מחזור עשרים ואחת
פורסם בתאריך | 2 במאי 2019 | בקטגוריה | שירים
א.
עוד קיים הרקיע, קבוע כאז, מרוחק ומכונס בעצמו
ואינו מתעניין בהלכי ההולכים אי ממנו על ארץ קשה.
כמבט העצום על הכר, החובק את השמש למשוך את יומו,
אף השמש בוער ואיננו עוכל ומיאור השיכר אך נמשה.
כך הרים ועצים אל מבט הנוסע קרבים, נבלעים בעוברו
ומאידך מש השמש את פן החלון, באשר יימשך וינהה.
כזריחות הימים החולפות ברקיע, כיום הזוכר את זכרו,
מתקרב הרקיע אל עץ בצמירה, מתגשם אל הים הגואה.
השנים מתחלפות ולוחות השנה מתמלאים, מתרוקנים מחדש.
נהקף שוב השמש ויש בזה טוב. גם העץ לכדי לוח עבד.
הן הנצח ארוך והזמן כה מוגבל ושיכר לו בדש ובדש.
ברם בינות, מתבהר העולם ומבהיק, כעמל רב מאוד. וכשבת.
העולם כה גדול והנצח ארוך. הזמנים משתנים כמו נפש,
כמו הנוף הקרב, הנבלע, כשנים, כמו רקיע מול עץ או מול ים.
ומבט אחד מש בראשית ובאחרית, ברם בינות מתבהר השמש.
הרוחות הוממים את עלי השלכת. גם אלה, סופם לחלוף
ובכל-זאת, כבכיית אלמנה על מצבת, חובקים בד למשוך את יומם.
כך הרוח אל פני הנוסע מכה וסוחט דמעות, נוכח הנוף.
הן ההר עוד גבוה, הברית רחוקה, אך הדרך עודה משגת.
אם נוקפות השנים, הניחון כי תנקופנה: כאז הרקיע קיים.
וכאז הזמנים משתנים. הלוח ריקן. הבריאה משגשגת.
ב.
כי גם העיר טרם למדה לחייך, אך פסקה כבר מילל ומתופת.
הס מתכרבלת ברוך הלבן, המושלג. תשושה ונוחה לנמנם.
גם כי טרם הגתה בתשובה מופלאה, תינוקית, בזרוע מונפת
את תהום התמימות השלמה, הסופית, הכרוכה במילה אחת: אם.
יש וזוג אוהבים על קטיפת שדרותיה פוסע עטוף מעילים
ובחום זרועותיו השלובות אל ימיה נושא תום נדיר ממלים.
הם ודאי יזדקנו, גם העיר תזדקן. הבריות לחיים מתרגלות.
והשקט סך, (מסופק מעצמו), כתמיד בינות רעם לרעם.
ורק בדולח אגם שקפא ומשקף את פניני נשיית התפילות
מלווה פסיעתם בדימוי העולם לעיני תינוקות. כפעם.
לט ואושר נושפים בחוצות, והעיר מתכרבלת ברוך הלבן,
כתינוק מנמנם בסדין, בחיק אם, ככלה בזרועות החתן.
ויושבים לבסוף בביתם, והבכי שחח והרעם פסק
ועיני הנולד ואברי המולדת חדלו לבסוף מבכי.
הרגש, בין ציר משבש את הדעת לבין תשישות מתוקה, נסק
ובתבל כולה אין יופי נשגב, כמבט ראשון בעולם עם תחי.
שניות בשעון העץ נוקשות כילד משועמם בנבכי עולמו
המצפה להתרחשות: כי טובה לו הציפייה וטובים נבכיו –
אך העתיד כל-כך רחוק, כל-כך רחוק, והנולד כל-כך בן יומו,
גם כי טרם למד לחייך. השלג נח בשדרות, העתיד כה רב.
מנמנם בחיק אם. וכמבט ראשון בעולם אין עוד יופי נשגב.