העניין של מיכל

פורסם בתאריך | 1 במאי 2019 | בקטגוריה | סיפורים

א.

הוא הכניס אותה. בכל-זאת, לא נעים. היא הביטה במבט תולה שלא אפשר לו לסרב. היה לה מבט של חתול רחוב, שמביט בך לאחר שליטפת אותו ברוך וברחמים ועכשיו אתה עוזב. היא ביקשה בקול סביר, כאילו יש סיבה הגיונית: "שלום. אפשר להיכנס בבקשה?" אז הוא הכניס אותה.

בכניסה היה חדר אורחים קטן. ככה זה כשגרים בשיכון. הוא ציפה שתסביר מה העניין, כיוון שלא התחשק לו לתרום כסף לשום עמותה או לקנות שואב אבק או אנציקלופדיה שמוכרים מדלת לדלת. היא התמהמהה מעט. נעצה בו עיניים ואחר כך התחילה לדבר בטון רציני ושקול. פורטת את הנסיבות ואת המסקנות.

"אז זה העניין: אני אוהבת אותך.
אני אוהבת אותך מאז הפעם הראשונה שראיתי אותך וכנראה שאמשיך לאהוב אותך לנצח."

הוא חשב שמדובר בבדיחה. אולי במתיחה, או בתעלול. הוא ניסה לראות אם מישהו מתחבא מאחוריה בחדר המדרגות, קימט את מצחו בחשדנות – אך היא המשיכה לדבר, באותו טון שקט ושקול: "אני לא מפסיקה לחשוב עליך. החיים שלי בנויים סביבך לחלוטין ואני לא מסוגלת להעלות בראשי כל סיבה אחרת לעבור אותם. כלומר, את החיים.

"היו תקופות שהאמנתי שהתגברתי עליך, שאני כבר לא אוהבת אותך. למען האמת אני לא מוצאת שום סיבה הגיונית לזה. אני ממשיכה לספור את כל הדפיקויות שלך, את כל המגרעות והחסרונות שיש לך – ויש הרבה מאוד. למעשה, אני כמעט מצליחה לשכנע את עצמי שאני שונאת אותך, כי אתה באמת חרא של בנאדם. אתה בנאדם דפוק." הוא התחיל להתרגז ממש. הוא רצה לצעוק עליה ולהדוף אותה משם, אבל היה משהו מהפנט בטון שלה, בישירות שלה. כאילו היא מעמידה מולו הצגת יחיד, שהתכוננה לקראתה חודשים ארוכים, שיננה את הטקסט, את ההעמדה, את הבעות הפנים ואת הטון. והיא נאמה בפניו כאילו היא שוקלת את מילותיה אחת אחת וכאילו לכל מילה משקל רב. הוא לא הצליח להתפרץ לדבריה או להשתיק אותה. הוא לא הצליח להגיב ורק חיכה בקוצר רוח שתגמור כבר. הוא אמר לעצמו – "יאללה, שתגמור עם המופע המוזר הזה ותעוף מפה."

"אבל זה העניין: אני אוהבת אותך. הבנתי כבר שזה לא יעבור.
ניסיתי מפעם לפעם לצאת עם בחורים אחרים. הם היו הרבה יותר מוצלחים ממך. יכולתי למצוא עשרות סיבות הגיוניות לאהוב אותם ולהקים אתם חיים – וכבר באמת האמנתי שאוכל לחיות חיים טובים ושלמים בלעדיך ולשכוח ממך.
אבל בסופו של דבר זה תמיד חוזר לעניין הזה, שאני אוהבת אותך.

"היו לי גם תקופות קשות מאוד. אתה רואה את זה?" היא משכה את שרוול הסוודר. היה ערב סתווי כשהאישה הזה נכנסה אל דירתו. הוא הביט בה משתומם ואיזה פחד קמאי החל לרשרש במוחו. ידה הייתה חרוצה מתחת לפרקיה. "בהתחלה סתם שנאתי את החיים. אחר כך שנאתי רק אותך. הייתי קורעת תמונה שלך מהקיר ופורצת בבכי – " את הכל היא תיארה באותו קול שקט וישיר – "הייתי יושבת שעות ומדביקה את התמונה מחדש. שנאתי את עצמי על זה שהייתי מסוגלת לקרוע תמונה שלך. כעסתי על עצמי שעשיתי דבר כזה.

"למען האמת, שנאתי את עצמי לעתים קרובות." היא הוסיפה, בהרהור, כלאחר יד. דמעה לחלחה קלות את זווית עינה. הוא הרגיש חסר אונים. כלוא בסלון ביתו. הוא ריחם עליה, פחד ממנה, פחד מעצמו וחש מהופנט ומשותק. "הייתי יושבת שעות ובוכה. כמעט שלא יצאתי מהבית מאז שעזבת אותי. הייתי מפסיקה לאכול תקופות ארוכות. זה כל העניין. אני אוהבת אותך."

האישה הזו, שנכנסה אותו ערב לביתו, הייתה צנומה ושברירית מאוד. בלונד פרוע, מלוכלך, נשפך מראשה על כתפיה. פניה היו ארוכים וצרים ופיה היה מר וקטן מאוד. היא הביטה בו ברעד. דמות החתול הנטוש להבה בעיניה. עוד רגע ורשפו מתוכן ברקים והן הצטעפו בסערות ובערפל של חורף. שפתיה סגלו מהקור ושיניה נקשו מעט.

בתוך הבית היה חמים. הוא התיישב על הכורסה מאחוריו ושאף אוויר. הוא ניסה לכוון אליה מבט רב משמעות, ניסה להביע במבט שהוא באמת מצטער בשבילה, שזה באמת נשמע נורא – אבל שאין לו שום מושג מי היא וגם, שבשם כל השדים והרוחות, מה היא רוצה ממנו ומה היא עושה שם, אצלו? עוד רגע והיה אומר את כל זה בקול רם, באופן חד משמעי, אבל משהו המשיך לשתק אותו. משהו בכנות שלה, בישירות שלה, במבט החד, הנטוש, השקול, הרושף. הוא לקח שאיפה עמוקה ומיואשת ונשף בכבדות, באיטיות, בחוסר אונים. היא השפילה את עיניה ושתקה לעומתו.

לאחר רגע היא ניגבה את עיניה בקצה השרוול. הישירה מבט והמשיכה לדבר. הקול שלה היה שקט. שקט דרוך, מתוח, צווחני. דממה של עין ההוריקן. דממה של מי שרעש מחריש אוזניים החריש את אוזניו. "היה לי יום הולדת לפני כמה ימים. היו שם כל הבנות מהכיתה כמעט. הייתי אמורה להיות מאושרת. זאת הייתה מסיבת הפתעה. היו שם גם כמה בנים. רז היה שם. שמחתי, כי אהבתי את רז, הוא היה באמת בחור טוב. לא היו הרבה כאלה בכיתה.

"אבל אז נזכרתי שאתה לא נמצא שם." הקול שלה רעד מעט. הוא ניסה לחשוב על רז שהוא מכיר, אך לא הצליח להיזכר. "רצתי לחדר ובכיתי." הוא גירד את ראשו במבוכה. טמן את מבטו בשטיח. "הם חשבו בהתחלה שאני בוכה משמחה. אבל לא. שמעתי איך הם צוחקים ביניהם. לא עליי, הם חשבו שאני שמחה, הם באו אליי לחדר להרגיע אותי. אבל אני גירשתי אותם וכל המסיבה נהרסה. אני לא טיפשה!" היא הוסיפה. קולה היה כעוס יותר. עצב זעום, טרי, לא של זיכרונות שקטים ומהוהים מהסוג שנצץ בה עד כאן. "אני לא טיפשה! – " היא חזרה " – אני יודעת לזהות אנשים טובים. אני יודעת שאני אמורה להיות מאושרת מהפתעה כזאת. אבל זה כל העניין. אני עדיין אוהבת אותך. כנראה שתמיד אוהב.

"בלילה אכלתי את כל הכיבוד שהם הביאו. ואז הקאתי הכל. כבר עברתי אנורקסיה, ובולמיה והכל. אתה רואה את זה?!" היא חשפה שוב את החתכים תחת שרוול הסוודר. הקול שלה נסדק, נשבר, כאילו עמדה לפרוץ בבכי. "פעמים רבות כל-כך בכיתי שאני לא רוצה לחיות בלעדייך. זה מה שאמרתי לעצמי שוב ושוב. זה מה שאמרתי לך כשזרקת אותי. זה הפך להיות דבר שאני אומרת. אבל עכשיו, היום, הערב, אני יודעת שזה פשוט נכון. שאני פשוט לא רוצה לחיות בלעדיך."

הוא פתח את פיו בתדהמה איומה. העיניים שלו נפערו כאילו התפוצצו בהן שני רימוני הלם. רז סבירסקי?! מבית הספר היסודי?! לוויתן של ברזל יצוק רבץ לו על החזה. פחד בלתי נתפש הדהד במוחו במערבולות של כאב. הוא התנשם והתנשף בכבדות. ואז, לראשונה, במאמץ עצום, הצליח להוציא מילה מפיו: "מיכל?!"

"אתה בכלל לא מזהה אותי, הא?!" היא בכתה והתייפחה.
"אבל… מיכל" הוא אמר מזועזע "היינו ילדים! זה היה לפני שלושים שנים!" היא פלטה יבבה נוראה. צווחה שחרצה את שמי השיכון והתפעמה בין הבניינים הדהויים.
"מיכל! אני נשוי, יש לי שתי בנות. איפה היית כל הזמן הזה?! למה לא אמרת שום דבר?!"

היא פרצה בבכי נורא. הסתובבה כשפניה בידיה: "אני יודעת שאתה נשוי! אני יודעת שיש לך שתי בנות! אני יודעת איפה אתה גר ובמה אתה עובד! אני יודעת שאשתך והבנות בחופשה של שבוע בצפון ושאתה רצית ללכת איתן ולא יכולת לקבל חופשה. אני יודעת הכל. אתה לא מבין?! אני לא יכולה לחיות בלעדיך! לא יכולה. לא יכולה!" היא התייפחה, נפלה על הרצפה, חיבקה את עצמה, כל גופה רועד. היא חפנה את ברכיה בידיה בעוצמה ונענעה את עצמה הקדימה ואחורה. מנענעת את ראשה לכל הכיוונים ואז קוברת אותו בין ברכיה המקופלות. "אני אוהבת אותך! אתה לא מבין?!" היא דמתה לחתול רחוב שנערים אכזריים התעללו בו, קשרו אותו לעמוד או חבטו בו נמרצות. הוא נזכר בסיפורי זוועה על נערים מהשיכון, שהתעללו בחתולי הרחוב מתוך שיעמום, שרפו אותם וניקרו את עיניהם במסמרים חלודים. היא הייתה אחד החתולים האומללים הללו. עיניה היו ריקות ומנוקרות. "אני אוהבת אותך!" היא מלמלה בשקט.

"אבל, מיכל…" הוא היה מזועזע וחסר אונים. הוא התכופף על ברכיו לידה. הוא לא ידע מה לעשות. הוא רצה להרגיע אותה.

היא ניגבה שוב את עיניה. אספה את עצמה. התרוממה במאמץ ניכר ונעמדה שוב, במרכז הסלון, שפופה וחפוית גו. גם הוא נעמד שוב. שמר על מרחק ממנה.

"זה העניין", היא המשיכה, "שאני אוהבת אותך." היא נזפה בו, כמו בילד שאיננו מצליח להבין דבר פשוט וכבר נמאס להסביר ולפרש לו. היא הייתה מאוכזבת ממנו, מקושי ההבנה שלו. היא רעדה מעט, דמעות עטפו את פניה, קולה היה שבור. היא אזרה מאמץ אחרון, הישירה מבט בעיניו, ותיארה את מצב העניינים באופן שקול ובהיר. בטון הגיוני ופשוט: "אני אוהבת אותך. אני לא יכולה לחיות בלעדיך. אתה צריך לעזוב את אשתך, לעזוב את הבנות, לעזוב את השיכון, לעזוב את העבודה – ולחזור אליי. אתה צריך להגיד לי שגם אתה אוהב אותי. אתה צריך להגיד לי שגם אתה רוצה לחיות איתי. אני לא רוצה לחיות בלעדיך – זו לא קלישאה. זו פשוט האמת."

ב.

קבצן שעבר ברחוב גשום ותמה האם חש הגשם כאב כשהוא ניטח בקרקע לא יכול להתעלם מהצרחות שעלו מהבניין מעליו. כנראה מאחת הקומות העליונות. "רוצח!", נשמעה צרחה פולחת, "אתה רוצח! תעזוב אותי עכשיו!". הוא כבר פנה ללכת אבל אז ראה דמות מתעופפת מאחת המרפסות הגבוהות.

באוויר עמד גשם כבד שהתפלש לו בערפל הסמיך. ברק צרח בשמיים, רעם עמום הרעיד את הקרקע. אישה צנומה נחבטה במדרכה. היא הייתה עטופה בסוודר וראשה היה מאורך ואטום וחסר הבעה. פיה הסגלגל דמם ומזוויתו התחתונה החלה לבצבץ זליגה איטית של דם כהה. הבלונד המהוי שלה היה מפוזר על הקרקע, על כתפיה ועל פניה. עיניה היו פעורות בהבעה של מתים, מכוסות בדמעות ובאיפור מרוח.

הקבצן הביט בגוף השותק. רק הגשם השמיע קולות דקים בחושך. הוא חיפש בכיסיה ועזב כשידו אוחזת ארנק עור חום ועבה, עמוק בתוך כיס מעילו. הוא צעד במורד הרחוב ושתי עיניים חלולות הביטו בו מאחור, במבט קר ושקול, בעודו מתרחק לו, מהרהר בענייני גשמים ומטבעות.

|| כל הכתמים בקטגוריה: סיפורים ||