השינויים הגיאוגרפיים והדמגורפיים בירושלים בתקופת המנדט הבריטי

פורסם בתאריך | 21 באוקטובר 2013 | אין תגובות | תגובות בפייסבוק

השינויים הגיאוגרפיים והדמגורפיים בירושלים בתקופת המנדט הבריטי

מבוסס על מטלת מנחה בקורס: "ירושלים לדורותיה", האוניברסיטה הפתוחה

כאשר כבשו הבריטים את ירושלים מידי העות'מאנים במהלך מלחמת העולם הראשונה, היא כבר היתה נתונה בעיצומם של מספר תהליכים דמוגרפיים וגיאוגרפיים: במאה התשע-עשרה החל התהליך האינטנסיבי של בנית שכונות ומאחזים מחוץ לחומות העיר העתיקה, עד אשר לאחר המלחמה היה שטחה של העיר החדשה ומספר אוכלוסיה גדולים מאלה של העתיקה; הגירת יהודים מהגולה לירושלים התקיימה לכל אורך הדורות, ובמאה הי"ט היא תפסה תאוצה מיוחדת; סכסוכים על המקומות הקדושים בעיר היו גם כן נחלת דורות, ואף מימיה האחרונים של האימפריה העות'מאנית לא נעדרו; יחס התנועה הלאומית הציונית לעיר היה אמביוולנטי, ובקרב ערביי הארץ טרם התגבשה זהות לאומית של ממש. בתחילה הוצב בעיר שלטון צבאי זמני, במהלכו הוקפאה כל הבניה בעיר, מתוך שמירה נחרצת על הסטטוס-קוו, ושימור המצב כפי שהיה בעת הכיבוש. יחד עם זאת, ננקטו צעדים ראשוניים להקלה על המצוקות שעוררה המלחמה, והופגן יחסו המיוחד של הכובש לעיר והתעניינותו בפיתוחה ובשיפור פניה. כשניתן המנדט, חזרו לחיים התהליכים שנגדעו במלחמה, וצצו תופעות חדשות.

השפעה בריטית: פיתוח התשתיות ופיקוח על הבניה
ההשפעה הבריטית על התפתחותה של העיר היתה רבה מאוד, כאשר מחד הביאו עמם את הטכנולוגיה המתקדמת, את תפיסת תכנון המרחב והעיצוב הארכיטקטוני, הסדר המנהלי, הפיקוח והאכיפה, ומאידך הקפידו לשמור על צביונה המיוחד של העיר ומנעו חדירת השפעות מודרניות שעלולות היו לפגוע באופיה העתיק והקדוש. אף על פי כן, עיקר הבניה בעיר לא נעשה בידיהם. הממשלה הבריטית התוותה את תכניות האב, העניקה את אישורי הבניה ופיקחה על השימוש המיועד בעתודות הקרקע – אך בנית המבנים והשכונות נעשו ברובם בידי יהודים ובחלקם בידי ערבים.

מבין פעולותיהם הראשונות של הבריטים לאחר כיבוש העיר, יש למנות את התיחסותם למבנים קורסים ולמבנים שנשקפה להם סכנת התמוטטות, את פינוי האשפה והפסולת שהצטברו בעיר ואת הגינון וטיפוח פניה. כאמור, נאסר על בנית מבנים חדשים. נוסף לכך, יזם המושל הצבאי רונלד סטורס את הקמת "האגודה למען ירושלים", בהשתתפות נציגי קבוצות שונות בעיר, וחוקק חוקים לשמירת צביונה ויופיה – כגון איסור על בניה שלא באבן ואיסור על בניה בקרבת שער שכם. עד מהרה נקבעה לעיר תכנית אב, אשר הקפידה על חלוקה מתוכננת היטב של השימושים השונים בעתודות הקרקע, ואשר התיחסה בין היתר לשמירה על העיר העתיקה מובדלת ומרוחקת בפארקים וכדומה מן העיר החדשה; לבניה נמוכה ושמירת קו הרקיע; לעיצוב שטחים ציבוריים למטרות שונות; ובאופן כללי לאסתטיקה של העיר, לרבות מתן תוקף מחודש לחוק הבניה באבן. במשך המנדט הותקנו ארבע תכניות אב נוספות.

התשתיות הציבוריות בירושלים נהנו עד מהרה מפיתוחים מודרניים. את המחסור במים בעיר – אשר היה חמור עד כדי כך שנשקפה סכנת צמא מוחשית לתושבים – פתרו ע"י טיהור וכיסוי בריכות המים המזוהמות, והנחת צינור ברזל מעין ערוב לרוממה, שהעלה מים בעזרת משאבות. משם הוזרמו המים לכל חלקי העיר. תחילה למוסדות הצבא והשלטון, אחר כך למבנים ציבוריים, אחר כך לברזים ציבוריים בשכונות ולבסוף אף לבתים פרטיים. אף על פי כן הוסיפה העיר לסבול ממחסור, ולאחר ששיקום בריכות שלמה ושאיבה מעין פארה לא הועילו, הקימו הבריטים את מפעל המים המשוכלל ממעיינות ראש העין. גם התחבורה השתכללה בימיהם, והדרכים מיפו לרמלה ומבית לחם לירושלים נסללו באספלט. מסילת הברזל מירושלים ליפו חוברה לחיפה וכן לאשדוד ומשם למצרים. בשנת 1924 נסלל הרחוב הראשון בירושלים, רחוב המלך ג'ורג'. במהרה החלו לשמש בעיר חברות אוטובוסים לתחבורה ציבורית ובהמשך הופיעו גם כלי רכב פרטיים. אספקת החשמל הגיעה לעיר בהדרגה החל משנת 1928, כש"חברת החשמל הירושלמית" קנתה ממהנדס יווני את הזיכיון להפעלת חשמל בעיר – זיכיון שרכש עוד בתקופת השלטון העות'מאני אך לא מימש.

פיתוח מסחרי-כלכלי
העיר העתיקה הוסיפה לשמש כמרכז מסחרי קטן, בעיקר של האוכלוסיה הערבית, בנוסף למתחם ברחוב ממילא וברחוב יפו בסמוך לחומות. ליהודים נפתחו מספר מוקדי פעילות כלכלית חדשים, והעיקרים מביניהם היו מרכז טקסטיל בחלקו הדרומי של רחוב ממילא, שוק המזון בשכונת הבוכרים ובמחנה יהודה ומרכז לצורכי הקהילה החרדית בשכונת מאה שערים. החלק הארי של הפעילות הכלכלית היהודית בעיר החדשה התמקם בין הרחובות יפו, המלך ג'ורג' ובן יהודה, ונתכנה בשל כך "המשולש". נפתחו שם חנויות יוקרה, בתי קפה, משרדים ובתי דירות.

אחד העקרונות שהנחו את הממשלה בתכנון העיר תוך שמירת אופיה היחודי, היה מניעת חדירת תעשיה כבדה אליה. לעומת זאת, שלושה אזורי תעשיה קלה, כגון בתי מלאכה ומפעלים קטנים, הוקמו בשולי העיר ובסמוך לשכונות הספר היהודיות. אזורי התעשיה נבנו בשלושה אתרים שונים: ליד גבעת שאול, ליד מקור ברוך ותל ארזה ובשכונת בית וגן. בין מוצריהם ניתן למנות נעלים, רהיטים, ממתקים, מוצרי מזון, תרופות וכדומה.

בניה ציבורית
ירושלים היתה הן עיר הבירה והן עיר קדושה ובשל כך נבנו בה מבנים ציבוריים רבים. אמנם מרבית הגורמים שאחראים היו על בניה ציבורית בעיר במאה הי"ט – בעיקר מעצמות נוצריות – נעלמו מן העולם או איבדו בה עניין, אך הממסד הבריטי, הנציגויות המדיניות הזרות וכן גורמים נוצריים חדשים בנו בה במרץ בתקופה זו. מוסדות ההנהגה של האוכלוסיה הערבית בארץ לא נהנו מרציפות ארוכת שנים ומהתנהלות ארגונית יעילה, והם לא היו אחראים במשך המנדט על בניה ציבורית, אלא של מלון אחד בלבד – מלון פאלאס בהר הזיתים. מוסדות ההנהגה הציונית, לעומת זאת, אחראים היו על הקמה של מבני ציבור חשובים ורבים בעיר. מבין מוסדות השלטון הבריטי נזכיר את ארמון הנציב שנבנה על הר העצה הרעה; את בניין הדואר המרכזי ברחוב יפו; את בית הספר לשוטרים בצפון העיר; את בניין המדפיס הממשלתי בדרומה ואת מחנות הצבא. כאמור, הקונסוליות בארץ קבעו את משכניהן בירושלים, רובן ככולן, וכנסיות אנגליקניות ואמריקניות צצו ברחביה. מבין המבנים האיטלקיים הרבים נציין את בניין חברת הביטוח ג'נרלי, שהיה בניין המשרדים הגדול בעיר ואת הקולג' טרה סנטה. הבניה הציונית בירושלים התגאתה במיוחד במכלול הר הצופים – על האוניברסיטה העברית, הספריה הלאומית ובית החולים הדסה, ובמכלול הבניינים הלאומיים – שכלל את משרדי הסוכנות היהודית, הועד הלאומי, הקרן הקימת לישראל וקרן היסוד. מלבדם נזכיר את הגימנסיה העברית ברחביה ואת בית המדרש למורים וגננות בבית הכרם.

שכונות
מובן מאליו, כי השינוי הניכר ביותר באופיה הגיאוגרפי של ירושלים תחת שלטון המנדט הבריטי נעוץ בהיווסדן של שכונות חדשות. השכונות החדשות שנבנו, כשם שהיה במאה הי"ט, נבדלו אלה מאלה באופיין החברתי, העדתי, הדתי והלאומי. לכל שכונה היו מאפייניה המיוחדים, ובנקודות המגע בין השכונות נוצרו מתחמים בעלי מאפיינים מיוחדים. בתחילה לא היתה החציצה מוחלטת: היו גרעיני שכונות כאלה וכאלה האחת ליד השניה. בראשית המנדט ניתן היה למצוא אפילו שכונות מעורבות של יהודים וערבים. אך עם הזמן הלכו המחיצות ונעשו מוחשיות יותר ויותר, ולא זו בלבד שכל שכונה נעשתה הומוגנית, אלא שאף העיר המודרנית, כאחותה, היתה בנויה כביכול רבעים רבעים. בסוף התקופה כבר היתה העיר מופרדת למחצית ערבית, (מחולקת בין נוצרים לבין מוסלמים), ומחצית יהודית (מחולקת בין חרדים – אשכנזים בנפרד ומזרחיים בנפרד – לבין הישוב החדש).

עיקר הגידול בעיר נזקף לזכות היהודים, אשר הקימו כארבעים שכונות חדשות. רובן הגדול נבנה עד שנת 1931. ביניהן יש לציין את מערך ה"נחלאות" וה"זכרונות" הענף, אשר נבנו בין הרחובות יפו, אגריפס ובצלאל, בעיקר בידי עולים מאפריקה ומאסיה, וכן בידי דרי העיר העתיקה שעלו משם משכבר. בשל עניים של העולים, ובשל מצוקת-הדיור המוחשית, חרג הנציב ואפשר לבני עדות המזרח לבנות על שטחים מצומצמים בהרבה מהתקנות, בצפיפות גבוהה ובבתים קטנים. במקביל, בידי עולי העליה הרביעית מאירופה, אשר נהנו בדרך כלל ממעמד סוציואקונומי גבוה, הוקמו שכונות גנים בשולי העיר. בהקמת השכונות הללו פעלו אגודות שיתופיות שכל חברי השכונה היו חברים בהן ואשר קבעו תקנות פנימיות לגבי השטחים הציבוריים, חלקו של הבית מתוך המגרש, מרחקו של הבית מקצה המגרש, חזותו, חובת הגינון וכן הלאה. הן תוכננו בידי האדריכל ריכארד קאופמן, אך בשל המשבר הכלכלי בשנות העשרים המאוחרות לא הושלמו לפי התכניות. רובן לא נכללו בתחום המוניציפלי של העיריה, כך שלא נהנו משירותיה, לא הצביעו בבחירות ולא נדרשו לשלם מסים עירוניים – אך נכללו בתחום תכנון העיר והיו חייבות באישורי בניה. רחביה היתה היחידה מביניהן שנכללה בתחום המוניציפלי והיתה הגדולה ביותר, בשל קרבתה למרכז העיר וריבוי אפשרויות התעסוקה שהציעה. בשנות השלושים נבנו שכונות חדשות מעטות ביותר, אך השכונות הקימות עובו והורחבו, והחלו להופיע בהן בנייני מגורים בעלי דירות למכירה ולהשכרה.

מלבד השכונות היהודיות נבנו גם ואדי ג'וז, באב אלזהארה ושיח' אלג'ראח בידי ערבים מוסלמים אמידים. הן נבנו בצפון העיר ובצפון מזרחה, על הדרכים היוצאות משער הפרחים ומשער שכם. חלק מן הבתים היו פרטיים וחלקם נבנו לשם מכירה או השכרה לערבים מהעיר העתיקה ומן הסביבה. כיוון שהשכונות הללו נבנו ללא תכנון מוקדם וללא תכניות אב כלליות, היו הבתים בהן מפוזרים באזור בלתי מוגדר באקראי, חלקם במרחקים גדולים וחלקם בצפיפות גדולה. הכבישים שנסללו בהן בדיעבד פילסו את דרכם בין הבתים בהתאם לנסיבות המקום. השכונות הערביות הנוצריות שקמו בדרום העיר ובדרום מערבה, לעומת זאת, תוכננו כמכלול מלכתחילה, אך לא נקבעו בהן עקרונות בניה אחידים, והבתים היו שונים זה מזה בהתאם לבוניהם ולמטרותיהם. מביניהן נציין את ההרחבות והעיבוי שנעשו במושבה הגרמנית, במושבה היוונית ובבקעה, וכן את השכונות החדשות – קטמון וטלביה – אשר היו שכונות יוקרה ורבים מבתיהן הושכרו לאנשי הפקידות הבריטית והקונסוליות. חרף כל האמור כאן, יציאת הערבים מתחומי החומות היתה איטית והדרגתית מאוד ורובם נשארו בתחומי העיר העתיקה. בתום תקופת המנדט עוד התגוררו כמחצית מתושבי ירושלים הערבים בתוך החומות, בעוד שחלקם של היהודים שם מכלל יהודי העיר ירד עד כדי שני אחוזים בלבד.

שינויים דמוגרפיים
על השינויים הדמוגרפיים בירושלים בתקופת המנדט אנו למדים מתוך המפקדים הרשמיים שערכה ממשלת המנדט בשנים 1922 ו- 1931, רישום התנודות ופרסום האומדנים מדי שנה. המחלקה לסטטיסטיקה של הסוכנות היהודית ערכה מפקדים וטבלאות סטטיסטיות לגבי היהודים בלבד, חלקם מהימנים יותר וחלקם פחות.

עיון במקורות מגלה כי מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה כמעט מחצית מן הישוב היהודי בארץ היה בירושלים, וכי כ- 54% מתושבי ירושלים היו יהודים. בשלושים שנות השלטון המנדטורי צמחה אוכלוסית ירושלים פי 2.6 בערך. הקהילה היהודית צמחה אמנם בערך פי 3, וחלקה היחסי באוכלוסית העיר עלה לכדי 60%, אולם בהשוואה לגידול האוכלוסיה היהודית בארץ כולה – אשר עמד על פי 7 – היתה זו צמיחה איטית, וחלקם של היהודים הירושלמים מכלל יהודי הארץ ירד מכ- 40% לכ- 16% בלבד. הסיבה לכך נעוצה בסיבות לגידול: 75% מגידול האוכלוסיה היהודית ברחבי ישראל בתקופת המנדט נבע מעליה. ירושלים לא נהנתה משיעורי עליה גבוהים באותה מידה, ורק כ- 55% מגדילתה נבעו מעליה, ויתר הגידול היה קשור בריבוי טבעי. הסבר לכך ניתן על ידי ניתוח שתי התופעות: העליה והריבוי הטבעי. כ- 80% מהעליה הגיעו מאירופה, והאירופאים לא נמשכו לירושלים בשל ריחוקה ממרכז חיי הרוח והחברה היהודיים המתחדשים בישראל ובשל זיקתם לעבודת האדמה ולהתיישבות העובדת. רק כ- 10% מהעולים מאירופה התישבו בירושלים. לעומתם, העולים מאסיה ומאפריקה, אשר היו כאמור מיעוט בתוך כלל העולים, העדיפו את ירושלים באופן נחרץ, וזאת משום שהיו קרובים יותר לדת ולמסורת, ונמשכו אליה מטעמים רגשיים. כ- 75% מקרב העולים הללו התישבו בעיר. ההסבר השני לחלקה הקטן יחסית של העליה בגידול הקהילה היהודית הירושלמית, נובע מחלקו הגדול יחסית של הריבוי הטבעי בה. במידה מסוימת היה זה בשל התופעה שהוסברה לעיל, שאחוז ניכר מיהודי ירושלים היו בני עדות המזרח, וחלקן ביתר הארץ היה קטן יותר. שיעורי הילודה של עדות אלה היו גבוהים מאלה של בני עדות אשכנז. מלבדם נשאר חלקו של הישוב הישן בעיר לא מבוטל, ואף לא מעט מבין העולים מאירופה לירושלים היו דתיים-לאומיים, אם לא אורתודוכסים – וקבוצות אלה גם הן היו בעלות שיעורי ילודה גבוהים יחסית.

תופעה נוספת שיש לעמוד עליה היא התמורות הדמוגרפיות הפנימיות בעיר. בשנת 1880 היו בעיר העתיקה פי 7.5 יהודים מאשר בעיר החדשה: בזו 2,000 ובזו 15,000. ערב מלחמת העולם הראשונה עדיין חלקם של יהודי העיר העתיקה מכלל יהודי ירושלים היה 33%. מאז ואילך, באופן עקבי למדי, הלך מספרם המוחלט של תושבי העיר העתיקה היהודים וירד במקביל לעליית מספרם בעיר החדשה. מתוך כך ניתן להבין כי הפיחות במספר התושבים היהודים בין החומות נבע בשל הגירתם לשכונות החדשות, עד אשר 2,000 היהודים שנשארו שם בשנת 1948 היוו 2% בלבד מכלל 100,000 יהודי ירושלים רבתי. במקביל לצמיחת חלקם של יהודי העיר החדשה מתוך כלל יהודי העיר, צמח גם חלקם של הלא-יהודים מכלל תושבי העיר העתיקה. רק לאחר מלחמת העולם הראשונה הסתמנה ירידה במספרם המוחלט של תושביה הלא-יהודיים, אך יחד עם זאת, משנת 1880 ועד שנת 1948 הכפילה קבוצה זו את נפחה. חלקם של יהודי העיר העתיקה מכלל התושבים שם צנח מ- 51% בראשית התקופה ל- 6% בסופה.

צמיחה דומה לזו שבפנים החומות היתה לערביי ירושלים גם במכלול העיר כולה. האוכלוסיה המוסלמית בעיר גדלה פי 2.5 מתחילת המנדט ועד סופו, בעוד ששיעור גידולה בארץ כולה עמד על מעט פחות מפי 2. חלקם של המוסלמים מכלל תושבי העיר ירד במידה מועטה מאוד, מכ- 21.5% בתחילת התקופה לכ- 20.5% בסופה. מעניין לראות כי הגידול בירושלים היה גבוה מאשר בארץ בכללה, למרות ששיעורי הילודה והתמותה של הערבים בירושלים היו נמוכים מאלה של יתר ערביי הארץ. (אם כי שיעורי הילודה והתמותה של יהודי העיר היו נמוכים יותר). אמנם לשירותי הבריאות המתקדמים בעיר ולמודעות לסניטציה ולהיגיינה היתה השפעה על כך, אך השפעה נוספת, אשר מהווה גם את ההסבר לגידול בירושלים, נודעה לעובדה כי חלק גדול מהגידול נבע מהגירה פנימית של גברים צעירים מכפרים בסביבה לעיר המפתחת, בשל מקורות הפרנסה החדשים שהיא הציעה. מיעוט הילודה, אם כן, קשור בעובדה שחלקם של הגברים באוכלוסיה הערבית בירושלים נהיה גדול ביחס לחלקן של הנשים בקבוצה זו.

מתוך האוכלוסיה הכפרית בסביבות ירושלים היה ליהודים חלק קטן מאוד. בסך הכל מנו כפרי הסביבה 88,780 נפש, ומתוכם 70,780 מוסלמים ו- 14,800 נוצרים. כשם שהיה בקהילה היהודית, גם חלקם של הערבים מחוץ לחומות גדל בהשוואה לכלל ערביי העיר, אם כי לא באותה מידה, ובסוף תקופת המנדט היו הערבים בעיר מחולקים שווה בשווה בין היושבים בפנים החומות לבין היושבים חוצה להן.

סיכום
לסיכום: ההתפתחויות המדיניות, הגיאוגרפיות והדמוגרפיות בירושלים בתקופת המנדט הבריטי קשורות אלה באלה במידה רבה. עובדת היותה עיר קדושה לשלוש הדתות המונותאיסטיות, ועיר סמלית וחשובה עבור תנועת הלאומיות הציונית והתנועה הלאומית הפלסטינית, עשתה את מצבה הדמוגרפי הרגיש בלאו הכי, רגיש ומסובך עוד יותר. כאמור, היו היהודים רוב בתושבי העיר, אולם מיעוט בתושבי העיר העתיקה, מיעוט בתושבי הסביבה הכפרית, ומיעוט בתושבי הארץ. הצמיחה הגיאוגרפית של העיר – אשר מלבד רוחות הקידמה, שיפור התשתיות ומבני הציבור והדת הרבים למיניהם ולסוגיהם – התאפיינה בהתפשטות והרחבה של שכונותיה ושל חלקה המאוכלס והמיושב. ההתשטות הגיאוגרפית התרחשה בד בבד עם צמיחתה הדמוגרפית של העיר ועם ההתפתחויות הדמוגרפיות הפנימיות, בין העיר החדשה לעיר העתיקה. השכונות המרוחקות נעשו נחלת הקהל היהודי ומהעיר העתיקה הוא הלך ונעדר. ההנהגה הציונית דרשה חזקה על העיר החדשה בכל תוקף, בעיקר בהסתמך על הנתונים הדמוגרפיים והגיאוגרפיים, ומתוך ההכרה בירושלים כערך סמלי, ואילו ההנהגה הפלסטינית כרכה את השיח סביב ירושלים בסוגיות דתיות, בעיקר מתוך זיקה חזקה לאסלאם, ושמה דגש עקב כך על העיר העתיקה. מעניין כי גם בחזותה של העיר ניכרה הפרדה בין שני חלקיה של העיר, כאשר לפי כל תכניות האב שהתקינה הממשלה הבריטית היתה העיר העתיקה מופרדת מהחדשה במחיצה פיסית, על ידי פארקים, מישורים פתוחים וגנים ציבוריים.

תגובות