מדאם בולרוז
פורסם בתאריך | 2 במאי 2019 | בקטגוריה | שירים
מדאם בולרוז הייתה יושבת
על כיסא הנדנדה
ולמולה גינת מחשבת,
ששתלה במו ידה.
עלי מרפסת מעורבת –
עשויה עץ ופלדה,
בצבע אפרסק-שלהבת
נצבעה החלודה.
הו, כך למול שקיעה נרטבת
בדמעות עצבות-פרידה
הייתה מדאם בולרוז כואבת
יום נוסף שסתם איבדה.
עם ערב וקריאות עורבת
מייללת נרעדה:
דבר איננה מתעבת
כמו רגשות ההפסדה.
מדאם בולרוז הייתה אוהבת
לדמיין בהקפדה,
הו, יום שבו תהא כוכבת
ותאמר: "תודה! תודה!"
קריאות קהל: "האח! נשגבת
זו בולרוז הנכבדה!".
כעת בבד היא מנגבת
מצח מחשבה טרודה,
נוגסת בכרובית-ארנבת
ולועסת בחמדה:
"מחר יהיה טוב!", מתלהבת
ונרדמת לבדה.
אך עם ליל בא אורח,
לא בשר לו ולא עור –
שלד הוא, ראשו קרח,
כל כולו עטוף שחור.
מתבונן אז הירח
ושולח נוגה אור.
כעת תחתי קרקע שוכבת
זו בולרוז הנכבדה
ובשרשי כרובית-ארנבת
היא נוגסת בסלידה.