רעב
פורסם בתאריך | 2 במאי 2019 | בקטגוריה | שירים
רעב מאכל בשיירי גופותינו –
בשר יהודים להרוות צימאונו.
הרים של מתים. הרות מעלינו,
עוללן נאלם ברזונן עד כיליון.
יתום מהלך ביערות לוחמינו,
מפזם נעימה של אמו ששורפה.
גש הלום, קרב-נא, בואה, טעם מבשרנו,
הרי סבל כזה טורף כל היגיון.
ואביו שעבר על מתי הרכבת,
בין גדרות של חשמל, תחת כתובת ברזל,
משחרר את עצמו עד אבדן נשימה.
מול מקלחת אחיו מאבד את האל.
ובמה יאמין? אן הנפש מונפת?
מאבד את גופו – גופתו החולה.
יאמין באקדח שהוצמד לקרקפת,
בחיוך של חייל שהונצח בתמונה.
תולעים מאכלות בעובש עורנו.
עצמותינו כמהות אל קרקע בתולה:
אדמת קודש, אדמת יהודים שיישבנו –
זיק חיוך בגולגולת מאוד חלולה.
אלוהינו. עננו. שובה אלינו.
נחזור, נאמין, אם תיתנה תשובה!
גש הלום, קרב-נא, בואה, טעם מבשרנו
ונדע: לחכך מיתתנו ערבה.
רוח אפינו,
ההייתה מעולם?