שלוש דוגמאות לטישטוש הגבול המוניציפלי בין יפו לתל-אביב

פורסם בתאריך | 5 בינואר 2014 | 2 תגובות | תגובות בפייסבוק

שלוש דוגמאות לטישטוש הגבול המוניציפלי בין יפו לתל-אביב בתקופת המנדט, לפי מארק לי-וויין.

מבוסס על מטלת מנחה בקורס 'אוכלוסיה מעורבת: מגעים בין יהודים לפלסטינים בתקופת המנדט', אוניברסיטת חיפה.

דוגמא ראשונה: מעורבות של ההסתדרות ביפו
ההסתדרות ביקשה לרקום קשרים עם הפועלים הערבים מיפו ולכן פתחה שני עיתונים בערבית: איתיחאד אל-עמאל, וחקיקאת אל-אמר. בתי הדפוס שלהם נמצאו ביפו, קהל היעד שלהם היה פועלים ערבים מיפו, אבל הכתבים והעורכים היו יהודים מתל-אביב, והם דיווחו בעיקר על פעילות בתל-אביב וכמעט ולא הזכירו את יפו. בשנות הארבעים המוקדמות שכרה ההסתדרות חדר בדירה של ממלא מקום ראש העיר יפו, והקימה בו משרד לפעילויותיה בעיר. היא אף שכרה את שירותיו של צעיר פלסטיני תושב יפו לנהל את המשרד.

פועלים ערבים בנמל יפו ביקשו את עזרתה של ההסתדרות במאבק לשיפור תנאי העסקתם, ובמאבקם נגד העסקה של מהגרי עבודה ממצרים ומסוריה. הפועלים הערבים נעזרו בהסתדרות במספר מאבקים שניהלו מול הנהלת הנמל לאורך שנות העשרים ובתחילת שנות השלושים, אפילו עד ראשית 1936. בתקופת המרד הקשרים עם ההסתדרות נותקו, אולם לאחר שהנמל חזר לפעול, בשנת 1937, ותנאי העבודה בו היו גרועים אפילו ממה שהם היו קודם לכן, פנו פועלים ערבים מיוזמתם אל ההסתדרות שוב, וביקשו את עזרתה במאבק לשיפור תנאיהם. בשנת 1943 התקיים כינוס של כל ארגוני העובדים הערבים ביפו והוחלט להאבק במעורבות של ההסתדרות שם, אולם אף על פי כן, אפילו באותה שנה ניהלה ההסתדרות את שביתת עובדי הסניטציה של העירייה, ואפילו עובדי סניטציה של העירייה שהיו חברים בארגוני עובדים ערביים תמכו בשביתה הזו והשתתפו בה.

טישטוש הגבול בסוגיה זו הוא דו-כיווני: מצד אחד, ההסתדרות “חודרת” מצד תל-אביב לתחומי יפו בכלל, ולתחום נמל יפו בפרט. למעשה, ראובן זסלני, ממנהיגי הזרוע הערבית של ההסתדרות ביפו, האמין שבאמצעות התמיכה שהם מעניקים לפועלים הערבים בנמל, יהיה בסופו של דבר נמל יפו נתון לניהול יהודי מכל הבחינות. מצד שני, הפועלים הערבים נעזרו בהסתדרות ו”איפשרו” את “החדירה” הזו, לתחומה של יפו.

מעניין לציין, בעניין זה, שהמתנגדים לשיתוף הפעולה הזה ראו במאיר דיזינגוף – ראש העיר תל-אביב – כמי שעומד בראש המזימה “ליהד” את נמל יפו, והחשיבו את ההסתדרות ואת עיריית תל-אביב למעין “גוף אחד”. כמו-כן, מעניין לציין, שהתנגדות רבה למעורבות של ההסתדרות בענייניהם של הפועלים הערבים הגיעה מצדם של מנהיגים לאומנים שהיו המעסיקים ובעלי האינטרס המנוגד בתוך החברה הערבית. הם השמיעו את הטענות שההסתדרות לוקחת חלק בקידום ענייניהם של הפועלים רק בשביל לשבור את האחדות הפלסטינית ואת ההתנגדות למפעל הציוני. הווה אומר, הטישטוש הגיאוגרפי הוא גם טישטוש גבולות גיאופוליטי ומעמדי: ההסתדרות והפועלים הערבים בצד אחד של המתרס, ואילו המעסיקים ובעלי העסקים הערבים בצידו השני.

דוגמא שניה: פועלים ערבים בתחומי תל-אביב ופועלים יהודים בתחומי יפו
פועלים ערבים תושבי יפו עבדו בתחומי תל-אביב מראשיתה. למעשה, אפילו עיריית תל-אביב עצמה העסיקה פועלים מיפו, במיוחד בשבתות. פועלים מיפו עבדו בשירותי הדואר ובשירותים ציבוריים אחרים בתל-אביב, ואפילו הוקם “מועדון פועלי הרכבת הערבים-פלסטינים של תל-אביב”. ההסתדרות עשתה מאמצים לגייס פועלים מיפו אפילו בזמן השביתה של 1936-39, והכשירה לשם כך מגייסים יהודים דוברי ערבית. בנוסף, אלפי פועלים ערבים מיפו הועסקו באופן פרטי על-ידי בעלי עסקים יהודים מתל-אביב, כגון מפעלים, מסעדות, חנויות וכן כפועלי בניין. מארק לי-וויין מביא כדוגמא את סיפורו של מעסיק ממוצא תימני שכתב לעיתון “פלסטין” על הלחץ שמפעילים עליו פועלים ממוצא רוסי לפטר את הפועל הפלסטיני שהעסיק. רוכלים מיפו הקימו דוכנים בתל-אביב או מכרו בה בעגלות ברחובות, והדבר הכריח בעלי חנויות בתל-אביב להוריד מחירים בשל התחרות המסחרית.

ההסתדרות, עיריית תל-אביב וגופים אחרים החליטו “להכריז מלחמה על העבודה הערבית”, ולקדם באמצעים אזרחיים לחץ על תושבי תל-אביב שהעסיקו פועלים מיפו. אחת התוצאות היתה שמפעלים בבעלות יהודית עברו משטחי תל-אביב לתחומי הכפרים השכנים, כגון סומול, הרחק מהלחץ הציבורי היהודי שהופעל עליהם. לי-ויין טוען, שזו אחת הסיבות שבגללן ביקשה עיריית תל-אביב לספח את סומול לתחום המוניציפלי שלה. דוגמה זו מראה, שבאופן טבעי היו הגבולות בין הערים – ובין האוכלוסיות – מטושטשים, אלא שגורמים לאומניים עשו מאמצים מיוחדים לחדד את הגבולות וליצור בכוונה הפרדה בין יפו לבין תל-אביב, ובין תושבי שתי הערים.

ראש העיר תל-אביב, ויהודים מכובדים אחרים מתל-אביב, הצטרפו לראש העיר יפו ולמכובדים ערבים אחרים מיפו, והקימו את “ועדת נמל יפו”. פועלים יהודים עבדו ביפו כבר ב-1920 על הסירה “החלוץ”. בשנת 1922 הוקמה שם “קבוצת נהגי הפרידות העבריים”, ובשנת 1927 עבדו בנמל כ-40 עגלונים יהודים. מרבית הפועלים בנמל היו מהגרי עבודה ממצרים ומסוריה, כך שכשהיוו הפועלים היהודים בנמל, בשנת 1935, כ-7 אחוז מסך העובדים – הרי שמספרם לעומת מספרם של הפועלים הפלסטינים תושבי יפו והסביבה היה דומה.

לאורך כל תקופת המנדט נשמעו טענות מצידם של פועלים תימנים על כך שהעיריה וההסתדרות אינן עוזרות לפתור את מצוקת האבטלה שלהם. מנגד, רבים מהפועלים היהודים בנמל יפו היו ממוצא תימני, ורבים מהם הוסיפו לעבוד בו גם במהלך מאורעות 1936-39, לאחר שהוקם נמל תל-אביב.

דוגמא שלישית: מעורבות של עיריית תל-אביב בענייניהם של תושבי יפו היהודים
עיריית תל-אביב ביקשה לראות את עצמה כמייצגת את ענייניהם של כלל יהודי תל-אביב ויפו. בזמן המאורעות ב-1921 וב-1936 עיריית תל-אביב פעלה בשיתוף עם “ועד יהודי יפו” למצוא מגורים ותעסוקה לפליטים יהודים שברחו מהשכונות היהודיות והמעורבות ביפו לתחומי תל-אביב.

בשנות השלושים ובשנות הארבעים, יותר ויותר סיפקה עיריית תל-אביב את צרכיהם העירוניים של תושבי השכונות היהודיות של יפו. בשנת 1944, למשל, העבירה עיריית יפו לעיריית תל-אביב סכום של 20,000£ בגין שירותי חינוך, רווחה ורפואה שהעניקה עיריית תל-אביב למשלמי מסים יהודים תושבי יפו. עיריית תל-אביב היתה שותפה גם בהקמת בית-חולים לפועלים יהודים ביפו. שתי העיריות שיתפו פעולה גם בתחומים כגון ריצוף רחובות בשכונות המעורבות של יפו וברחובות הגבול בין שתי הערים, ובפיקוח על בתי מטבחיים מעורבים.

הטישטוש כאן בין שתי הערים מתבטא בעובדה, שהיה מעין ניסיון לקבוע ביניהן גבול על-בסיס זהות התושבים, ולא על-בסיס קו הגבול הגיאוגרפי. יהודים תושבי יפו שילמו מסים לעיריית יפו, אולם קיבלו שרותים עירוניים מעיריית תל-אביב, ועיריית יפו העבירה כביכול את המסים שהועברו אליה לעיריית תל-אביב כמעין “קבלן משנה”. באופן הזה, השכונות היהודיות והמעורבות בצפון יפו היו מעין “תחום אפור”, שאיננו שייך באופן חד משמעי לאף אחת מן הערים.

תגובות