אור בהיר של בוקר

פורסם בתאריך | 1 במאי 2019 | בקטגוריה | סיפורים

א.
מבעד לפאתי הזמנים כולם, מגיח לו סיפור אגדה ישן נושן, כהַגֶחַ הגוזל הצהבהב מביצתו ביומרתו לומר: הננו! זה עתה חדש הוא. אך רבים היו כמותו. ובפוסעו אי-שמה הלאה ברַצות עצמו על עצם היותו, אינו משׁים כי בעטיו נותרה סדוקה ומשוברת, ובוכה את מרותה – שעל למרות שזמן שלם הייתה בחום עֹטפתהו, לא זכתה בהלך-רוח חום אהבתו, כי רק בהלך רגליו-שתיים, וברוח משרקת, קור, וריקנות מתוך. ואם קדומה לה המכורבלת, או הייתה זו לפניה, הן הייתה השאלה מאז לפנות שתיהן. ועוד מוטב הוסף הגד כי זה סיפור האגדה המועלה ובא היֹה היַה עוד לִפנוֹתיה, מתוך השקם המחשבה, רווי באור בהיר של בוקר. והריהו מתערטל מפאותיו ומערלה – סממניו הנכריים, להיות בלהט חודר אלי גרסא יהודיה, מי יִתננו היות ככל שאר העמים: שבארמון, באיזה חדר, ישוב תשבה נסיכה, ולשם קיצון, עוטהו כתר, מצטרף גם שמה, הוא יהודית. ובהביטו מן המרפסת, מזוקן, לבוש שחורים, כמו אַבֶל על דבר חזון יומרני ומפוקפק: מסוּגַל הוא ועליון, אך מחשוף אינו יודע, ונותר בחוסר חשק מאופק.

יודית'קה זו מתגוררת בצריח. בחדרו האחרון של המגדל האחרון של זה הנח בקצה הארץ – הארמון. שערה אדום כיצר, מצחוקה הפז ניגר, ובלחשה דברי תענוגות ומתק, דבש ערי נוצץ בחמד מיטתה של מלוכה וארגמן. של המלך הדמיון, המצועף חלומותיה, ובלֶילה רווה הוא את רוחם של ההמון. להתהלך בּמַאָס שכמותו אין עוד מוחצן, משׁיחוּקה של נפש אלי נפש משׁוּחקת, להפיח שוב עוד פעם את אותו סיפור ישן. ומזה זמן נצח כבר היה מקיץ חיו חסרי תועלת, רק נותר הטעם האחד: שבלילות היה חולק מיטה אחת, עם נסיכה אחת, שמה יודית. לחלום בעושר מעיין לא פג, בלתי נגמע.

מיושבת הנסיכה בזה החדר, מבודדת ושקטה, היא עורגת לה נסיך, שיופיו אינו נמדד ביופי, מידותיו לא נשקלות בפז. שחור-שערו נדמה לחושך בעיני המת, נרחק מאור, כסוי בארץ, עד האור נוצץ עליו באֵבֶח, כהברק ברק על רקע סער גדוש ענן לילי – כסות סהר. זֹהר על כתרו של מלך. דבר סופה אמור גם הלך עומק-ים עיניו להיות. צחוק שפתיו בכבש-סתר מתרעם על תום ברק. טיל נוגח כנחשול ענק ומתנפץ על גב ספינה נוהרת, מלאת קריאות ספן אוהה עזרה מאל שלא משיב חייו. הו, מי ידע כזאת כהרג, בתמימות צחקוק ערוג עליו. יהא הים כדרך ארץ, שחור ספן – שער מברקת, עומק-ים בצוף עיניו. כל גופו מוצף אדרת, מעורטל בחלומה. כל איבר שווי לאֵבֶר, כל אברה שבוית שמיים: רום צורה לו מושלמה, שיר שיכר על גב ספינה כמו שמש על גבי המים, מתנוצצת מלא חינה. הוד סוסים ברי כנפיים, דמות גיבור משליג כפסל, מלא גופו אביונה. זכות מזה הייתה ליודית: הן בלי מחט גם בלי קש, ארוגה לה – בן אלים, אל גופו כסותו ילבש. שקיפותה – בגדי מלכים. חכמת קדומים בדמיונה.

לא כי-כן בּכֹפֶש אב לה, מלך שב וטוב-כִּרסָא. עלי גבחת נם לו נֶזֶר, נומה נום לסמל נדר יקיצת הממלכה: כי קם שליט לשמור הסֶדֶר, ויושב על הכורסא. כרֶכֶס מזוקן שיבולת, נח על אדמה קשה, ומסתפק ברֹך אומלל של אפונה ועדשה לשמור גבו זקוף עם בוא כל שחר, להפריח תאנות קלושות, בנות-נגיסה. כך שומר כבודו המלך פן טעון יאמרו נגדו או שמא יִטַנפוּ בדרך הלכותיו, כי ילד טוב אבל שובב שבשובו מבית-הספר מנסה את מגפיו בשלוליות של בוץ ושפך. כן המלך בבטחה צועד אל טוּב הממלכה ואל אשרם של נתיניו, אך לעיתים מעט טועה בין כך ובין עֹשׁרַת כיסיו. על זאת זמניו ריקים מהרף, שעסוק הוא עד בלי די בעניינים וחישובים של פנים וחוץ, ומה כדאי, או לא כדאי. את ימיו הווה בחֶשֶׁב, לילותיו שינה טרופה. "אין לאמור אחרת," שח רקיע, נצח שט בין ענניו, "זו נחלתו של מלך בשעתו הכי יפה."

אך מכל, בעד כל אלו, נחה נחת דמות בתו. אין עולם שלם ישווה לה בשלמות אהבתו. במשי תלתליה, המתפנק בכף-ידו, טמונים בריאה על כל ימיה, כל שבעת-אלפי פלאיה, ומסי כל השדות. בושם שושני שפתיה שַׁק חיבת קמטי מצחו, כמו מאביר אותו שמימה, שׂחוֹק על דעתו. אך כי כבר באים ביום עתות אִבֶּיה, ובַלֵיל אֶבוֹת גבירים טובי-מראה נוטים שֹאתה מכאן והלאה, רַצוֹת אותה כמותו לרוב. חס כי יליט את פניה ממנו, בסבר חמור יֶחַסֵהָה עמו בסבך חיבוקו הקרוב. בבחינת דעתו לא תָמוּשׁ מידיו להַמִישׁ זרוע זר אם גם מוהר עתיר יזרע בעדה. הן היא חוסן כביר לו והוא לה יחיד אמתי לאהוב. כן יהא לה אך מוטב שמחת חלקה – חלקת אביה. כי תטובע ביהלום יחיד, לא יסור זיו שני יהלומי עיניה, אם תחוּפֶה באֵשֵׁשׁ טוב. גם בהצעות ריבוא, מני איכר ועד מלכותא, טח מולך ידו בחופן, דַרוֹש כִּגְמוּל איגרת חוב.

ב.
אט נעורה בחדרה החמני עם זרוח שחר. שמש נסכה עלי יהודית, צפריר צונן שט בחובה בר העומר. ציפורים צמרו אבה בשיר רענן להרים קצה חיוך אל האף. הזמר שקט וידוע וברוגע ענוג הרגע נשטף, רווי באור בהיר של בוקר. בחדותא ירדה הנסיכה הסלונה, נוצה הגולשת ברטט מזהיר, שניתקה לא מכבר מכנפי החלום והייתה לתפילה מתגשמת אלי בוץ סופח הנדה בלט על חֹם זרם אויר מדורג ומוסב באריג של זהב. מדלגת למטה בקצב תופח, לפגוש באביה הצר הרחב. ברם נסערהו ומר ושקוע עד ציפור בדיני העכשיו, הוא נכרח לשלחה בלבו הנשבר. והרי שנת שביעית מתדפקת בפתח. ושַמוֹט כל בעל מַשֶׁה ידו וינשה את אגרות החובה לאחיו. יהלוך צד וצד מר-מלכות בארמון, כשם שהיו פעימות הנמר, לו שוּבַה בסורג בטירת עץ הזמן בסלון, המורה כי שבתה הארץ שבת שבתון, והלז מתפעם את ליבו ההולך ומהר. צר לאוצר, על זמירת דנדני מטבעות קציר-זהב, שערבה בלי היכר למידות ערביו. ובעששות מרירה יתנזר מיין-עדן, עת שבת לא יבצור את ענבי נזיריו. אך יודע שמיטה מקץ שבע שנים, ששדות לא יזרע וכרמים בל יזמור. פן יהיה דבר עם לבבו בליעל לאמור: כי היה בו חטא, ולא יתברך בכל מעשיו.

יצתה בת-המלך לחוץ, אל סביון הצפרא. צביון חדות בכרך היום ונהור סגי מט על השבילים. הייתה מתהלכת בסך ונושמת ניחוח אגלים שנותרו מן האופל עלי אפיריון היערה. מהמהמת ניגון מתקתק שזכרה ולפתע תשמע ממרחק קול גרגור. הסיטה העלווה ותמצא אסופי מן האספסוף מאסף ומאכל בהדר חצרות הפאר. מי הייתָ? פנתה בשאלה לבחור. אך שמע הפלוני הנבהל ומיהר מצֹא הסתר. לא היה בי כל חפץ גערה, אמרה, ודליה נתפסה בשערה בעֹברה מבעד לטורת התפוז בחצר. רק תהיתי מיהו מזה הצד הגוהר ואמרתי: אבוא ואשׁוּר. הַדִידֵך? השיב שני פירות בידו המושטת מתוך מחבואו, כאותם שני פעמונים בנחושת, תלויים אי בזה בקצה המגדל, דצים כה וכה לבשר כי נפל חֶלֵשׁ-טוּשׁ וגורל ומהורה תהא נצר לאב בן-מזל. צא ואראךַ, ביקשה, במטותא. יצא ותראהו: ניצן מלבלב וצעיר שעיניים לו טל, אולם תאנה צפדה על חמשו כשלכת מבד. אין לו מלבוש ורק בגד-עִדִּים, בְּאִישַׁה בכסותו והוא דל. מבויש הוא הגיש את ידו בשנית, הדִידֶך המה? שאל. מחייכת מעט למו נאות הנער, דִידִי. ותראה כי טוב הפרי למאכל וכי תאווה-הוא לעיניים ונחמד להשכיל. נגסה באחד ונתנה גם לו ויאכל.

אז שמעו את קול הסב מתהלך בגן לרוח היום, וקורא אל בתו: אַיֶך? נואש מלבטים דהאידנא ובא למצוא נחמה בהא. הנני, תעננו. הגיע הלום, והבת מאביסה העני פירותיו כנגדו. ויאמר: מה זאת עשית? משלח באיש מבט נֶך. מאומה, עונה, טעמנו בעסיס הכתום. האמנם זה הילד יכול כך לפרוץ אל שער הארמון הענק וגנו?! ביקש השליט לגרשו. מצוער המסכן לסבור כי ילך. אז דיברה הנסיכה: אן תפנה? וכתפיים מושך. בואה ולון עמדי בארמון, כך יעשה לאיש אשר אחפוץ בעניינו. פסעו והמלך נותר מאחור, וקופץ אט ידו לאגרוף. כי האי צאצאית לו מלעיטה אביונים. מאצילה אָביוֹנַתה וזימתה סביבה כזַמזוּמִים סביב צפיע, כעשב אצות-ים הנסחף אלי חוף. ובהעדר ילדתו, כמו יוביל סוסי-סער-החורף בשושן הרוחות של חוצות בירת זדונו. יותר מעולם הוא יודע עתה: אשר לו – לו לבד, ואפילו מסים וחובות יישכחו, לא יחלוק משכנו ועושרו עם פלוני ולא יסבול אהבה כה גדולה כי תחלוף. והייתה הרעה בעינו.

תבואה מתכרבלת אלומות אלומות, שכוחה עלי שלף, והעוברים קורעים בה קצירים וחלות וזורמים חלף. משל לחולות המדבר החיוור הצבועים שמש ומוכים חמה, שלוטשים בעקבות הגמל העובר, מאווש ברשרוש על שממות הדממה. נדמה לוּ אוקיינוס גומע שובל ספינה בין הרף, ואלא שהדגה חסרה את עמה. כזאת גם הזיכרון, והוא חורץ בגו, כך שבעוד הזה מועט מתכסים הגלדים שכחה, ואת בשרו המומת מִדְבַּר גמל לשובע נשרי חֶלכַה העוטים אליו אלף. תוך כך הלהט הולם בפני הארץ לסנוור, ויוקד הקש השַׁח לאדמה. לפיכך ולפי שעין-הוד משגיחה, העלטה יהודית את המך שהעלתה לדיוטה בצריח וחסמה צהרים בוילאות כבדים. כסופה במדבר המעוררת אבק, ואיננו מכיר בדבריה כי בדים, וכי סוף לו למוט כה חזק, בקשיות ההטחה. לשעה חולקים הם ריקוד משותף להסתיר את אורת השריפה השמימית וצריחות נשרים אבודים. יודית'קה אוזרת שקר, מלחשת כזבים באוזניו התמות. הנער שומע ורגש אוחז בו שלא יועתק ותו לא יעזוב. רועד כבכפורה של יבשת צחורה, וכפות בכפות דוב-לבן חמימות. אז עלץ לבו ורמה קרנו, כי שמח בישועתה ובעסיס המרדים. הן לרש מיותם, המכיר מיני רע, די בשמץ חמדה ובסובא להיות מאושר ומלא בתודה, ופה התחלפו ביד יודית סמליו בשמלות רביד ותחרה. אף שיפולי החציר בשערו השתטפו בניחוח סמים חמודים.

ג.
מקץ ימים האפילה ספינה, מפלגת גלים למקרא הזמנה. דובדבן חם תסס על קבעת שמפניה, טבל על-סף כוס המשקה החריף. פחם עז צבע את המים תחתי וממעל חתך הרקיע: בורדו-אלמוג המשכשך בשחור ריף, או אדום החזה המזמר ברציף שנותר ללא זו שעגנה. אדווה במחול תָּאַרַה את מגהץ-המפרש, שהִתאִיר את קמטי מחַלֶצֶת תבל הכהה, הירוקה, המשובצת פנינים מכסיפות נגה-פס במבט ססגוני – לבנה עתיקה. שם בהס נשזרות אגדות לחיים, ומלאכת-מלגו מרכיבה איברים על גופו של דמיון שנברא בשינה, ובשניה חסרת נור, בכשף מדהים, בפלא מתריף, נהיה לאמת מרהיבה וזכה. כך ניצב רם כתורן אביר בן דוכס, מפרשיו משתלחים בהדי כוכביא, בדי צור והבי. עדן שוכן בנועם דרכיו, וירח נוצץ בפשטות חיוכו הרחב. ניחוח שחקים בבֹהוּ מרעיף עד כי בֹהַר בו צח ואפל בהדיא. דוכים נחשולים בקול נהי ושאון בתר עתרת התואר הרב, המציף: עשת גזרה לו הא לחישת-לט רכה.

נסבו לסעודת ערבית אשון חושך בר-כתר, בתו ונמי הצעיר, שהיה למחויט ונקי ומנומר בבשמים על מקטורן של ערב ושתי. מיני מטעמים על שולחן מונחים ומשקה בגביעים משייט. לועסים ולוגמים השלושה כגאות סת. סיפרה לו בסוד והנהו מחוויר, כיוון שעלצה בו: יבוא יום ותישא בחיר-לבה לנסיך. אז המלך נחפז להתיר את בריתה: אין נסיכים בשעת הסעודה! וממרר בקרבו: אי כך ייתן לעם-הארץ ידה?! איכה את זאת השופרא למסר לו ידע?! נפלטה אנחה לו מקצה הנחיר ונואש מתרעומת הדום הסמיך: לא יאות תת בתו ואד-הוק יש לנקוט במרמה ובהיגד אגדה. הזמינותי דוכס מארצות חוץ לכאן, הוא גרגר בגרונו והצהיר, לסחור עמדו זמן שבת בני עמנו. עתיד הוא לבוא הן ביום לפוגשנו ובסך אמשיים להיות לך בועל, ושלא כעברים ימהר בשלל-גומא עתיר, וידון אך מעט ממוננו. והוסיף את הזר בשקיקה להאמיר, על שמו הטוב, וטוב לבו והיותו שושט עשיר. האזן הו הסכיתה בתו מתדהמת, שומעת נסים שמעולם לא השכיר, והדאוג לצידה מתבונן בה בדמי, מבחין כי עיניה בורקות למכביר. מפכים אישוניו: מה קצרים ימי-שנינו!

הלא נשבעת להנסיכני, רפף הננטש, כטלה הלומד לעמוד על תומו, נושף את שנבון ללא ציפיון, לעצמו, וחורה בהצר עין את כל שאירע. לא לו בגדי בן המלך והעני יסירם וימסרם למרה. ותידונהו באצבע לסור ממדורה, להמסר לידיו המרעידות של גורל, השמן, הלוגם חביתו לשכרה, ונט ועג ויז את רירו, מתעמר בבריות וגודף מסלולי כל הולך בשדרה. והעלם ההלום נעלם בעלטה ונושב עלי סלע בגן הטירה וחבק זרועותיו בקרה. אך בת המלך, מאי נפקא, בברכה על משכית לבבה שכך גחה, הדירה אַשַם והיסתה היסוסה: מאי-עד לא היה לא נברא.

בלילה ההוא נדדה שנת המלך. רוח שרק בעלוות בוסתנים, נשב בעד לחוטי ערבה עששה מרשרש בתמיה בעלים הזקנים. שתיקה איתנה הזדחלה בצל אובך, חבקה מחרפת בכיית צרצרים, מרחפת חמלה בין פירות נוטפים דבש וחֵלֶב. בכוונה מרושעת, בינות אֹחַ וחושך, עלתה בחוחי חלומות עכורים. תרה אחר הם, שכמותה, בסורם נשמרים, למען תפתור שעמום בדידותה בחברת נדודים גדושי מתח בן-עצב, ההוזים את ימי המחר כי מאוד אחרים, כמו תרועת חצוצרות אדירה ופשוטה, או תותח השואג: עת חַתֵת חנית וחרב. ולעתה הם חושים בציפייה לתום הערב. אוטמים אוזניים להרחיק הדומיה וכדי להתכרבל עמוק ביהב שקרים. אותו ליל המלך גמר בלבו החלטה: אשון למסחר עם עתרת נכרים, הלא חלה שבת על העם רק בקֶרֶב. עם זריחה תשלח הזמנה אל אביר, וחדלו דאגות השמיטה.

העלמה יהודית, קידמו עיניה אשמורות. כחלוף מאה שנות תרדמה נחפזה לקראת אבירה ולמו עולם ומלואו. קצה והחלה מתמרקת וצחה. עוד עורה צחר ושפתותיה אדמו ותלתליה זהבו יתרה. נתרגשות חלומיה גועשת כפלג הטח שעיטה רהבתנית והולמת ועט מצונח רגשים ורעידות בעדרים אדירים של טיפות נהרה. ניחוחיות ענוגה מתיפיפת עדיה, נודפת מור וקורנת נהור. עדויה קטלה ועגיליים ואדורה משי קטיפני ממולמל בתחרה. אשר יחלה לו הרי בוא יבוא ולבה חב לאב שחנן את אושרה.

בפתאום נהלמה נקישה על הדלת. כבר שמש ורדרד, גא, נחשף מתרומם בינות אופק להר. על שום זאת בבֹשת, בכחש, נטשה השתיקה הנפסדת משם, עד שתשוב בבוא הליל למצוא ברחבי תבל תוחלת, נתכנסה בעין העלם העצוב והתם, שסולק אל הצינה משתם בו עניין, והשקיטה החושקת מסתור לשעות האור נאלמה בהדי החלום שנשבר ומצאה ברסיסי אשליה בריסיו מחבוא מאופק ומהרוהר. בינתיים יומא בגון קולות וצלילים התערב ובחכמה מתפתלת, ודפיקה נשנתה לזרז את הצר. החיש הוא הזנק לפתח השער, עונד עטרתו ואך חלט סתמי. בא ופער. למולו הושת כרעם אציל מקסים-תאר, כהה, ויציב, ונאה, בחיוך נעורים ובבדולח מבט הגועש כניגוח שורים ונגה כרועה, ועדין כטלה, וחודר דרך נצח כלהב מחט חד אל לבב, להפיח בו רגש שלא יתואר ויוסיף לאחוז, לא ירפה, עד סופי הזמנים. מברך האביר את המושל לאורה ומסביר כי הגיע מעבר לים בשל דבר דררה האמור באגרת, ועושר לו הון, ומסבירהו פנים, מסודר בהיכל בטירה כיגר, ונכון הוא על-כן, אם היטיבה תנובת הנירים, לסחור במירב התוצרת. נאלמה שפת המלך, מופתע ונדהם, והרי זו לגנדה, בלתי יאומן כי קיים. אשגרו הן עתה זה הגה והטרים קוע הא אתיתו כאשגרה לאבגוד הדברים. אשף כמותו ודאי ירנין מיקח וממכר, ויהי לאוצר תוספת ניכרת.

אפרים נושבו עלי ארץ ותכלת גדולה ניבטה ממעל לאבי עיינות. אורה האביבה כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב. אבגר יחידי זרח רעננות ואביביות סביבו הרבו קשב. פסעו השניים בחוצות הנירים כי האזינו השמיים עת הרבה המלך דברים ותיזל כטל אמרתו ותהדהד בגינות, ביני היכלי הדרים ניחוחיים, תפוחים מבשילים ואגסות מעלות רקב. האחו נאדם אדמוניות מפליגות אודר כמרבד תפרחות חנונות. הפעימו בעברם שדות מזרע בספיח קצירים וכרמי זמירות צוננות. ענבי נזירים לא נבצרו הבשילו כבדים בבדי גפניהם מן היקב. ויוסף המוכר מכרו וינקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור עם חלב כליות חיטה ודם עינב ושגב. אילולא פינת חמד בספה עברו מוסיף היה כך עדי ערב. ברם כלוטה כשפים נחפה הצעיר הטרוד בשבכים פלאיים כאפונות, ובאין מרגיש מרעיש המלך במשכו משם בקולו הרועם ובמלל סבוך ורווי בדיונות.

חלף את הקנים להתחמק מהמלך ופינת חמד נזהרה לאתיתו. פלג מפכפך בה ופרחיה ערוגים בירקה. יפי מחלפות וצפירות. אך מכל, בעד כל אלו, נחה נחת דמות על צור. ובעין העלם, העצוב והתם, שסולק אל צינת האופל משתם בו העניין מתכנסת שתיקה. קרב עדיו להיבון בעיניו וברגע ראשון חדלו עולמות מנוע ותשֹוט תבל מהיות. רק השניים הא מול הא ייצבו ועיניהם מעמיקות ראות, בהינעץ וחדור לתוככיהם פנימה, כעיניים שוקקות מפכות המרנינות ומזות בחמה נשתקפות נצוצותיה, כהשט על פניהן מרומים ובה בעת היצלל בן ונסוק לתהומות איומים ואדירים ורבי נהקה. אי הרחק משם געשו הרים וכוחות אדירים טחו בעזוז מוריא כנחילים עצומים הרוגשים את דרכם במשברי הקרקע הלומים ולהוטים בכבשנם האדום היוקד ושוצפי נהרות. ברם ברגע שני היו כפשוטם – אביון אסופי מן האספסוף שנתייתם מני תוחלת, ניצן צעיר ומלבלב שעיניים לו טל, אל מול אציל מקסים-תואר, כהה, ויציב, ונאה, בחיוך נעורים ובבדולח מבט. או-אז, בהס, נשזרה ביניהם אגדה עתיקה, ובשניה חסרת נור, בכשף מדהים, בפלא מתריף, נהייתה לאמת מרהיבה וזכה.

ד.
הנה פורש הגוזל כנף ומרחיק כספינה באופק ימים ושבים הדברים לסדרם. בארמון ישוב תשבה נסיכה ובוכיה את מרותה, שעל למרות שזמן שלם הייתה אורגת חלומיה, ביקיצה מעוררת בת בן אלים לא זכתה והוא נושא בחוסן זרועותיו את נערה המורם. אף אביה כשדותיו שמוט בם וידו הקפוצה הלכי מרום מרעמת. אך בנגה היכלי רקיע, בזיו מרומי התכלת, אהבה עזה ממוות לוהטת משלהבת כאותו השמש על גלי הים, כקשת מגילה בריתה. ומבעד לפאתי הזמנים כולם מגיח לו סיפור אגדה ישן נושן, ושלווה נושבת בעולם, כמו אור בהיר של בוקר.

להקשיב להקלטה שלי מקריא את הסיפור

|| כל הכתמים בקטגוריה: סיפורים ||

« הכתם הקודם
הכתם הבא »