אילו אינטרסים היו לחברי מועצת עיריית חיפה, היהודים והערבים, לשתף פעולה?

פורסם בתאריך | 16 בדצמבר 2013 | אין תגובות | תגובות בפייסבוק

מבוסס על מטלת מנחה בקורס "אוכלוסיה מעורבת: מגעים בין יהודים לפלסטינים בתקופת המנדט", אוניברסיטת חיפה

לחברי מועצת עיריית חיפה, היהודים והערבים, היו אינטרסים מסוגים שונים לשתף פעולה. ראשית כל, עמדה ביסוד שיתוף הפעולה התפיסה העקרונית, שתפקידה של העיריה הוא להיטיב עם כלל התושבים ולקדם את האינטרסים של כלל העיר וכלל האוכלוסיה. בתחילת שנות העשרים היוו היהודים כשליש מאוכלוסיית העיר, והחל משנת 1939 ועד סוף תקופת המנדט נחלקה אוכלוסיית חיפה פחות או יותר שווה בשווה בין יהודים לערבים. במצב עניינים זה היה האיזון ושיתוף הפעולה בין חברי העיריה הכרחי על-מנת לאפשר לעיר להתפתח. פרוייקטים רבים ומשימות רבות שהונחו לפתחה של העיריה קידמו את האינטרסים של כלל הציבור במידה שווה. במהלך השנים השתנה ההרכב העדתי של חברי העיריה בחיפה בהתאם לקביעות השלטון הבריטי, כך שישקף את השינויים הדמוגרפיים שחלו בעיר, וכך שההרכב העדתי של המועצה ישקף את חלקן היחסי של העדות השונות מתוך כלל הציבור. בשנת 1936 מינו הבריטים ועדה קרואה לניהול ענייני העיר. בועדה זו היו הנציגים היהודים, לראשונה, רבים מהנציגים הערבים. בשנת 1940 מונה לראשונה ראש עיר יהודי, אולם אז היו מרבית חברי המועצה ערבים. כלומר, נוצר בחיפה מאזן כוחות סימטרי למדי לאורך מרבית תקופת המנדט, שיצר תלות הדדית רבה בין שני הצדדים.
כך, למשל, בעת השביתה הערבית הכללית, מינתה עיריית חיפה פועלים יהודים באופן תקדימי בשירותי הסניטציה העירוניים. חברי הועדה הערבים תמכו בהחלטה – למרות שבכך ביטלו את המונופול שהיה עד אז לפועלים הערבים בתחום זה – משום שהצורך לשמור על ניקיון העיר ולהמנע ממחלות ומגיפות, היה אינטרס מובהק של כלל התושבים. כמו-כן, שיתוף הפעולה בין חברי העיריה היהודים והערבים אפשר לעיריה לתפקד באופן רציף ושוטף, גם בתקופה שהארץ היתה נתונה בעיצומו של סכסוך וגם כאשר עיריות אחרות התפרקו או הפסיקו לתפקד. עצם היכולת לשתף פעולה היה הכרחי על מנת שניתן יהיה לבצע את משימותיה של העיריה, ובזכותו הצליחה עיריית חיפה, בניגוד לעיריות אחרות, לקדם את העיר ולפתח אותה לטובת ולרווחת כלל התושבים. הדבר הביא לידי כך, בין היתר, שהתקציב שהעביר השלטון הבריטי לעיריה גדל בהתמדה, גם על חשבונן של עיריות אחרות. התעשיה בעיר, תנופת הפיתוח, הבניה וההרחבה, שיפור התשתיות והשירותים – כל אלה היו אינטרסים של כלל הציבור והוצאתם לפועל היתה תלויה ביכלתם של חברי העיריה לעבוד ביחד.

סיבה אחרת לשתף פעולה היתה, שבאמצעות שיתוף פעולה עם הצד השני, יכלו חברי העיריה משני הצדדים לקדם את האינטרסים של הצד שאותו יצגו. חברי העיריה היהודים הבינו, שעל מנת לקדם את האינטרסים של הישוב היהודי הם זקוקים לתמיכתם של חברי העיריה הערבים, ושעל מנת לזכות בתמיכת החברים הערבים הם חייבים בתורם לתמוך בפרוייקטים שקידמו את האינטרסים של האוכלוסיה הערבית. באופן זה, שיתוף הפעולה יצר מערכת מאוזנת של "תן וקח", או של מחויבות הדדית. כאשר נתקל חסן שכרי, למשל, בקשיים לעמוד בהתחיבויותיו כלפי היהודים, בשל התנגדות של הנציגים הערבים במועצה, נהגו הנציגים היהודים בסבלנות ובאיפוק, על מנת ליצור אווירה טובה של עבודת צוות ושיתוף פעולה. גישה זו הוכיחה את יעילותה, ובזכותה הם הצליחו להגיע להסכמות שונות עם הנציגים הערבים, כגון מספר המכרזים שהעיריה העבירה למבצעים יהודים, ומספר הקבלנים והפועלים שהיא העסיקה. במהלך שנות השלושים, בתוך תקופת המרד הערבי, ניצלו היהודים את יחסיהם הטובים עם חברי העיריה הערבים ובזכות שיתוף הפעולה איתם הצליחו לממש מספר פרוייקטים מוניציפליים שהיטיבו במובהק עם הציבור היהודי בעיר – כגון: סלילת הכביש בין הדר הכרמל להר הכרמל, בניית שוק תלפיות בהדר הכרמל והרחבת הגבול העירוני באופן שסיפח לתחום המוניציפלי של העיר מספר שכונות יהודיות שהיו לפני-כן מחוץ לו. כמו-כן, הצליחו חברי המועצה היהודים בשנות הארבעים למנוע מספר מפעלים מוניציפליים שהעיריה תיכננה להוציא אל הפועל, שהיו פוגעים בהתפתחות הישוב היהודי בעיר.
מצד שני, על מנת שעבודת העיריה תמשיך להתנהל כהלכה, ועל-מנת לשמר את המנגנון המאוזן של "תן-וקח", היו נכונים הנציגים היהודים להפגין ויתורים ופשרנות בתחומים אחרים, גם במהלך שנות הארבעים – כשהיה ראש העיר יהודי והיתה להם אפשרות לכאורה להתעלם מהאינטרסים של הציבור הערבי. דוגמא לכך ניתן למצוא, למשל, בעובדה שדוקא בשנים אלה פיתוח השכונות הערביות ושיפור מצב התברואה והניקיון בשכונות הערביות היה רב בהרבה מהפיתוח בשכונות היהודיות. דוגמא נוספת ניתן למצוא בנכונות לחלל שבת בפרהסיה בשכונות שרוב תושביהן היו יהודים, כדי להגן על האינטרסים של המיעוט הערבי באותן שכונות.

אינטרס נוסף שניתן לעמוד עליו, קשור בעובדה ששיתוף הפעולה בין יהודים וערבים קבע במקרים מסויימים את הרכב המועצה. על-מנת להבחר לתפקיד ראש העיר בשנת 1927, נזקק חסן שכרי לקולות של הציבור היהודי, ועל-כן הוא הבטיח ליהודים לטפל בנאמנות בענייניהם של כל תושבי העיר ולהמנע מאפליה, במידה ויבחר. שיתוף הפעולה בין היהודים לבינו, אפוא, החל עוד לפני כניסתו לתפקיד, וכניסתו לתפקיד היתה תלויה, במידת-מה, בשיתוף הפעולה הזה. מנגד, בשנת 1945, לאחר תום מלחמת העולם השניה, הודיעו הבריטים על כוונתם לערוך בחירות חדשות לרשויות העירוניות. באותה עת היוו הערבים רוב קטן באוכלוסיית העיר, והיהודים חששו שהבריטים ימנו לחיפה ראש עיר ערבי. על-מנת לשמור על כוחם במועצה ועל מנת לבצר את תפקידו של שבתי לוי כראש העיר, עשו לוי וחבריו היהודים במועצת העיר מאמצים מיוחדים באותה עת לחזק את שיתוף הפעולה ולהדגיש את נכונותם לבוא לקראת הציבור הערבי ולקדם את ענייניו. הם הסתמכו על שיתוף הפעולה הזה במאמצם לשכנע את שלטון המנדט להמנע מעריכת בחירות חדשות בחיפה, והדבר אמנם עלה בידם.

לחברי העיריה היהודים היה אינטרס נוסף לשתף פעולה עם החברים הערבים: שיתוף הפעולה ביניהם הוכיח, לכאורה, ששיתוף פעולה בין יהודים לערבים הוא אפשרי גם ברמה הארצית. הטענה שיהודים וערבים מסוגלים לנהל עיר ביחד – ולפיכך: מסוגלים לנהל גם מדינה ביחד – היתה הכרחית בתביעה הציונית לסיום המנדט ולהקמת מדינה עצמאית. בתחילת שנות העשרים עשו הבריטים נסיונות להקים גוף מחוקק שיהיה מורכב מנציגים של שתי הקהילות, והנסיונות כשלו בשל חוסר גמישות וחוסר שיתוף פעולה מצד הנציגים והמוסדות המייצגים של שתי האוכלוסיות. הבריטים ראו את מוסדות השלטון המקומי, לפיכך, כיסודות לניהול עצמי בבוא העת – מעין תשתית שעל גביה ניתן יהיה להקים מדינה. השלטון המוניציפלי היה למעשה המוקד היחיד שיהודים וערבים ישבו בו יחד סביב שולחן אחד, וההזדמנות היחידה לבחון את יכולתם לנהל את ענייני הציבור. על מנת לשכנע את הבריטים שתושבי הארץ בשלים וכשירים לנהל את עצמם במדינה עצמאית שאיננה כפופה לשלטון זר, היה צורך להראות שמוסדות השלטון המוניציפלי מתפקדים כהלכה. התנועה הציונית ביקשה להוכיח לבריטים – ולאחר מכן, לועדת אונסקו"פ – שדו-קיום בארץ הוא אפשרי ושיתכנו בה חיים משותפים וניהול-עצמי משותף. טענה זו נועדה להראות, שאין חשש לאפשר הגירה המונית ורחבת היקף של יהודים לארץ, ושאין חשש לממש את תכנית החלוקה ולהקים מדינה יהודית שיהיה בה מיעוט ערבי גדול. לערבים, לעומת זאת, היה אינטרס מנוגד. הם ביקשו להוכיח שאין בארץ מקום לאוכלוסיה יהודית רחבה, על מנת לחזק את תביעתם למנוע אשרות כניסה ליהודים ועל מנת לחזק את תביעתם להקים בארץ מדינה ערבית על כל שטחה.
מצב מנוגד זה, אם כן, הכתיב גם אינטרסים מנוגדים של חברי העיריה היהודים ושל חברי העיריה הערבים בפרסום ובפרשנות הפומבית של שיתוף הפעולה ביניהם. בעוד החברים היהודים נהנו מיוקרה רבה בקרב ההנהגה הציונית ובקרב הציבור היהודי בשל יכלתם לשתף פעולה עם החברים הערבים, הסב אותו שיתוף פעולה עצמו נזק תדמיתי חמור לנציגים הערבים, פגע במעמדם בקרב הציבור הערבי וההנהגה הפלסטינית, והחליש את תביעותיהם הלאומיות. ליהודים, אם כך, היה האינטרס לשתף פעולה קשור קשר רב באינטרס לפרסם את אותו שיתוף הפעולה ברבים ולהדגיש בפומבי את הצלחתו. לערבים, לעומת זאת, היה אינטרס לשתף פעולה למרות הרושם ששיתוף זה יצר והוא היה מנוגד למשמעות הפוליטית שנגזרה ממנו. היה להם, לפיכך, אינטרס דווקא להצניע את ההצלחה שנחלו ולהמעיט בערכה מבחינת הפרסום שלה ברבים.

לסיום, נוסף לאינטרסים היצוגיים שנמנו לעיל, ניתן לשער שהיו לחברי העיריה גם אינטרסים אישיים ופרטיים. בשל החשיבות הרבה שיחסו ראשי ההנהגה הציונית לשיתוף הפעולה, הקנה הדבר יוקרה רבה לחברי המועצה היהודים, והיה להם אינטרס אישי להנות מיוקרה והערכה בקרב הציבור שיצגו וכן בקרב השלטונות הבריטיים. הפיתוח המואץ של העיר ותהליך "היהוד" שלה העלו את רמת החיים בה, וערבים מהמעמד הגבוה יכלו להשכיר ולמכור דירות ליהודים במחירים גבוהים יותר. חלק מחברי המועצה הערבים אכן מכרו והשכירו דירות ליהודים, וניתן לטעון שהיה להם אינטרס אישי לשתף פעולה בפרוייקטים שהיטיבו עם הישוב היהודי בעיר על מנת לקדם את האינטרסים האישיים, הכלכליים, שלהם עצמם. מנגד, בין חברי העיריה התקיימו יחסי ידידות שחרגו מתחום העבודה המשותפת. הם היו נפגשים בבתיהם הפרטיים, בארוחות משותפות, בחגים ובאירועים שונים, וניהלו קשרי רעות ברמה האישית. ניתן לטעון, ששיתוף הפעולה נבע מקשרים אלה ולא רק מתוך אינטרסים כלשהם. כמו-כן, ניתן לשער שההחלטה לשתף פעולה, לפחות בחלק מהמקרים, נבעה מתוך תפיסת עולם כללית. סביר להניח שהן חסן שכרי והן שבתי לוי קידמו מדיניות של שיתוף פעולה במועצת העיר מתוך עמדה עקרונית בעד שיתוף פעולה, בעד יחסי שכנות טובים ומתוך התנגדות לאפליה.

תגובות