חלוקת ירושלים עד תכנית החלוקה של האו"ם

פורסם בתאריך | 21 באוקטובר 2013 | אין תגובות | תגובות בפייסבוק

חלוקת ירושלים עד תכנית החלוקה של האו"ם

מבוסס על מטלת מנחה בקורס: "ירושלים לדורותיה", האוניברסיטה הפתוחה

סוגיית חלוקת ירושלים בין שני הלאומים בישראל ובין שלוש הדתות המונותאיסטיות, בהתערבות בריטניה וגורמים בינלאומיים, עוצבה בידי תהליכים שונים שהחלו טרם הכיבוש הבריטי, ונמשכו במהלכו ואף אחריו. התהליכים הללו משתייכים לארבע חטיבות עיקריות: א. החלוקה הגיאוגרפית; ב. החלוקה החברתית והכלכלית בין שני הלאומים עם העמקת הקרע והחרפת הסכסוך; ג. היחס לירושלים בשתי האידיאולוגיות הלאומיות; ד. מעמדה בתכניות הרשמיות והבינלאומיות. בכל התהליכים הנדונים חלו התפתחויות בכיוונים שונים ומנוגדים והם אף השפיעו זה על זה במידה רבה. באופן כללי, הסתמן קו של התפתחויות המשכיות ורציפות בכל אחת מהחטיבות הללו, שהביא להבדלות גיאוגרפית וכלכלית-חברתית הולכת וגוברת, אם כי לאורך הדרך היו גם חריגות מן הכיוון הכללי. יחס דו-ערכי לירושלים בתנועה הציונית ניכר בהפרדה שיצרה בין האינטרס היהודי הדתי לבין האינטרס היהודי הלאומי, כשבכל אחד מהשניים משמשת ירושלים בתפקיד אחר. מוסדות ההנהגה הלאומיים שמרו על עקביות בדרישתם לחזקה על העיר החדשה המאוכלסת ברוב יהודי מובהק, תוך ויתור על המקומות הקדושים לטובת שליטה בינלאומית. בתנועה הערבית, לעומת זאת, התקיים יחס דו-ערכי ביחסה אל עצמה, כאשר מדי פעם היא מזדהה כתנועה דתית מוסלמית ומדי פעם כתנועה לאומית פלסטינית, וכמו בצד היהודי, גם כאן כל אחת מההתיחסויות משפיעה גם על חשיבותה של ירושלים כעיר הקודש. בהצעות הנוצריות – הן הבריטיות והן הבינלאומיות – נשמר כמעט תמיד העיקרון לפיו ירושלים ראויה ליחס מיוחד, החורג משאלת ארץ ישראל, ועל פי רוב התבטא הדבר בשליטה זרה בעיר ובסביבותיה.

החלוקה הגיאוגרפית
מעט לפני מלחמת העולם הראשונה החלה נסיגת היהודים מן הרובע המוסלמי. במהלך המאה הי"ט התרבו היהודים בירושלים בשל העליה האינטנסיבית אליה והצפיפות ברובע היהודי נעשתה ללא נשוא, עד כי התפשט הישוב היהודי בין החומות והוציא מחדש שלוחות לתוך הרובע המוסלמי. לקראת סוף המאה התקפלו שלוחות אלו בהדרגה בחזרה למרכז היהודי. במקביל לכך ומעבר לכך, החלה היציאה מן החומות אשר הגיעה ערב המלחמה לידי כך שהעיר החדשה היתה מאוכלסת יותר מאשר העיר העתיקה. בשכונות החדשות שנבנו היתה החלוקה הלאומית והדתית ברורה אפילו מזו שבפנים החומות, כך שלכל שכונה היה אופי דתי-לאומי-עדתי מובהק. יתר על כן, גם מערך השכונות הכללי יצר רציפות לאומית ודתית, כך שאת העיר העתיקה סבבה רצועה נוצרית-מוסלמית, ומעבר לה התפתחה העיר היהודית הגדולה בארץ. בימי המנדט הוקמו שכונות יהודיות חדשות, רבות מהן בשולי העיר וחלקן בחללים שנשארו במרכז היהודי. השכונות הערביות הוקמו באזורים נפרדים: בדרום – בעמק רפאים ובקרבתו, במזרח ובצפון – על הדרכים הראשיות, בקרבה יחסית לעיר העתיקה. התפתחו גם מרכזים מסחריים מחוץ לחומות, וגם בהם ניכרה החלוקה הלאומית.

יחד עם זאת, בראשית השלטון הבריטי לא היתה ההפרדה מוחלטת וגורפת. עדיין התקיים ישוב יהודי משמעותי מאוד בתחומי החומות – כ-30% מיהודי ירושלים התגוררו בעיר העתיקה, וכרבע מהיהודים בתחומי החומות התגוררו ברובע המוסלמי. כמו כן, היו בנמצא גם שכונות מעורבות מחוץ לחומות. מיקומם של המרכזים המסחריים היהודיים לא ביטא נתק גיאוגרפי. רחוב ממילא היה מרכז מסחרי ערבי בעיקר, אולם בקצהו הדרומי, בסמוך לשער יפו, היה מתחם מסחרי יהודי למוצרי טקסטיל, שנרכש על ידי חברת הכשרת הישוב. המתחם הכלכלי היהודי המרכזי, "המשולש", נמצא בטווח החפיפה בין שני חצאי העיר החדשה.

היציאה היהודית מן החומות הלכה והתרחבה ככל שהזמן עבר. תחילה, כאמור, היה זה בשל הצפיפות בעיר. בהמשך, היה זה בשל התקרבות האוכלוסיה היהודית לרוח המערב והמודרניזציה והחיפוש אחר רמת חיים גבוהה יותר. לבסוף, היה זה בשל הסכסוך. לאחר מאורעות תרפ"ט יצאו יהודים רבים מהרובע המוסלמי ועזבו כמעט את כל השכונות המעורבות. ב- 13/05/1936, כחודש לאחר ההכרזה על תחילת השביתה הערבית הכללית, נערכו פרעות בתושבי העיר העתיקה היהודים ולאחריהם עזבו יהודים רבים את העיר העתיקה. בתום מאורעות תרצ"ו התרוקן הרובע המוסלמי מיהודים כליל. עד שהשתלטו פעילי הארגונים המוסלמיים על העיר העתיקה במאורעות אוקטובר 1938, כבר היה הישוב היהודי שם קטן מאוד והוא הוסיף לקטון באופן מואץ לאחר מכן. בתום המנדט נותרו בתוך החומות רק כ- 2% מיהודי ירושלים. בשנת 1946, לאחר הפיצוץ במלון המלך דויד, פירזה הממשלה הבריטית את העיר במתחמים בטחוניים סגורים. המאובטח ביותר מביניהם ניצב במרכז העיר וזכה בכינוי "בווינגרד", על שם בווין, שר החוץ הבריטי, ובפרפרזה לשמות ערים ברוסיה הבולשביקית. למעשה, הביא הדבר לידי כך שכמעט ולא נותרו יהודים ממזרח לו או ערבים ממערב לו.

החלוקה הכלכלית והחברתית
מבחינה כלכלית וחברתית התקיימו בירושלים של המאה הי"ט מגעים הדדיים רבים בין הקבוצות השונות. במשך שנות הכיבוש העות'מאני פעילותם הכלכלית של יהודי העיר הלכה ונתמעטה, והם נסתמכו יותר ויותר על כספי החלוקה. את צרכי מחייתם אפוא, הם היו מוכרחים לקנות משכניהם, ויש להניח שהיחסים המסחריים לוו גם ביחסי שכנות כלשהם. באופן כללי, נהנו אז התושבים המוסלמים משלטון מוסלמי על העיר, ובקרב היהודים טרם נעור זכר-מה לתביעות כגון ריבונות, עצמאות מדינית או אפילו הגדרה עצמית לאומית. הם נהגו לקבל את מרות השלטון, לרבות יצוגם הבלתי פרופורציונלי במועצת העירייה, והחיכוכים נסבו רק סביב בעיות דתיות. חיכוכים כאלה נמצאו למשל במתחם רחבת הכותל, סביב שאלת זכותם להביא לשם ספסלים וכדומה.

במהלך תקופת השלטון הבריטי עבר המאבק על ירושלים תפנית, ואת מקומם של הקדושה והרגש הדתי תפסו שתי האידיאולוגיות של התנועות הלאומיות המתעוררות. ככל שהעמיק השסע בין שתי הקבוצות על רקע שאיפותיהן הפוליטיות ומגמותיהן לגבי עתיד הארץ, וככל שצבר שסע זה דפוסים אלימים – כך התרחקו התושבים אלה מאלה במסגרת חיי היומיום, והתפתחו מנגנונים עצמיים נפרדים. הדבר נכון הן מבחינת ההנהגה העצמית, הן מבחינה כלכלית, הן מבחינה תרבותית-מנטלית, והן מבחינת הקשרים החברתיים פשוטו כמשמעו. יש להודות כי לתהליך זה היו מספר התפתחויות שונות, וכי הופיעו לאורכו נסיגות מסוימות מן הכיוון הכללי, אך הזיכרון ההיסטורי חיבר אירוע למשנהו ועורר בתושבים רושם של תהליך התפתחותי רציף, של נתק הולך ומחריף.

תחילת המנדט ניבאה טובות, בעיקר בשל התועלת המרובה שהיתה לו על רווחת התושבים הסובלים מפגעי מלחמת העולם. נבחרה מועצת עיריה ובה נציגות שווה לשלוש הדתות. בשנת 1920 נערכו הפגנות מוסלמיות בירושלים, במהלכן הושמעו קריאות אנטי יהודיות ואנטי ציוניות. חודש לאחר מכן נערכו פרעות ביהודי העיר במהלך חגיגות נבי מוסא, ונהרגו בהן חמישה יהודים וארבעה מוסלמים (האחרונים מאש בריטית). בפסח 1922 דרשו מוסלמים כי האיסור העות'מאני על יהודים להביא כסאות לרחבת הכותל ימומש ורולנד סטורס קיבל את טענותיהם. הופצה תעמולה רחבת היקף לגבי הכותל ולגבי המזימות היהודיות על ה"חרם אלשאריף" כביכול.

לאחר מכן שוב היתה תקופה של שקט בחוצות העיר, ובשנת 1927 נערכו בה בחירות למועצת העיריה החדשה. מאורעות תרפ"ט הפרו רגיעה זו. ביום הכיפורים תרפ"ט שוב חזרו המוסלמים על תביעתם כנגד זכויות יתר ליהודים ברחבת הכותל, והדבר נגרר לכדי עימות תעמולתי מתלהם משני הצדדים, תוך ניסיון מצד ההנהגה הציונית למתנו. חוגים יהודיים דתיים ורביזיוניסטיים בירושלים עשו פומבי לעמדות שאיששו את חששות המוסלמים מפני כוונות השתלטות יהודיות על הר הבית. המאורעות, אשר החלו בהפגנת צעירי בית"ר ברחבת הכותל בתשעה באב והסתיימו בטבח של יהודים רבים בערים שונות ברחבי הארץ, שימשו בבחינת הצהרה כי המדובר הוא במאבק מזוין בין שני עמים אויבים. לאחר הפרעות הכריזו המוסלמים חרם כלכלי גורף על כל מסחר עם יהודים, והוא עמד בתוקפו במשך שנה. אותה שנה עזבו מרבית היהודים את הרובע המוסלמי ואת השכונות המעורבות, כאמור לעיל.

במידת מה שבו החיים בירושלים לתקנם זמן לא רב לאחר המאורעות, והקשרים החברתיים נרקמו מחדש. המוסלמים עברו להפנות את עיקר מרצם כנגד השלטון. בתקופת המרד הערבי והשביתה הכללית נגדע גם פרק קצר זה, והפעם היו ההתקפות מכוונות ומתוכננות מתמיד. ארגון האצ"ל נקט בפעולות תגמול וההגנה ביוזמה התקפית. כששככו המהומות בראשית 1939, סרבו נציגי הערבים בועידת לונדון לשבת סביב שולחן אחד עם הנציגים היהודים, אך מאז פרסום הספר הלבן ועד תחילת 1946 נרגעו הרוחות בין הניצים. הספר הלבן הסב את עיקר המאבק היהודי כנגד ממשלת המנדט, ואת המאבק הערבי הוא מוסס כליל, בשל היתרון האדיר שהקנה להם. כאשר הורתה הליגה הערבית על ערביי ירושלים לפתוח בחרם מוחלט על מסחר וממכר עם יהודים, היה הדבר מאוד בלתי רצוי להם, והם נמנעו מלבצעו. זאת בשל הידוק הקשרים הכלכליים והחברתיים בין שני הלאומים בעיר שהתרחש במהלך מלחמת העולם השנייה ואחריה. בסופו של דבר, התעקשות הליגה הערבית שלוותה אף באיומים ובאלימות הוכתרה בהצלחה, וביתור העיר בידי הבריטים לאחר פיצוץ מלון המלך דויד הגביר את המגמה הזו.

ההפרדה בין היהודים והערבים בירושלים לא היתה תוצאת התפתחות הסכסוך בלבד, אלא קשורה היתה גם במגמות הפנימיות של כל אחת מהקבוצות ובהבדלים התרבותיים והמנטליים ביניהן. בעוד שלחברה היהודית הוקמו שלושה אזורי תעשייה קלה מתקדמים, ובהם מפעלים ובתי מלאכה, שמרו הערבים על מקורות התעסוקה המסורתיים שלהם. בעוד שלחברה היהודית התפתחו לפחות שלושה מוקדי פעילות כלכלית חדשים, עיקר המסחר המוסלמי המשיך להתקיים בשוק מזון זול באתרו הנושן בעיר העתיקה ובמרכז המסורתי ברחוב ממילא. בעוד שהשכונות היהודיות נבנו על פי תכנון מוקדם והקפדה על אופי הבניה ועיצוב המרחב, תוך קביעת תקנונים מוגדרים, נבנו השכונות הערביות אגב הצטברות אקראית של בניה פרטית. כך גם לגבי הממסד הציוני הכללי – לעומתו היתה ההנהגה הערבית מורכבת ממשפחות נכבדות מסוכסכות ביניהן. נציגי היהודים לעיריה חברו לרשימות מאורגנות ומוסכמות מראש, ואילו נציגי הערבים לעיריה היו בני המשפחות המסוכסכות הללו, אשר חששו משום כך שקולות היהודים יכריעו את תוצאות הבחירות לעיריה גם בין נציגיהן. ביטוי מובהק להבדלים בין בני שני הלאומים ניתן במה שהיהודים קראו לירושלים "עיר של פקידים", בשל ריבוי הסופרים, המורים והפקידים שהועסקו במוסדות הרשמיים הרבים שם, לרבות מוסדות ההנהגה הלאומית למיניהם, האוניברסיטה העברית, בית החולים הדסה, בית המדרש למורים וגננות וכו' – ואילו מקרב הגברים המוסלמים בירושלים, נמצאו רק כ- 46% יודעי קרוא וכתוב. אחת הסיבות לכך היא ודאי העובדה שרבים מן העולים היהודים לירושלים היו אירופאים בני מעמד סוציו-אקונומי גבוה, שהגיעו בגל העליה הרביעית, ואילו הגידול הדמוגרפי המוסלמי היה קשור בהגירה פנימית של גברים מהכפרים בסביבה.

יחסה של הציונות לירושלים
יחסה של הציונות ההתיישבותית לירושלים היה אמביוולנטי. מחד, הלא אמצה את שם העיר לשורותיה וביססה במידת מה את עקרונותיה על הכמיהה היהודית העתיקה לציון. היה בתנועה מעשית-חילונית זו מעין תרגום מודרני לתקוות הגאולה הדתית, ולציפיה המשיחית לשיבה לארץ. לפיכך, מובן כי לא יכלה להנתק ממשמעותה הסמלית של העיר, גם אם המירה את קודשי הדת בסמלים לאומיים. מנגד, ירושלים כפי שנגלתה לעיניהם בסוף המאה הי"ט היתה רחוקה ככל שאפשר מחזונותיהם. נכונותו של הישוב הישן לחיות תחת שלטון זר, ולמעשה – סירובו "לעלות בחומה", ולפעול לקידום עצמאות מדינית; תלותו בכספי החלוקה והתעלמותו מרעיונות הפרודוקטיביזציה; אדיקותו הדתית והתקבעותו החברתית – עמדו בניגוד מוחלט לכל מה שדגלו בו אנשי העליה. הם יצרו מעין נתק בין השיח המופשט על ירושלים כמושג יהודי, לבין התעניינות ממשית בירושלים העיר, והפנו את משאביהם למושבות החקלאיות ולהתיישבות העובדת.

יחס אחר לירושלים נמצא בשיח על התחדשותה הרוחנית של האומה היהודית. מנהיגים שראו בציונות מפעל תרבותי ורוחני בעיקרו, התיחסו לירושלים כאל לב האומה. אחד העם, למשל, טען שיסוד האוניברסיטה העברית בירושלים ראוי בעיניו פי כמה מיסוד מאה קולוניות חדשות, ונשיא האוניברסיטה העברית, יהודה לייב מאגנס, דגל בהקמת מדינה דו לאומית. כשפרטה ועדת פיל את התרשמותה מן המפעל, נתנה דעתה לכך שהלוקחים בו חלק רואים בו חשיבות רבה משהם רואים באפשרות ליסד מדינה יהודית שירושלים בירתה.

ביחסה של התנועה הציונית המדינית לירושלים ניתן לשרטט עקביות ארוכת שנים. נעשתה בתפישה זו הפרדה בין ירושלים המודרנית – על אוכלוסייתה היהודית הרבה ועל משמעותה הסמלית עבור העם היהודי – לבין המקומות הקדושים שבעיר העתיקה. הרגישות הרבה סביב קדושתה של ירושלים לשלוש הדתות המונותאיסטיות, והעניין שמצאו בה לפיכך מדינות ברחבי הגלובוס, לא נעלמו מעיניהם והם ביקשו להימנע מהמחלוקות החריפות שעלול המקום לעורר. עמדה זו – כי יש להכתיר את חלקה המודרני של ירושלים לבירת המדינה היהודית ואת חלקה העתיק לבנאם – נהגתה כבר בידי הרצל. בקביעת משכנם של מוסדות ההנהגה בעיר, בחלקה החדש, ניתן לכך תוקף מעשי. גם הפולמוס החריף שהתנהל בעקבות פרסום מסקנות ועדת פיל, למרות המחלוקת שעורר, הצביע על אחדות דעים רחבה למדי באשר לעמדה זו. עמדה זו גם הוצעה מספר פעמים לממשלת המנדט ולועדות הבדיקה, בידי דויד ילין, חיים ארלוזורוב, דויד בן גוריון ואחרים.

חוגים קיצוניים יותר הביעו דעות אחרות לגבי ירושלים, והדבר בא לידי ביטוי בסכסוך על רחבת הכותל. בתוכם מצויים קולותיהם של רביזיוניסטים, ציונים דתיים, בית"ר ו"המזרחי", כגון רצון לריבונות גם על העיר העתיקה והר הבית.

יחסה של התנועה הלאומית הפלסטינית לירושלים
התנועה הלאומית הפלסטינית החלה להתגבש בשלב מאוחר יותר מהתנועה הציונית. ההפגנות המתלהמות שנערכו בירושלים בשנת 1920 קראו לאחדות סוריה, ולהכפפתם תחת פיצל. מוסא כאט'ם אלחוסייני, ראש העיר, הניף את תמונת פיצל וקרא "הו הערבים – זהו מלככם!". אמנם נציגי ירושלים בועדה הפאן ערבית התנגדו לאיחוד פלסטין וסוריה, אך רק כאשר חג' אמין אלחוסייני, שהיה אז המופתי של ירושלים ויושב ראש המועצה המוסלמית העליונה, הנהיג את המאבק על רחבת הכותל, החלה הזהות הלאומית הפלסטינית האוטונומית להתגבש ביתר שאת. בשלב זה עוד ניכרת אי ההפרדה בין הדת המוסלמית ובין הזהות הלאומית הפלסטינית, או נכון יותר – נעשה מיזוג בין השתיים. פעולותיו של חג' אמין היו מופנות לגיוס תמיכה עממית רחבה, על ידי הצגת איום על "אלחרם אלשאריף", אשר נגע בלב המאמין הממוצע, ולגיוס תמיכה פאן איסלמית מרחבי העולם במאבקו בציונות. מתוך כך הוא שאף לגייס את תמיכת המדינות המוסלמיות בזכות ההגדרה-העצמית של ערביי הארץ. התעמולה על הכותל ועל רחבת הבית הוסיפה לתפוס כותרות במשך זמן רב, וחלוקות דעות החוקרים – כמו גם דעות בני הזמן – באשר למידת השפעת הסכסוכים שם על מאורעות תרפ"ט ברחבי הארץ.

באשר למאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, לעומת זאת, וכן באשר להתנגדות הערבית הנחרצת למסקנות ועדת פיל, קשה להתעלם מן המקום הקטן שתפסה בהם ירושלים, מבחינה תודעתית לפחות. בשלב זה של המאבק כבר היתה האידיאולוגיה הלאומית מגובשת ומרוכזת סביב סוגיות מדיניות חילוניות: החשש הכלכלי מנישול מאדמות, והחשש הפוליטי מריבוי הגירה של יהודים והשתעבדות להם. יחד עם זאת, כאשר הגישו הבריטים את תכנית הרוטציה בראשות העיר בשנת 1945, התפטרו הערבים מהעיריה בזעם, כשעיקר טענתם היא כי אין לנהוג בירושלים כדרך שנוהגים בערים אחרות בארץ, וכי בשל קדושתה הרבה לאסלאם ראוי שראש העיר יהיה מוסלמי תמיד.

מעמדה של ירושלים בתכניות הרשמיות והבינלאומיות
בכל ההצעות שניתנו בדבר עתידה של ארץ ישראל, זכתה ירושלים ליחס מיוחד כלשהו. אפשר לחלק את הגישות השונות לשני סוגים. הראשון, הצעות להפקיד את ארץ ישראל כולה, וירושלים בכלל זה, בידי גורם חיצוני נוצרי שיהיה אחראי להגן ולפקח על המקומות הקדושים (הסכם סייקס-פיקו, כתב אישור המנדט, מסקנות הועדה האנגלו-אמריקנית). השני, הרווח יותר, הצעות חלוקה שונות של הארץ למספר משתנה של חלקים. בכל אחת מהן חטיבה יהודית, חטיבה ערבית אחת לפחות וחטיבה בריטית או בינלאומית בירושלים ובסביבתה (מסקנות ועדת פיל, שתי הצעות ועדת וודהד, הצעת הקבינט הבריטי משנת 1944, תכנית מוריסון-גריידי, הצעת הרוב של משלחת אונסקו"פ). הספר הלבן שפירסמו הבריטים בשנת 1939 היה יוצא הדופן היחיד, במה שלא התיחס לירושלים באופן מיוחד.

תכניות לחלק את ירושלים הוגשו מאת הסוכנות היהודית, אשר הציעה לקבוע את העיר החדשה כבירת ישראל ולבנאם את העיר העתיקה. המיעוט במשלחת אונסקו"פ הציע להקים בארץ מדינה פדרלית בת שתי מדינות בת, לקבוע את ירושלים כבירת המדינה הפדרלית ולחלק את ענייניה הפנימיים בין שתי עיריות מקומיות: יהודית בחדשה ומוסלמית בעתיקה ובקרבתה. דומה היתה גם הצעתו של פיצג'רלד משנת 1945. אולם תכניות אלה לא התקבלו בקהיליה העולמית, כידוע, ובהתאם להצעת הרוב של משלחת אונסקו"פ הוחלט בעצרת האומות המאוחדות מיום כ"ט בנובמבר 1947 לחלק את הארץ ולשמר את ירושלים אחידה ומאוחדת תחת השגחה בינלאומית.

סיכום
בסיכומו של דבר, לפי דעתי, ניתן להצביע על היות ירושלים מחולקת מטעמים רבים, טרם החלטת האומות המאוחדות לחלק את הארץ. מבחינה גיאוגרפית לא היתה המחיצה מוחלטת, אך היתה ניכרת מאוד והתגברה לאורך הזמן. במיוחד נכון הדבר לאחר ההשתלטות המוסלמית על העיר העתיקה והבריחה היהודית ממנה ומקרבתה, וכן לאחר ביתור העיר בידי שטחי הביטחון המפורזים שקבעו הבריטים. מבחינה חברתית קשה להאמין כי עוד נשארו קשרים כלשהם בין בני שני הלאומים בעיר עם הדרדרות המאבק, וזאת למרות ההתקרבות שחלה בעת מלחמת העולם השניה. המרי העברי היה בשיאו ומטרותיו המוצהרות היוו את חששותיהם המוחשיות ביותר של הערבים. צלקות הפרעות מלפני המלחמה טרם אוחו. גידולן של שתי הקבוצות והשפעות של גורמים חיצוניים על התרבות המשותפת-יחסית שהתגבשה במשך דורות בתוככי העיר העתיקה (התפתחות שניצניה כבר בעליה האשכנזית במאה הי"ח), הביאה להתרחקות תרבותית ומנטלית. מבחינה כלכלית חלה תפנית במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים. לפני התנופה הציונית והמודרנית בעיר, היה מרבית הישוב היהודי בה בלתי יצרני, ולפיכך נסמך על יצרונתם של שכניו. כשכפתה הליגה הערבית על ערביי ירושלים את החרם על היהודים, מסתמן כי היו הם תלויים בהיצע שהיהודים סיפקו וכי החרם היה להם קשה. קשה לומר איזו השפעה היתה לחרם על יהודי העיר מבחינה כלכלית, אך מתקבל הרושם כי בסופו של דבר נמצאו בתום המנדט שתי מערכות כלכליות מקבילות ובלתי תלויות זו בזו.

מבחינת מקומה של ירושלים בתודעה הציבורית, חלו תמורות מעטות בלבד בתקופה הנדונה, אך לאחריה ניכר שינוי מסוים בהתאם לנסיבות. רעיון חלוקת הארץ שנהגה לראשונה בידי ועדת פיל נשאר רלוונטי עד ימינו אנו. ההתעקשות הבינלאומית על מעמדה המיוחד של ירושלים, והפרדתה מבעיית חלוקת הארץ, עומד בתוקפו גם כן וראיה לכך נמצאת בהיעדרן של השגרירויות בישראל ממנה. התפיסה הפלסטינית הלאומית והמוסלמית הדתית עדיין מקדשת את העיר העתיקה בהצהרותיה ובנאומיה, ומביעה את כמיהתה להשיג ריבונות שם. הציונות, אשר במשך שנים רבות נכונה לוותר על האחיזה בעיר העתיקה לטובת שלטון זר או בינלאומי, לא הסכימה מעולם להתפשר על האפשרות שתהיה זו בשליטה מוסלמית, ולאחר מלחמת 1948 הוסיפה לייחל לשם. משהיה שוב "הכותל בידינו", לא עלתה עוד על סדר היום הציבורי הצעה להזמין גורמים זרים לקחת חלק בשלטון על העיר.

לפי דעתי, מתוך תכנית החלוקה של הצעת המיעוט במשלחת אונסקו"פ, ניתן ללמוד באופן המהימן ביותר על מצבה של ירושלים אותה עת. מחד, לא היתה זו עיר מאוחדת, אשר ניתן להכפיפה כפשוטה למרותו של שלטון אחד, ולו בשל קדושתה לשלוש הדתות. מאידך, היתה החלוקה בין שני הלאומים בה מתוחה ביותר. מובן כי חלקה החדש היה יהודי, והחלק של העיר העתיקה והשכונות שהקיפוה ערבי, אך שתיהן היו שייכות למערכת כללית משותפת, ונקודות המגע והחיכוך ביניהן היו רבות מאוד.

« הכתם הקודם — הכתם הבא »

קטגוריה: ירושלים לדורותיה

תגובות

תגובות בפייסבוק על "חלוקת ירושלים עד תכנית החלוקה של האו"ם"

כתוב תגובה

חלוקת ירושלים עד תכנית החלוקה של האו"ם

תגובות

אודות

קטגוריות

תגובות אחרונות

כתמים אחרונים

אתרים שכתבתי בהם

להירשם לעידכונים בדוא"ל