פרשת בית הכנסת הרמב"ן, בין שלטון הממלוכים לשלטון העות'מאנים, עד 1587

פורסם בתאריך | 20 באוקטובר 2013 | אין תגובות | תגובות בפייסבוק

פרשת בית הכנסת הרמב"ן, בין שלטון הממלוכים לשלטון העות'מאנים, עד 1587

מבוסס על מטלת מנחה בקורס: "ירושלים לדורותיה", האוניברסיטה הפתוחה

קטע מצו סולטני משנת 1587
…העדה היהודית המחזיקה בצו הסולטני והגרה בעיר ירושלים עצמה באה אל מושב [בית הדין של] השריעה. בית הכנסת העתיק שלהם נמצא בקרבת מסגד נאצל. מזה שנים אחדות הם הסתבכו [עם המוסלמים] ובשל כך נעשתה בדיקה בהתאם להוראה [שלי] והינתן צו בקשר לאותו מסגד נאצל; במקום זהו מסתיים המסגד הנאצל צריך היה להיבנות קיר; בתוך בית הכנסת של העדה היהודית יש מרתף מקורה וברור וגלוי, כי אותו מרתף היה של העדה היהודית מימים ימימה. ניתן [בעניינו ליהודים] כתב-אישור שרעי, והסכסוך הוכרע [בבית הדין]. למרות זאת ה[סנג'ק] ביי של ירושלים רק למטרת גזילת כסף לא אפשר לאחרונה לעדה היהודית לתפוס את הכניסה לבית הכנסת שלהם שניתן [בעניינו] צו; הוא מנע [אותם מלהיכנס]. למרות שגבה בשלמות את כספם לא נמנע מלהתערב [בעניינם] ולהקשות [עליהם]. הואיל וכך, ובכלל העושק וההתאנות להם הודעת, כי העדה הנזכרת התכוונה, כנראה, לכלות ממקום מולדתה. בשל כך נבדק [העניין] בעבר וניתנה הוראה לפעול בהתאם לצו. צוויתי [כדלהלן]: אם, אכן, העניין הנזכר נבדק בעבר על פי הוראות השריעה הנאצלת, ניתנה הכרעת בית הדין והצאו צו וכתב-אישום, יש לפעול בהתאם לכך. אל תאפשרו לאף אחד להתאנות ולהסיג גבולו של אף אדם בניגוד לשריעה הנאצלת, ולהוראה הסולטנית. אם יעשוק [מישהו] ויפגע [ביהודים] בניגוד לשריעה הנאצלת, כאשר יקרה הדבר עליכם לשלוח עצומה [בעניין זה] לחצרי הנעלה…
[מתוך: א, כהן – יהודי ירושלים במאה השש-עשרה לפי תעודות תורכיות של בית הדין השרעי, ירושלים תשל"ו, עמ' 63-64].

הרקע לסכסוך והצדדים המעורבים בו
הסכסוך על בית הכנסת הרמב"ן בירושלים, בין הקהילה היהודית לבין קנאי הדת המוסלמים, החל שנים רבות לפני הכיבוש העות'מאני. ר' משה בן נחמן עלה לירושלים בשנת 1267, שנים ספורות לאחר שהעיר נכבשה בידי הכח הממלוכי העולה ממצרים. יש הרואים בו מחדש הקהילה היהודית בעיר, אשר הלכה והתעוררה מאז, והתגבשה במידה רבה סביב בית הכנסת שהקים, כאשר הכניסה להר הבית נאסרה על היהודים ולכותל המערבי טרם נודעה חשיבות דתית ורגשית. בשנות השבעים של המאה החמש עשרה התעורר סכסוך חריף בין הקהילה היהודית לבין האוכלוסיה המוסלמית בעיר, אשר תהודותיו עברו דרך מערכת המשפט המקומית, פסיקות דת, ועידה משפטית המורכבת ממספר נציגים, והגיעו עד השלטון המרכזי בקאהיר. פרשה זו היתה כרוכה בהוצאות מרובות מצד היהודים, אשר היו משלמים את המס כחטיבה אחת, מבלי התחשבות במספר הנפשות בקהילה, ושקעו במשבר כלכלי מצטבר. היה לפרשיה זו חלק נכבד בתהליך התדלדלות הקהילה היהודית בירושלים ונטישתה של העיר בידי יהודיה.

ראשיתה של הסוגיה בקריסתו של חלק ממבנה הקדש יהודי בשנת 1473. אותו מבנה היה סמוך למסגד, אשר במקורו היה שייך ליהודים גם כן, ולפיכך לא היתה אליו גישה נוחה מן השכונה המוסלמית. המוסלמים רצו לנצל את ההזדמנות ולטעון כי המבנה שקרס היה שייך להם, וכך לפתוח גישה נוחה יותר אל המסגד. אולם, התברר להם עד מהרה כי לא זו בלבד שהמבנה אכן שייך ליהודים כדין, אלא שאפילו מבנה המסגד עצמו היה שייך ליהודים במקורו, והם משכו ידיהם מן העימות. על מנת שלא לצאת במפח נפש, הפנו המוסלמים באותו שלב את מאמציהם לעבר בית הכנסת הרמב"ן, טענו – ובצדק – כי הוא נבנה לאחר הכיבוש המוסלמי הראשון בעיר, ודרשו להרסו בהתאם להלכה המוסלמית ולחוק השרעי. שלושה משפטים נערכו בסוגיה, ופעם אחר פעם פסק אבן עוביא, הקאדי השעפאי הירושלמי, כי בית הכנסת אכן חדש וכי יש להרסו, להפקיעו מידי היהודים, או לכל הפחות לאסור עליהם להשתמש בו כבית תפילה. בין משפט למשפט הפעילו היהודים מאמצים ניכרים, עתרו לערכאות גבוהות יותר ושלחו מכתבים לשלטון המרכזי על מנת לבטל את רוע הגזירה. פעם אחר פעם נענו בקשותיהם במידה כזו או אחרת, ועלה בידם להציל את בית הכנסת מהריסה. כאשר פסק הקאדי כי יש לגזול את בית הכנסת מידיהם בראשונה, פנו לקאהיר ומשם הורו על עריכת משפט נוסף. כאשר פסק הקאדי – בניגוד לדעותיהם של יתר חכמי הדת אשר לקחו חלק בדיוני הועידה המשפטית – שיש להשאיר את המבנה ברשותם של היהודים, אך לאסור עליהם להתפלל בו, פנו אל הסולטן בשנית והלה התיר להם גם את התפילה. כשפתחו את הפעילות הדתית בבית הכנסת מחדש, בחגיגיות רבה, פרסמו קנאים מוסלמים מכתבים המאשימים את השלטון המרכזי בקבלת שוחד ובהטיית משפט. בזעמו על הפרסומים הללו, זימן הסולטן אליו את אבן עוביא ואת אלנשאשיבי, הנט'ר אלחרמיין, אך אבו אלעזם אבן אלחוואי, דודו הירושלמי של הקאדי השעפאי במצרים, הטעה אותם והביא לידי כך שבמקום לסור לארמון הם ערכו משפט שלישי. אחר שעמד הקאדי על דעתו בשלישית וקבע כי המבנה חדש, הורה המופתי הירושלמי על הריסת המבנה וההמונים הוציאו את ההוראה אל הפועל. הפעם, כשפנו היהודים אל השלטונות, נערך משפט בראשותם של חכמי הדת הגבוהים בבירה. בהחלטתם נענשו הקאדי והנאט'ר אלחרמיין והודחו מתפקידיהם. בית הכנסת נבנה מחדש תוך אבטחת הבונים בידי שומרים מטעם המלכות.

בשנות השלושים של המאה השש עשרה ערכו היהודים עבודות שיפוץ והרחבה בבית הכנסת. בשל קרבתו של בית הכנסת למסגד החשוב סידנא עומר עורר הדבר את זעמם של המאמינים, אשר ראו בכך פגיעה בעקרון הקוראני בדבר עליונותה של האוכלוסיה המוסלמית בשטחי שלטון האסלאם. בשנת 1540 הנהיג המיסטיקאי המוסלמי האדוק, אחמד אלדג'אני, אשר היה אחראי גם על גירוש הפרנציסקנים מהר ציון, את העדה המוסלמית הדתית, והם ערערו על בעלותם של היהודים על חלק משטחו של בית הכנסת. בהמשך, הם ערערו אף על עצם זכותם של היהודים להשתמש בו כבית תפילה, על סמך אותה הטענה משכבר, שהוא חדש, ונבנה לאחר הכיבוש המוסלמי. הקהילה הציגה את המסמכים הממלוכיים הרשמיים המאשרים את בעלותה על בית הכנסת ואת היותו משכן תפילה מוכר ומותר. הפוסקים המקומיים קיבלו את המסמכים כתקפים ודחו את תביעות המוסלמים. בשנת 1556 הנהיג אלדג'אני ניסיון נוסף באותם אמצעים, אך הוא סוכל מבעוד מועד בשוחד מצד היהודים. בשנת 1586 הציגו קנאי הדת המוסלמים את תביעותיהם בשלישית, והפעילו לחץ על חדוארדאיי באיי אבו סייפין, הסנג'ק באיי של העיר. הפעם הם הונהגו בידי המופתי המקומי, והמושל נענה לתביעותיהם וגירש את הקהילה היהודית מהמקום. הצו הסולטני שנשלח בשנת 1587, נשלח בעקבות מחאותיהם הרבות של היהודים ופנייתם לשער העליון.

האמצעים בהם נקטו הצדדים השונים
לאורך תולדות הסכסוך לא נקטו המוסלמים בדרך-כלל בצעדים חריגים על מנת להשיג את מטרותיהם. העובדה כי היוו את רובה של אוכלוסית העיר והעובדה כי נמנו על הדת השלטת, הדריכו את מהלכיהם בפרשה. ציבור העדה המוסלמית היה מושפע ממנהיגיו הדתיים המקומיים, ויתכן אף כי הללו היו מושפעים מהלכי הרוח הציבוריים ומרחשי הלב של הקהל אותו יצגו והנהיגו. כאשר התמרמרו על אובדן הזדמנות שניתנה להם לכאורה לפרוץ מעבר נוח למסגד בתקופה הממלוכית, הם לא נזקקו אלא לפניה אל הקאדי להציפו בתלונותיהם ובתביעותיהם. הקאדי לא היה שופט בלבד, כי אם גם מורה דרך רוחני ומנהיג דתי, אשר היה בעל השפעה רבה על קהל המאמינים המוסלמים. יתכן שמלבד זאת שעמד באמת ובתמים מאחורי פסיקותיו המשפטיות, ראה בפרשה אף הזדמנות לרכוש את אהדת הציבור המוסלמי ולרומם את מעמדו בקרבם. מנהיגותם של אנשי הדת ניכרת גם במעשיהם של המופתים, פוסקי ההלכה, בשתי התקופות. בראשונה היה זה המופתי שהורה על הריסת בית הכנסת, כאשר הקאדי רק פסק שבית הכנסת אכן חדש. בתקופה העות'מאנית הנהיג המופתי את התלונות והתביעות במחצית השניה של שנות השמונים של המאה השש עשרה, ויש להניח כי יצוג הדרישות העממיות הועיל לשני הצדדים: למעמדן של הדרישות נוסף תוקף רשמי ומכובד כאשר היה זה המופתי שהציגן בפני השליט, ואילו המייצג, כלומר המופתי עצמו, מן הסתם, זכה בזכות מעורבותו בהערכה והוקרה מאת הציבור. ניתן לשער כי למעורבותו התככנית של אבו אלעזם אבן אלחוואי, בעל הקשרים והמגעים בחצר הסולטן, במאה החמש עשרה, וכן למעורבותו של המיסטיקאי המוסלמי האדוק אלדג'אני, היתה השפעה דו-צדדית דומה.
מעשיהם של המוסלמים המקומיים, אם כן, נשארו ברמה המקומית. מעשיהם הוגבלו לפנייה אל מנהיגי הדת הרשמיים והמוכרים, כגון הקאדי בתקופה הממלוכית, או אל מושל העיר בתקופה העות'מאנית באמצעות דוברים בעלי מעמד רם כמנהיגי דת מקומיים, גם אם מעמדם לא היה מעוגן כסמכות שלטונית. מלבד זאת, כאוכלוסיה חזקה ומוגנת היה באפשרותם אף לנקוט בפעולה ישירה מבלי להסתכן, דוגמת זו שנקטו כאשר הוציאו לפועל את פסק ההלכה שנתן המופתי והרסו את בית הכנסת במו ידיהם.

היהודים, לעומת זאת, לא נהנו מהשפעה דומה במאזן הכוחות בירושלים תחת שלטון מוסלמי, ונדרשו לפעול להשגת מטרותיהם ביתר מרץ. שוב ושוב הם ניסו להסתמך על כוחו של אחד מהשניים: השלטון המרכזי, או הכסף. בתקופה הממלוכית הם לא נלאו מלשוב ולעתור לערכאת הסולטן בקאהיר שלוש פעמים, לאחר כל פסיקה מקומית. הפנייה הראשונה, לאחר שנגזר עליהם לסור מן המקום, לא הובילה אלא להוראה לערוך משפט נוסף. אם להאמין למקורות המוסלמיים, אזי פנייתם השניה, לאחר שבמשפט החוזר נפסק כי ברשותם לאחוז במבנה אך לא להתפלל בו, היתה מלווה אף בתשלום שוחד. עובדה זו עשויה להסביר בשל מה נעתר הסולטן לאפשר להם את מה שאסר עליהם פוסק הדת המוסלמי. מובן כי היה הסולטן שליט אוטוקרטי וכי היה בידו לקבוע כל שחפץ, אולם הנסיבות הפוליטיות הרגישות הביאו לכך שהיה זה מעשה חריג מצדו להפר בגלוי את ההלכה המוסלמית או את המצוות מן הקוראן. גם כאשר יצאה לבסוף מקאהיר ההוראה לכונן את בית הכנסת מהריסותיו, היא ניתנה מידי הקאדי הקאהירי ולאחר שנערך משפט מוסלמי כהלכתו. זאת למרות שהכרעת המשפט היתה ככל הנראה צפויה מראש, ויש לשער כי הסולטן וידא שעמדתו בעניין תהא בהירה למתדיינים ולפוסקים.
מובן כי במקרים בהם היה הצדק עמם בלאו הכי, נהנו היהודים מיתרון הן תחת שלטון הממלוכים והן תחת שלטון העות'מאנים. מתחילה, כל המאבק סביב בית הכנסת הרמב"ן החל כהטיית ניסיון ההשתלטות המוסלמי על מבנה הקדש יהודי אחר שנמצא בסמוך, ואשר הפריע את מעברם הנוח של המוסלמים למסגד סידנא עומר. מאחר ולא היה ספק כי המבנה, אשר נהרס ברעש אדמה, היה בבעלות יהודית על פי הדין – נסתיים ספתח זה של הפרשה לטובתם, בלא התערבות מבחוץ. כך היה גם כאשר הטילו דופי המוסלמים בעצם בעלותם של היהודים על בית הכנסת, כשהפרשה קמה לתחייה מחדש, בשנת 1540. לזכותם של היהודים עמד הפעם כתב האישור הממלוכי המקורי, אשר העיד באופן רשמי ביותר כי המבנה נמצא בבעלותם מאז שנבנה. למרות שלאמיתו של דבר אמנם נבנה בית הכנסת לאחר הכיבוש הממלוכי, הרי שלהתנהלותה הבירוקרטית המסודרת של הקהילה היהודית נגלתה תועלת רבה, והעובדה שנמצא ברשותה המסמך הסולטני מהמאה החמש עשרה, אשר העיד באופן רשמי כי המבנה איננו "חדש", נתקבלה כראייה מהימנה וחותכת גם לשאלה זו, לפחות בתחילה. כאשר נעשה ניסיון נוסף מצד המוסלמים להשתלט על המבנה, השתדלה הקהילה היהודית להימנע מעימות או משפט נוסף, ובהקדימה תרופה למכה שיחדה את המושל המקומי וגייסה את תמיכתו. רק כאשר העלה את הטיעונים חכם דת, פוסק ההלכה הירושלמי, המופתי, שדבריו היו נאמנים על השלטון וזכו לאוזן קשת, השתכנע הבאיי וגירש את היהודים מן המקום. הצו הסולטני משנת 1587 נשלח לאחר שנקטו היהודים שוב באמצעי המקובל עליהם משכבר, ופנו אל השער העליון. שתדלנות מרובה ואינטנסיבית, אולי אף תוך מתן שוחד, ותוך שימוש באיום ה"וטאן" – האיום לנטוש את העיר בהמוניהם, השיגו להם לבסוף את מבוקשם.

האופן בו מצטיירת בתעודה מערכת היחסים בין יהודי ירושלים לשלטון המרכזי
מערכת היחסים המצטיירת מן התעודה, בין יהודי ירושלים לבין השלטון המרכזי, מודגשת נוכח ההבדלים שבין יחסיה הקהילה היהודית עם השלטון המרכזי לבין יחסיה עם השלטון המקומי. בסוף שנות השמונים של המאה השש עשרה, כבר לא היו מנגנוני השלטון העות'מאניים יעילים ואפקטיביים כשם שהיו עשרות שנים ספורות קודם לכן. הבלימה בהתפשטות הכיבושים החלה והמחסור התקציבי באוצר המדינה נהיה מורגש. כתוצאה מכך, נעשו המשרות בפרובינציות ברחבי האימפריה קניינם של המרבים במחיר עבורן. פירושו של דבר, שנוכח עיניהם של השליטים המקומיים לא עמדו עוד רווחת האוכלוסיה, שיפור תנאי חייה ובטחונה, כי אם הרצון להרוויח מחדש את ההוצאות הגבוהות שהוציאו לשם רכישת המשרה. לא זו בלבד, אלא ששוב לא נדרשו להוכיח כישורים כלשהם בתחום הממשל, שמירת הסדר והביטחון, היוזמה והאירגון – שכן כל האלמנטים הללו לא היו נזקפים לזכותם או מכתיבים את שיקולי הממונים עליהם לקדמם ולהעלותם בדרגה. חלף זאת, הם נדרשו רק לגייס כספים רבים ככל הניתן, בכדי לרכוש באמצעותם את משרתם הבאה. הדבר גרם לכך שבין השלטון המקומי לבין התושבים הלך ונפער פער רחב, והתפתח ביניהם ניגוד עניינים מובהק. בתוך ניגוד העיניינים הזה איבדו המושלים במידת מה את סמכותם על נתיניהם, ועל כן נמנעו מעימותים ישירים ובלתי הכרחיים, כמו גם מהשקעה בפעולות ארוכות טווח. מעבר לכך, בהזדמנויות מסוימות, ובמידת מה בשל חולשת מרותם, השתדלו המושלים להרוויח עד כמה שניתן את אהדת הציבור ואת תמיכתו. מתוך צירוף שתי העובדות הללו, ניתן להבין מדוע נטה הסנג'ק באיי לטובת העדה החזקה והשלטת בעיר, והפלה את המיעוטים. מסופר למשל, כי במאה השבע עשרה הגיעו הדברים לידי כך שרק היהודים והנוצרים היו משלמים מסים בירושלים, ואילו המוסלמים נהנו מפטור בלתי רשמי אך גורף, בשל עוצמתם הפוליטית ובשל אי הנכונות של השליטים המתחלפים להיגרר לעימות חזיתי מולם ולדרוש מהם את המסים שסירבו לשלם. מכאן מובנת גם פסיקתו של אבו סייפין לגרש את היהודים מבית הכנסת, וכך לזכות באהדה של קבוצת הרוב של נתיניו.

לשלטון המרכזי, מנגד, על אף שאת המינויים לא העניק מתוך שיקולי התאמה לתפקיד, היה אינטרס ברור בסופו של יום לשמר את האימפריה איתנה ויציבה. לשם מטרה זו, האמינו בשער העליון כי יש צורך לנהל את האימפריה ביושר ותוך שמירה על איזון, לשמור על תקיפות מחד, אך גם על רוחות רגועות מאידך. בכל אימת שחשו תושבים כי פגיעת השלטון המקומי בהם איננה מוצדקת, היו פונים לקושטא מתוך ידיעה כי שם יעמדו לצדם, ברובם המוחלט של המקרים. חרף השחיתות שפשתה במערכות, הוסיף הוזיר הגדול על פי רוב לדבוק באמונה שנתינים מרוצים משלמים מסים רבים יותר וביתר קלות, ועל כן שביעות רצונם של הנתינים עמדה לנגד עיניו. הפירמן הנדון, אשר נשלח בשנת 1587, לאחר שהיהודים קבלו בפני השער העליון על פעולתו של חדורדאיי באיי, הוא דוגמא טובה לגישה זו. במערך שיקוליו של הוזיר הגדול יש למנות את ההשערה כי תלונות היהודים לוו בשוחד, וכן את איום ה"וטאן", אשר ישומו היה מערער את היציבות בעיר ואת הסדר הציבורי, והיה פוגם במכסת המס שלה – שכן עושק היהודים והטלת קנסות ומסים מיוחדים עליהם נעשו רווחים יותר ויותר.
גם במקרה זה, כשם שהיה בעת שהסולטן הממלוכי דן בגורלו של אותו בית כנסת, לא יצא הסולטן כנגד הקוראן ופסיקותיהם של חכמי הדת באופן גלוי, והתיימר להסתמך בפסיקותיו על "השריעה הנאצלת". הפירמן התייחס באופן חד צדדי ומגמתי להיסטוריה של המשפטים שנערכו לגבי הפרשה, ודבק במתכוון במסמך הממלוכי שבידי היהודים, תוך התעלמות ממשפטים אחרים שנערכו באותה תקופה ומעמדותיהם של מנהיגי הדת הירושלמיים בדורו. הוא מאשים את הסנג'ק באיי בהטיית משפטת מכוונת, הנוגדת את הפסיקה הדתית במודע, לדבריו: בשל סחטנות גרידא. במשפט הסיכום מוסיף הסולטן לתיבת "השריעה הנאצלת" אף את תיבת "ההוראה הסולטנית", ומתייחס בכך לקאנון. מגילת החוקים האזרחית הסולטנית נועדה במקורה להתייחס לנושאים שאין השריעה נוגעת בהם, ולהוות השלמה לה מטעם השלטון, מבלי לפגוע בה ולסתור אותה, תוך אי הכרה מוחלטת בעיקרון הפרדת הדת והמדינה. אולם מטרותיהם הארציות של הסולטנים לא התיישבו תמיד עם ההלכה המוסלמית, וקרה לא אחת כי בין הקאנון ובין השריעה נתגלו סתירות. במקרים אחרים נשלחו צווים האוסרים על השפלת יהודים ופגיעה בהם בדרכים שונות, למשל האיסור שנגזר עליהם בירושלים ללבוש לבן והחיוב ללבוש צהוב, למרות שלנוהגים אלה סימוכין מקובלים ביחס הקוראן לאהל אלד'מה. לצווים אלה נוספה התיבה השלישית, היא "הנוהג הנקוט", אשר באה לאפשר חריגה מן החוק הרשמי, מבלי להצהיר על כך בריש גליי, על מנת לאפשר לנתינים היהודיים לחיות את חייהם בשלום, ואגב כך להבטיח את נאמנותם ואת מסיהם.

למרות כל האמור לעיל, תועלת השלטון המרכזי לאוכלוסיה היהודית היתה בסופו של דבר כנראה מוגבלת למדי. נקיטת צעדים סמכותיים כנגד שליטי המחוז היתה צעד נדיר ביותר, ואף במקרים המעטים שפעלו הסולטנים נגד הבאיים היה זה באיחור ובמידה לא מרתיעה. מתוך ריבוי הפירמנים שנשלחו מקושטא לירושלים, חלקם חוזרים על קודמיהם בכל עיקריהם, ניתן להסיק כי השפעת הצווים על בעלי עמדות השררה והכח בעיר היתה מועטה וכי הם לא יושמו הלכה למעשה. תקיפות השלטון המרכזי דעכה עם דעיכת המנגונים בכלל, והוא מיעט יותר ויותר באכיפת צוויו והוראותיו.

« הכתם הקודםהכתם הבא »

תגובות

תגובות בפייסבוק על "פרשת בית הכנסת הרמב"ן, בין שלטון הממלוכים לשלטון העות'מאנים, עד 1587"

כתוב תגובה





  • אודות

  • קטגוריות

  • תגובות אחרונות

  • כתמים אחרונים

  • להירשם לעידכונים בדוא"ל

    שלח את כתובת הדוא\'\'ל שלך ומעכשיו תקבל עידכון בכל פעם שיהיה כאן כתם חדש.