרדמה הממלוכית ותנופתה לחיוניות ורעננות מחודשת. בפרק קצר זה נהנתה מחשיבותה הדתית ומפיתוח ותמורה בבניינה, בטחונה וכלכלתה, בטרם החלה להיזנח ולדעוך אט אט בשנית.

« הכתם הקודםהכתם הבא »

תגובות

תגובות בפייסבוק על "מצבה ומעמדה של ירושלים העותמאנית במאה ה-16"

כתוב תגובה





  • אודות

  • קטגוריות

  • תגובות אחרונות

  • כתמים אחרונים

  • להירשם לעידכונים בדוא"ל

    שלח את כתובת הדוא\'\'ל שלך ומעכשיו תקבל עידכון בכל פעם שיהיה כאן כתם חדש.