היציאה מן החומות

פורסם בתאריך | 21 באוקטובר 2013 | אין תגובות | תגובות בפייסבוק

היציאה מן החומות

מבוסס על מטלת מנחה בקורס: "ירושלים לדורותיה", האוניברסיטה הפתוחה

היציאה מחוץ לחומות העיר העתיקה במהלך המאה הי"ט שינתה את פני העיר ללא הכר. האוכלוסיה בעיר גדלה מ-9,000 נפש בראשית המאה לכדי 70,000 נפש בתקופה של ערב מלחמת העולם הראשונה. העיר שנוסדה מחוץ לחומות היתה מרובת אוכלוסין ובעלת שטח רחב בהרבה מהעיר העתיקה. לחדירת המעצמות הנוצריות לירושלים היתה השפעה חשובה על תמורות שחלו בה וחילחול של רעיונות ותופעות מערביים אירופאיים לנעשה בה. היו אלה נציגי המעצמות שיצרו את התקדים ביציאה מן החומות, בשל תקציביהם ובשל יכולותיהם הטכנולוגיות, תעוזתם ואופק ראותם, אשר קשורים בתרבות האימפריאליסטית שהזינה אותם. יחד עם זאת, עיקר ההתישבות מחוץ לחומות נעשתה בידי יהודים, אשר חלקם היחסי באוכלוסית העיר הלך וגדל במרוצת המאה עד אשר היוו כמחצית מתושביה בסופה. התפשטות העיר מחוץ לחומות החלה בפסיפס של מאחזים שצצו ברחבי השטח, נוצריים, מוסלמיים ויהודיים – בין אם היו אלה מבני דת, מוסדות מדיניים כקונסוליות, מבנים ציבוריים כבתי חולים ובתי ספר, ובין אם היו אלה לבסוף אף מושבות ושכונות מגורים בעלי מאפיינים שונים. עם הזמן נתמלאו החללים והבניה נצטופפה, עד אשר נהיתה עיר חדשה שעמדה בפני עצמה, ונבנתה בטכנולוגיה, אמצעים וארכיטקטורה מודרניים ובהשפעת סגנונות ורעיונות מערביים ורוסיים. פסיפס המאחזים המגוונים נעשה לרצף אחיד, שהיה מחולק למתחמים לפי שלוש הדתות, כאשר כל מתחם היה מחולק לפי החלוקות הפנימיות העדתיות והחברתיות. אופיה הפיסי של העיר החדשה היה קשור קשר בל ינתק, אם כן, באופן היווצרותה, בנסיבות, בכוחות ובגורמים השונים שלקחו חלק בבניה או השפיעו עליה ברעיונותיהם ובתרבותם.

בניה נוצרית ומעורבות המעצמות הזרות
עד שנות הארבעים של המאה הי"ט לא העזו תושבי ירושלים לצאת אל מחוץ לחומות העיר בשל החשש משודדי דרכים ומפורעי החוק הבדווים אשר שלטו למעשה במרחב. הם העדיפו להסתגר בתוככי החומות על אף שגם שם לא נעדרו קשיים. רק באמצע שנות הארבעים החלו סימנים ראשונים של נכונות להגיח אל המרחב, כאשר החלו בעיבוד שטחים חקלאיים באופן תעשייתי יותר.

השפעה של ממש על היציאה מחומות העיר העתיקה בירושלים נודעה דווקא למעצמות המערב. מעצמות אלה קיוו להשיג נתחים גדולים ככל האפשר מהאימפריה העות'מאנית המדרדרת וניסו לזכות בדריסת רגל בחלקיה השונים. ההנחה היתה, שמי שימצא כבעל השפעה מרובה יותר ונוכחות מאסיבית יותר בכל איזור, יהיה ראוי יותר להציג תביעות לגביו ביום שהאימפריה תקרוס והמעצמות יתחלקו בשלל של שטחיה. בתחילה, היוותה ירושלים יעד לנציבות שכזו בשל קדושתה לנצרות, אך בהמשך, הזינה התחרות את עצמה בהיזון חיובי, ככדור שלג. כלומר, מכיוון שברור היה כי מעמד של השפעה בירושלים מקנה יוקרה דתית ומדינית לבעליו, נעשה המעמד הזה ליעד בעבור המעצמות השונות, ומכיוון שמעצמה אחת הפגינה השתדלות רבה לגבי העיר – התאמצו האחרות להפגין השתדלות דומה. אחד הסעיפים החשובים לשם כך בהסכמי הקפיטולציות היה מידת מרותן של המעצמות על נתיניהן בעיר וגודלה של אוכלוסית נתיניהן. כך קבעו הצרפתים את זיקתם לקתולים והרוסים את זיקתם ליוונים האורתודוכסים. מאפיין נוסף של חדירת המעצמות לירושלים הוא תחושת השליחות האימפריאליסטית שהניעה אותם והאידיאלים שליוו אותה. דהינו, הפצת תרבותן-הן והאמונה בעליונות האדם הלבן. כך ניסו הצרפתים לקרב את הקתולים במזרח לתרבות המערב הצרפתית, והרוסים ניסו לקרב את נתיניהם המזרחיים לתרבות רוסיה.

הבניה הרוסית בירושלים נבעה משילוב המטרות המוזכרות למעלה ומטרות נוספות: חיזוק הנוכחות הרוסית בעיר, חיזוק הזיקה לאוכלוסיה האורתודוכסית המקומית, חיזוק שמה של הכנסיה הרוסית והצליינות הרוסית לירושלים ופיאור אתרים המקודשים במסורת הנוצרית מימים. השתים האחרונות באו לידי ביטוי במיוחד בנוגע למדיניותה לאחר מלחמת קרים (1856), כאשר אלפי צליינים היו מגיעים משם – גם תודות לשיפור בתחבורה הימית – ובנוגע למבני הדת שהקימה באתרים המקודשים בגת שמנא, בעין כרם ובהר הזיתים. שיאה של הבניה הרוסית מחוץ לחומות היה בשנת 1864, כאשר הושלמה בניית המכלול שנקרא לימים "מגרש הרוסים". מכלול זה היה כעיר קטנה, סמוכה לעיר העתיקה, מוקפת חומה ושעריה נסגרים בערב. במתחם זה היו בית-חולים, כנסיה, קונסוליה ואכסניה לאירוח הצליינים. להבדיל מיתר המבנים, מגרש זה לא נבנה על אתר מקודש, ומיקומו נבחר רק בשל העובדה שלא ניתן היה לבנות מכלול שכזה בתחומי החומות, ולכן נבנה מחוץ להן, קרוב ככל הניתן, על משטח מישורי וגבוה.

הבניה הקתולית מחוץ לחומות ניזונה מאותן המטרות. החשובים מבין הנמנים על בניה זו הם המבנים הצרפתיים, אשר נבנו בסמוך לחומות באיזור הרובע הנוצרי. ביניהם: "נוטר דאם דה פראנס" – אכסניה לעולי רגל; "סנט לואיס" – בית חולים קתולי; "סנט ונסאן דה פול" – מנזר של מסדר הנשים "אחיות החסד"; ומוסד האחיות "סנט ג'וזף". גם אכסניית פאולוס הקדוש, של הגרמנים הקתולים, נבנתה באותו איזור. בשנת 1886 נפרץ השער החדש על מנת לקשר ביתר נוחות בין מכלול המבנים הללו לבין הרובע הנוצרי.

הבניה הפרוטסטנית והבפטיסטית היתה שונה מעט מזו של האורתודוכסים ושל הקתולים, במה שלא חישבה להתמקם על נקודות בעלות מורשת של קדושה. למעשה, היו אלה הפרוטסטנטים שחוללו את התקדים של בניה מחוץ לחומות, והדבר קשור מן הסתם באי תלותם בקדושת האתרים עליהם בנו, וכן ברוח השליחות החברתית שאפיינה אותם. יתר על כן, הבניה של המעצמות הפרוטסטנטיות היתה ביסודה לאו דוקא בעלת אופי דתי, והשתדלה להביא את בשורת המערב והרווחה לנתיניה. בעיקר היא מצטיינת בהקמת בתי חולים, בתי ספר, בתי יתומים ומוסדות רווחה אחרים לתועלת הציבור. למשל נזכיר את הסנטוריום הבריטי, שנבנה בשנות השישים על דרך הנביאים, במרחק מה מהעיר, ואשר התוסף לו בהמשך גם בית חולים; בית הספר לנערות "טליתא קומי" שנבנה באותן שנים בידי האחיות הדיאקסוניות הגרמניות; בית היתומים של שנלר שהוקם באיזור ליפתא לאחר טבח הנוצרים בידי הדרוזים בלבנון בשנת 1860; ובית החולים הגרמני לחולי צרעת שמצא את מושבו לבסוף צפונית לעמק רפאים בשנת 1877.

גורם בעל השפעה מיוחדת בתולדות התפשטותה של ירושלים היו הבריטים. מניעיהם לגבי העיר נבעו ממקורות דומים לאלה של יתר המעצמות. האינטרס המדיני לגבי ירושלים התבסס על הציפיה לקריסת האימפריה העות'מאנית, וחשיבותה של העיר היתה קשורה הן בקדושתה והן במעמד שהשליטה בה היתה עשויה להקנות. בנוסף לכך, התפשטה בבריטניה האמונה המילניאריסטית, שכרכה את מלכות אלף השנים של ישו על הארץ בנוכחות נוצרית-אנגליקנית בעיר הקודש ובהתנצרותם של יהודי העיר. כיוון שלכנסיה האנגליקנית לא היו נתינים טבעיים בירושלים, להבדיל מאלה שקיבלו את חסותן של צרפת ורוסיה, ראו הבריטים באימוץ היהודים דרך לגייס בסיס אוכלוסין רחב בעיר, שיהווה משענת לתביעת זכויותיהם עליה ביום פקודה. מטרות המדינאים הבריטים, אם כן, השתלבו במטרות אנשי הדת הבריטים, ובשל האינטרס המשותף נעשה שיתוף פעולה בין הגורמים, שהביא לערבוב המניעים זה בזה. כך נבנו בירושלים בית חולים, סנטוריום, קונסוליה וכו' ומאידך תחנות מיסיון, בית מלאכה למומרים וכנסיה אנגליקנית. ג'יימס פין, הקונסול הבריטי בירושלים, אשר היה גם חבר ב"חברה הלונדונית לקידום הנצרות בקרב היהודים", לקח על עצמו לקדם את רווחתם של יהודי העיר במידה רבה. הועלו טענות נגדו כי מעשיו חורגים מתחומי אחריותו של קונסול וכי מניעיו אינם כשרים, ואילו הוא טען שמטרתו היא לשפר את חייהם של נדכאי הארץ ותו לא. הוא היה האחראי, למעשה, על מפעל היציאה הראשון מן החומות, כאשר יסד כבר בשנת 1955 את "כרם אברהם", מרכז חקלאי ליהודי העיר העניים – אותם שנהנו מתמיכה ממקורות ברוסיה, ואשר תמיכה זו נפסקה אותה עת בשל מלחמת קרים (1853 – 1856).

הבניה הנוצרית אפוא היתה כדלקמן: המאחזים הקתולים והאורתודוכסים נבנו בדרך כלל בסמוך לעיר העתיקה ועל אתרים קדושים. המאחזים הפרוטסטנטים נבנו בדרך כלל על הדרכים הראשיות. באופן כללי הארמנים והיוונים בנו במערב העיר, האירופאים במערבה ובצפונה, וניתן להוסיף כאן, כי נוצרים ערבים עשירים בנו התישבויות קטנות היקף, בעיקר בצפון העיר ובמזרחה. הבניה היתה רב תחומית וכללה בתי-ספר, אכסניות, מנזרים, כנסיות, מוסדות מחקר, בתי חולים תחנות מיסיון ועוד. היא היתה רב מדינית ולקחו בה חלק אנגליה, רוסיה, צרפת, גרמניה, אוסטריה, אמריקה, שוודיה ועוד. היא השפיעה על פני המרחב באופיה הארכיטקטוני, במודעות שהביאה עמה לעיצוב המתחמים הציבוריים והגינון, בתכנונה ההנדסי העירוני ועוד. היא הביאה לביקור של עשרות אלפי צליינים בשנה והשפיעה על מצב הסניטציה, הבריאות, ההשכלה והתרבות בעיר הנבנית. מלבד כל אלה, הבניה הנוצרית מחוץ לחומות ירושלים לא הגיעה עד כדי יצירתה של עיר בעלת אוכלוסיית קבע. באו בקרבה מעט אנשי דת, מורים ורופאים, ויש לציין כיוצאי דופן את המושבה הגרמנית בעמק רפאים ואת המושבה האמריקנית-השוודית בצפון העיר, באיזור קברי המלכים. אולם, מלבד אלו, לא היתה להשפעה הנוצרית נוכחות משמעותית בהרכב האוכלוסין של תושבי העיר החדשה.

בניה יהודית, והשפעות המערב על יהודי ירושלים
במהלך המאה הי"ט התחולל מאבק על דמותה של האומה היהודית ברחבי העולם. כתגובה לתנועת האמנסיפציה והתיקונים בדת התחזקו בגולה קהילות שהתאמצו לשמר את המסורת היהודית הדתית כפי שהכירוה. קהילות אלה ראו בנציגיהן בירושלים את נס הענף שלהן. ירושלים הפכה בתודעת הקהילות האורתודוכסיות בגולה – כמו גם בתודעתם של תושבי ירושלים שעלו אליה מחיק אותן הקהילות והתארגנו בה בכוללים השונים – לאתר שימור המורשת היהודית, הטהור והמסורתי, המרוחק מהשפעות המערב ומהפרעותיו. לעומת זאת, מייצגי ההשכלה והקדמה ראו בירושלים נכס מסורתי משלהם. לדידם, יהודי ירושלים סבלו מאופי מנוון, מוזנח ופרימיטיבי והדבר נתפס בעיניהם כמשפיל ומבזה עבור היהודים בכלל. נציגי הזרם הזה ניסו להפעיל על הקהילה הירושלמית השפעות "חינוכיות" ונדבניות, לחולל בה תמורות לכיוון השכלה מערבית אוניברסלית, שיפור רמת החיים ואיכות החיים, להעלות בקרבה את המודעות לסניטציה, לאיכות הסביבה ולבריאות ולהחדיר בה ערכים של פרודוקטיביזציה ועצמאות. במסגרת פעולות אלה יש למנות את משכנות שאננים, שהוקמה בשנת 1860 בתרומתו וביוזמתו של הנדבן של סר משה מונטיפיורי, ואת בית הספר שיסדה עליזה הרץ למל. לאכזבתם, היו תושבי ירושלים קשורים בקשר הדוק לקהילות מוצאם בנכר, שתרומותיהן פרנסו אותם כמעט כליל, והשפעתן עליהם היתה כמעט מוחלטת.

המיסיון הבריטי והתעמולה היהודית המשכילית עוררו את יהודי ירושלים לפעולה עצמאית, תוך אימוץ תכונותיהם החיצוניות של היוזמות והמבצעים השונים, אך תוך סיגולם והתאמתם לערכיהם האורתודוכסיים ולתפיסת עולמם. כך, למשל, הוקם בית החולים שיזם רוטשילד בשנת 1854 כריאקציה לבית החולים המיסיונרי האנגליקני. האמצעים המתקדמים והטכנולוגיה הגבוהה של בית החולים המיסיונרי האנגליקני הועתקו ואיפיינו גם את בית החולים של רוטשילד, אולם כל סממניו הנכריים נופו ממנו, והוא נפתח רק לאחר שנציגי הישוב הישן בדקו באופן קפדני את אופיו וסממניו, והטילו עליו השגחת כשרות צמודה. אולם אף בזה לא היה די. בחששם מפני מפגש התושבים המקומיים עם רופאים יהודים אפיקורסים, הקימו תושבי ירושלים בשנת 1857 את בית החולים של חברת "ביקור חולים", האורתודוכסי למהדרין – אך בעל האמצעים האירופיים המודרניים ביותר.

התמורה המשמעותית ביותר ללא כל ספק להתפתחות העיר החדשה מחוץ לחומות היתה יסוד השכונות היהודיות החדשות. מכלול של גורמים ונסיבות פעלו במגמה זו, וביניהם ניתן לראות את מגיפת החולירע ההרסנית שפשתה בתחומי העיר העתיקה בשנת 1866, ואשר בשל משקלו של הזיהום במקורות המים במגיפה, היא פסחה על דיירי משכנות שאננים. הצפיפות בתוככי העיר גברה לבלי נשוא בשל העליה המרובה של יהודים אליה, בעיקר מאסיה ומאפריקה. נוסף לאלה, ניצני הציונות באירופה השפיעו על הוגי דעות מקרב האוכלוסיה האורתודוכסית ויצרו בתגובת-נגד את מושג האתחלתא דגאולה. כלומר, כמתואר לעיל, נעשה אימוץ של היבטים חיצוניים של רעיונות או אידיאות בלתי רצויים והלבשתם במושגים רצויים, תוך הטמעתם בערכים ובעקרונות האורתודוכסיים. כך עלתה התחושה המשיחית של ישוב הארץ ובניינה ככלי לקידום אחרית הימים, ומכאן נולד הצידוק המוסרי שהותאם לצורך החומרי שבהקמת שכונות חדשות מחוץ לחומות.

השכונה היהודית הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות היתה שכונת "מחנה ישראל", שנבנתה בשנת 1867 בידי עולים מצפון אפריקה. היא הוקמה ביזמתו ובהשתדלותו של מנהיגם הרוחני ר' דוד בן שמעון. עדה זו סבלה יותר מכל היתר ממצוקת הדיור בתחומי העיר, מלחץ ומעוני, אולם במקביל לבניית השכונה היא חיפשה אפיקים נוספים לפתרון מצוקותיה ובנתה מעונות לעניים ואכסניה בתחומי החומות. משום כך, למעשה, לא יותר משלושים משפחות עזבו את העיר העתיקה. בסיכומו של יום, ל"מחנה ישראל" לא נודעה חשיבות רבה בהקלת סבלותיהם.

בשנת 1869 נבנתה שכונת "נחלת שבעה" בידי כולל אשכנזי, והיא נחשבת לאבן הפינה ביציאת תושבי ירושלים היהודים מן החומות. זאת משום שהאופן שבו הוקמה יצר תקדים. היתה זו השכונה הראשונה שנבנתה ביזמה מקומית שיתופית ועצמאית. ההון גוייס מידי המתיישבים ולא מידי נדבנים, והקרקע, כמו גם הבניה, נעשו במימון שיתופי-קיבוצי.

מודל זה פעל מאז גם ביתר השכונות שקמו. שכונת "מאה שערים", למשל, הוקמה בידי חברה שנוסדה לשם כך, והמבקשים להצטרף אליה נדרשו להסכים לספר התקנות שניסחה. הקרקע נרשמה על שמם של חמישה אנשים נתיני חמש מדינות אירופיות, כיוון שלא ניתן לרשום בספרי העות'מאנים קרקע על שם אגודה או חברה. לאחר מכן הפקידו בידי הקונסוליות של חמש המדינות מסמך המאשר כי השטח הוא בבעלות כל חברי השכונה וכי הקונסול יהיה הבורר בעת מחלוקת. שכונה זו מהווה סממן אורתודוכסי מובהק, כמתואר לעיל – גם בה ניכרת דחיה מן המיסיון ומן ההשכלה, המולידה פעולה עצמית, תוך חיקוי של סממנים חיצוניים והתאמתם לערכים מסורתיים. בתקנון החברה הושם דגש רב על עיצוב פני השכונה, שמירה של מרחבים ציבוריים, גינון, ארכיטקטורה ותכנון הנדסי. כמו כן, הושם בו דגש על אורחות החיים, היחסים בין השכנים, מוסדות הדת והלימוד וכן הלאה. כלומר, נעשה בה קישור בין העקרונות החברתיים לבין התכנון הפיסי. העקרונות הללו הושפעו בודאי מהרוח שהביאו עמן מעצמות המערב לירושלים, אולם נוסח התקנון הטמיעה את כל הרעיונות הללו בעולמם הרוחני והערכי של חברי הכולל האשכנזי. כל התיחסות לפני השכונה, לחצרות ולמוסדות הציבוריים נשענה על המסורת וההלכה, ונתלתה בדברים מתוך "אבן חושן" שבשולחן ערוך.

לסיכום ניתן לתאר את התגבשות השכונות היהודיות בעיר החדשה בעזרת שש תופעות שעמד עליהן י. בן-אריה במאמרו. תופעה ראשונה היא העובדה שבסמוך לחומות העיר העתיקה נוצרה הגמוניה נוצרית בעיקר ומעט מוסלמית, וכי השכונות היהודיות המעטות שנבנו שם, הלכו ונעלמו עם הזמן. תחילה נטשון מקימיהן והן הפכו לשכונות עוני, ובהמשך, בימי המנדט הבריטי, הן ננטשו סופית. תופעה שניה היא נטייתן של השכונות היהודיות להצמד זו לזו. מאה שערים נבנתה במרחק-מה מדרך יפו, בשל מחיר הקרקע הנמוך שם, ויתר השכונות היהודיות נבנו לאחר מכן כהמשך לרצף הגיאוגרפי שהיא קבעה. כך נוצר מעין פס של בניה נוצרית לאורך דרך יפו, ופס מקביל, מרוחק יותר מהדרך הראשית, של בניה יהודית אורתודוכסית. תופעה שלישית היא העובדה שלמרות שהשכונות לאורך דרך יפו היו פחות הומוגניות מהשכונות האורתודוכסיות, ולמרות שלאורך ציר זה התמקמו גם מוסדות אירופאיים, לבסוף נוצרה גם שם רציפות יהודית מסויימת, אם כי פחות מושלמת. בן אריה מתאר כי חל באיזור זה תהליך דומה והפוך לזה שהתרחש בסמיכות לחומות: מפאת ההגמוניה היהודית שם, נדחקו המוסדות הלא-יהודיים ונדלדלו. התופעה הרביעית היא היות השכונות אוטונומיות במידת מה. כל שכונה נוסדה בידי גרעין כלשהו, והגרעינים נבדלו אלה מאלה מבחינה תרבותית עדתית וחברתית. גם כאשר נצמדו השכונות זו לזו מבחינה פיסית, ידעו תושביהן היכן מתחילה אחת ומסתיימת אחרת, בשל מרכיביהן האנושיים. בן אריה מתאר כי לא תמיד, אך על פי רוב, היה מצבם החומרי של האשכנזים טוב מזה של המזרחיים, ונזכיר לעניין זה את מערך שכונות העוני המזרחיות שהתפתחו ממזרח לרחוב יפו ובינו לבין הרחובות אגריפס ובצלאל, ואשר נקראו באופן כללי "זכרונות" ו"נחלאות". התופעה החמישית היא העובדה כי מוסדות ציבוריים יהודיים, כבתי-ספר, בתי חולים וספריה – אשר נבנו בחלקם הגדול בידי גורמים חיצוניים ומשכיליים, ואשר לא נועדו באופן מיוחד לעדה מסויימת, כי אם לכלל תושבי העיר היהודים ואפילו לכלל תושבי הארץ היהודיים – לא היו חלק אינטגרטיבי ממערך השכונות. בחלקם הם נבנו הרחק מהן, במתחמים של מבני ציבור אירופאים או במקומות מבודדים ביחס, ובחלקם נבנו באיזור השכונות, אך לא כחלק אינטגרלי שלהן. התופעה השישית והאחרונה היא העובדה שלמרות כל האמור לעיל, בסופו של דבר התאחדו מבחינת התשתית הפיסית כל הגורמים השונים – לרבות ציר יפו וציר "מאה שערים" והמוסדות – ויצרו מערך שלם של עיר חדשה ומודרנית, בנויה ומגובשת, בעלת חלוקה מובהקת לפי צביון דתי. סביב העיר העתיקה היתה רצועה נוצרית ממערב ומצפון, ומוסלמית בסך הכל, מצפון וממזרח – וסביב רצועה זו ניצבה עיקר התשתית הבנויה של העיר, על מערך השכונות היהודיות שנבנו בה ושהלכו ונצמדו זו לזו.

« הכתם הקודם — הכתם הבא »

קטגוריה: ירושלים לדורותיה

תגובות

תגובות בפייסבוק על "היציאה מן החומות"

כתוב תגובה

היציאה מן החומות

תגובות

אודות

קטגוריות

תגובות אחרונות

כתמים אחרונים

אתרים שכתבתי בהם

להירשם לעידכונים בדוא"ל