המבצר בסוף הדרך

פורסם בתאריך | 1 במאי 2019 | בקטגוריה | סיפורים

א.

לא זמן רב עבר מאז אותו מסע. אינני זוכר בדיוק רב את הפרטים, אך המבצר בסוף הדרך זכור לי היטב. היה זה מבצר מרשים ביותר. בעל דלת עץ כבדה, מאלה העתיקות שהיו במבצרי ימי הביניים. עליה עיטורים יפהפיים של אריות. לא בנקל מוצאים מבצרים כאלו. אני מתכוון, כאלו שעוד לא נמצאו לפניך. אך הבה נתחיל בתחילת המקרה, למען יהיו הדברים ברורים.

"מטמון!" נשמעה קריאה מאחורי דלת המטבח. תמיד מסעות מתחילים כך: חיפוש אחר אוצר, תאוות בצע, מבצרים עתיקים בסוף דרכי עפר. אכן כן.
"ישנה דרך עפר חרבה בקצה היער" המשיך אברי הזקן בהסבריו. לאחר שנכנס לפאב שלי והזמין אותי אל המטבח בדחיפות והחל לספר לי על מסע מרתק. אכן כן, מסע מסעיר תיאר לי. "ובסוף דרך העפר ישנו מבצר עתיק" הוא המשיך "ונחש מה חבוי היטב בתוך המבצר!"
"אינני יודע" הודיתי בפליאה. וכיצד אדע? הרי הסיפור שלו הוא, ואין הוא יכול לצפות אותי שאדע מה סופו.
"מטמון!" הוא קרא בקול רם, וקריאתו נשמעה גם מבעד לדלת המטבח.

"נחמד" אמרתי "מאיפה הסיפור?"
"סיפור?!" התרגז אברי "סיפור?! אמת היא זו! אמת היא זו כשם שאמת היא שעיניי רואות!" הוא קרא בקולי קולות בעודו מצביע על עינו הימנית. רגוז היה מאוד. "אמת היא זו כשם שעיני הימנית אינה סגולה!" אכן עינו אינה סגולה. אך אף על פי כן ויחד עם זאת.
"שתית יותר מדי, אברי" אמרתי בקול מנחם.
"שתיתי?!" הוא פרץ וקולו נעשה צפצוף צורמני מפאת צרידותו. הוא דפק על השולחן בשתי ידיו ובקבוק של קרלסברג נפל על הרצפה. "אמת היא זו כשם שקרלסברג הנה הבירה הטובה בעולם וכעת היא משטיפה את רצפת מטבחך!" הוא קרא ובעט בפריטי הבקבוק השבור. "וכשאני אהיה עשיר כקורח או אף כגֶייטס, עוד תבוא לבכות על שלא שמעת בקולי!!!" צרח וקולו נעשה ציוצי כציוצה של זקנה עירקית. הוא הצביע על חזהו בתוקף ויצא את החדר בכעס.

רבות היו ההתפרצויות של אברי, אך בסך-הכול היה איש טוב. טוב לב בנשמה וגם טוב בראשו. מלבד הפעמים בהן שתה. אלו לא היו מיטיבות עמו. היו מעוותות את קולו אף את חשיבתו. ישבתי לי על הכיסא במטבח והבטתי בקרלסברג המשטיפה את רצפת מטבחי. מחשבות רבות חלפו בראשי, על הקרלסברג ועל המסע; על אברי ועל כסף; על קורח ועל ביל גייטס. חשבתי לי על מטרת החיים והחלטתי שהכי טוב זה להיות חרוץ ולעבוד קשה, כי מבצרים וכיוצא באלה לא עושים כסף.

חזרתי לדוכן ושירתי את הלקוחות השתויים שסיפרו לי לפי תור עד כמה חייהם אומללים. יש מין הגיון כזה לספר לבר-מן את כל הצרות, לסָפַר את כל הרכילויות ולשותף לחיים חלק מהחדשות, רק אם הן טובות במיוחד.

למחרת בבוקר לא הצלחתי להירדם. כל הבוקר חשבתי על האוצר. "מטמון!" נשמעה שוב ושוב צעקתו המחויכת, המצפה לתגובת אושר, של אברי באוזניי. המסלול המסעיר שסיפר לי עליו. בסופו של דבר קמתי מוקדם מהרגיל, חמש בערב לערך, ויצאתי אל ביתו של אברי.

"בוא נלך למצוא את המטמון!" אמרתי כשנכנסתי.
"ערב טוב גם לך," הוא אמר בציניות אדישה. "מה שלומך הערב? נחמד שקפצת לבקר."
"ערב!" אמרתי. "בוא נלך!"
"ערב…" הוא אמר, התכופף קמעה קדימה והראה לי באיטיות מוסברת, כפי שמסבירים למפגר "…טוב. ערב – – טוב. כמעט הצלחת! נסה שוב!"
"נו, אברי."
הוא הביט בי במבט של אי שביעות רצון. הבטתי בו בחזרה במבט רוטן. הוא שילב את ידיו, נשען על הקיר ופלט אנחה האומרת: 'אנחנו נחכה כאן עוד הרבה זמן?'. אחר כך החזיר אליי את המבט של חוסר שביעות הרצון ותלה בי אשמה מגוחכת. התנשפתי גם אני ונכנעתי: "ערב טוב." אמרתי. "עכשיו נלך?!"
"עכשיו נלך" אמר אברי. מחויך ומסופק מעצמו.

ב.

בתחילה נסענו. הוא הוביל, ואני משום מה סמכתי עליו. דיברנו כל הדרך. תמיד אברי ואני מדברים הרבה. תמיד זה מתחיל בפוליטיקה. אחר כך זה מתפתח לכל כיוון אפשרי וגם לכיוונים בלתי אפשריים. דיברנו על כך שסוף-סוף נחתו על מאדים. דיברנו על נשים. בכלל, ואחר-כך גם על כמה ספציפיות. משם עברנו לאהבה ולנפש האדם; דיברנו על פסיכולוגיה ואז על פסיכולוגים. בכלל, ואחר-כך גם על כמה ספציפיים. דיברנו על מטרת החיים ומשם על מטרת המסע.
"מטמון!" קרא אברי. מטרת המסע.
"מטמון!" התלהבתי. הגברנו את מהירות הנסיעה.

כשהגענו לצפון-צפון הארץ היה כבר מאוחר ושכרנו איזה חדר באיזה קיבוץ.

למחרת קמתי בבוקר וחשבתי לעצמי שזה חידוש מרענן, להתעורר כשיש אור. חשבתי לעצמי, שאולי אאמץ את דרך החיים הזאת. גם אברי קם. אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו אל המסע.

"תגיד," שאלתי את אברי בדרך, "מאיפה שמעת על המטמון הזה?". הוא שתק. הבטתי בו. מבטו היה מהורהר קלות. הוא נשך את שפתיו ואחר ליקק אותן. "נו?" שאלתי בסקרנות. הוא חייך.
"סבא'שלי" הוא אמר.
"סבא'שך?" תמהתי. הוא הנהן.
"מאיפה הוא שמע על המטמון?" שאלתי שוב לאחר זמן-מה.
"הוא הטמין אותו!" אמר אברי בגאווה. "זה היה מבצר של הבריטים אז. הוא עזר בכיבושו ועוד לפני שהוא נכבש, הוא החביא שם את האוצר!"
"והוא סיפר לך עליו?" ניסיתי להשלים את פערי המידע.
"לא!" ענה אברי "קראתי ביומן שלו. הוא כתב יומן על כל מה שקרה לו. אם הוא לא היה סבא'שלי הייתי מוציא מזה ספר."
"מעניין היומן?" שאלתי. הוא הנהן וחייך לו, ואנחנו המשכנו לנסוע.

אחרי נסיעה ממושכת הגענו לפרדס, עצרנו וירדנו מהמכונית. בהתרגשות מסוימת התחלנו לפסוע בין עצי התפוזים וריח הפרדס עטף אותנו. בין שורות של עצים היו שבילים מכוסים בעשב ובפרחים צהבהבים. סלינו על כתפינו, תהיות בראשנו והתרגשות בלבנו, צעדנו בין עצי התפוז שהתחלפו לאחר מכן לעצי אשכוליות. נדמה לי.

"מה אלה?" שאלתי את אברי.
"אתה לא יודע?!" התפלא אברי.
"לא."
"איך אתה לא יודע?!" שאל אברי בקול מלגלג.
"אין לי מושג."
"בחייאת, אתה באמת לא יודע?!" הוא התפקע.
"נו, לא!" התרגזתי.
"גם אני לא." הוא אמר בשקט.

זמן מה המשכנו ללכת בין הפרדסים והפירות על העצים התחלפו מפעם לפעם בשלל גוונים של כתום וצהוב. בכל פעם שהעצים התחלפו ניסיתי לזהות את הפירות השונים, והזמן עבר מהר. לבסוף הגענו אל שורה של ברושים שתחמה את הפרדס האחרון. עברנו בין הברושים ומצאנו את עצמנו אי-שם במרחביו הפתוחים של הגליל העליון. למרגלותינו מדרון תלול ומאחוריו הרים רבים, מכוסים ירוק של עשב וצהוב של פריחה. עמדנו משתהים. הבטנו בנוף המדהים ואנחה קטנה ברחה לה מראותיי, קפצה מפי והתעופפה לה אל האוויר המבושם בפירות ההדר. הבטתי קצת אל התהום היפהפה שלרגלנו – אבל אז הבנתי שנהיה צריכים לעבור אותו איכשהו.

"אברי!" התרגזתי. הוא הביט בשמיים בעיניים סגורות למחצה כשחיוך מגוחך על פניו. הבטתי בו במבט עקום. הוא שאף מלוא אפיו ונאנח בשקט. אחר-כך החזיר את המבט ההגיוני שלו והפנה אותו אליי.
"כן?" הוא שאל בנחת, ואז: "מה המבט המגוחך הזה שלך?"
התיישרתי והחזרתי את המבט הכעוס. "איך נעבור את התהום?!" הוא החזיר את מבטו אל השמיים ועצם מעט את עיניו. החיוך המגוחך חזר לפניו ושוב הוא נאנח.
"אפשר להתגלגל." הוא אמר, כאילו הוא מעלה הצעה הגיונית לחלוטין. המבט העקום חזר אל פניי ופתאום ראיתיו קופץ ומתגלגל על המדרון העשבי התלול. נו, טוב. קפצתי גם אני. התגלגלנו מספר רגעים ובסופם נחבטנו בקרקע במורד המדרון. קמנו. התיישרנו והלכנו לנו במעלה הוואדי.

מדרונות ההרים בצדנו הלכו והתמתנו ככל שהמשכנו להתקדם, אולם ככל שההליכה נעשתה מישורית, היא גם נעשתה יותר ויותר סבוכה. מצאנו את עצמנו בפאותיו של יער. אבל לא סתם יער. לא ברושים נטועים בשורה, כמו היער ליד ירושלים. יער אמתי. יער יער. סבוך וקשה. כזה שיש בו מאות סוגי עצים, והרבה פחות רווח בין עץ לעץ. פילסנו לנו דרך בתוך הסבך, ובין דקירה לשריטה לענף שנתקע בי, או אני בו, חשבתי על סבו של אברי ועל היומן. הזדחלנו עוד קצת ולאחר זמן מה הסבך נהיה נוח יותר והדרך במעבה הסבך ברורה יותר. החלטתי לנצל את הרגע ולפתוח בשיחה.

"תגיד, אברי, מה כתוב ביומן של סבא'שך בקשר ליער?"
אברי נעצר, התיישב על גזע שנפל ושכב בדיוק מתחתיו. הוא הוציא מתוך התרמיל יומן עבה ומרשים, בכריכת עור חומה, מקושטת בתחריטים ולולאות, ודפדף בו.
"הוא כתב הרבה, סבא'שך." אמרתי. אברי הנהן. והמשיך לחפש ביומן ברצינות רבה.
"אה!" הוא היה מרוצה מעצמו. "מצאתי!" והחל להקריא:

'לאחר הליכה ממושכת הגענו אל סבך היער. מעולם לא ראיתי דבר נפלא שכזה. היו שם אלות ארץ-ישראליות ואלונים. מני מחטניים רבים. איזון אקולוגי סיסטמטי מושלם. אין דבר יפה מהארגון הביוספרי של הטבע. צעדנו בתוך היופי הגולמי בגאון ובשמחה. אושר מילא אותי בעודי אוחז בתיבת המטמון בכפות ידיי. בעודנו מפלסים דרכנו בסבך החורש, שמעו אוזניי שעטת מים. אכן, כעבור רגעים אחדים, נגלה לעינינו אפיק זורם של מים צלולים מאין כמותם, שעיני טרם ראו. נמסכים ברוגע על המסלע האיאוקני הגירני, עוברים תחת הענפים העבים ומשקים את הגזעים. ישבנו מעל הנביעה על גזעו של דולב מזרחי רב הוד ושטפנו את פנינו במים הצוננים.'

"פילוסוף." חייכתי. אברי התרגז קצת, הכניס את היומן לתרמיל והתרומם.
"בוא." אמר והתחיל ללכת. המשכתי אחריו וחייכתי. חשבתי על סבא של אברי. פילוסוף.

גם אנחנו הגענו אל הזרם, שהיה די עלוב ומלא בוץ. לא עצרנו. אני צחקקתי קצת ואברי הסתכל עליי בכעס והמשיך. אחר-כך שמתי לב שגם הוא צחקק. קצת.

ג.

אחרי שעברנו את היער הגענו לדרך עפר חרבה, וברגע שיצאנו מסבך היער יכולנו לראות אותו. מבצר. היה זה מבצר מרשים ביותר. בעל דלת עץ כבדה, מאלה העתיקות שהיו במבצרי ימי הביניים. עליה עיטורים יפהפיים של אריות. לא בנקל מוצאים מבצרים כאלו. אני מתכוון, כאלו שעוד לא נמצאו לפניך. אכן, דלת מרשימה. מצדיה סלעים אפורים מרובעים מסותתים היטב, עם פיתוחים מקומרים בשוליים. בראש המבצר עמדו צריחים וכל קירותיו חומות מפוארות ועבות מאוד. פתחנו את דלת העץ הכבדה ונגלה לעינינו אולם מרווח שעל קירותיו צמח עשב בר. תקרה כבר לא הייתה ועל הקרקע היו מונחים סלעים שצנחו ממנה בזמנים קדומים. היו לאולם מספר מפלסים ומדרגות לולייניות שבורות הובילו אל אחד הצריחים במעלה החומה. גרם מדרגות אחר הוביל אל קומה נוספת, בצד השני של האולם.

בקצה המרוחק ראינו פתח מקומר, שאחריו הוליך גרם מדרגות שלישי לרחבה נפרדת, נמוכה במטר או שניים מרחבת הכניסה. אין מה לומר, אכן מבצר מרשים. הרגשתי סיפוק. גם אברי שמח. הוא עמד במרכז האולם, במפלס הגבוה, והביט מסביב, חיוך ענק מרוח על פניו. חיוך כזה שאומר: 'הנה הוכחתי לך שאני צדקתי ואתה טעית. אני האמנתי לסבא שלי וליומן שלו ובאתי לקחת את האוצר הנפלא שהוא הוריש לי. אתה מוזמן לאכול את הכובע.'

"מה עכשיו?" שאלתי, שמח בשמחתו. הוא הוריד את התיק, הוציא שקית אוכל ומסר אותה אליי. אחר הוציא את היומן והחל לקרוא לעצמו. לקחתי לי כריך ולעסתי, בזמן שהוא מחפש מסביב בקדחתנות. התבוננתי בו יורד אל החדר הנוסף. ירדתי בעקבותיו. הוא חיפש על הרצפה משהו ולפתע הבחנתי בלוח-מתכת קשור בחוטי ברזל. הלכתי אליו. על הלוח, מצדו השני, כתוב היה: "אין כניסה. סכנת התמוטטות". עברתי מעליו והלכתי במסדרון צר. ראיתי אישה וילד הולכים והיא הסבירה לו כל מני דברים. אזרתי אומץ, התגברתי על המבוכה, ושאלתי את האישה איפה אני נמצא.

חזרתי לספר לאברי שאנחנו נמצאים באזור המסוכן של מבצר יחיעם, שנכנסנו בטעות מהצד האחורי לשטח שאסור להיכנס אליו, שיש כאן עוד הרבה אנשים ושאמורים לשלם דמי כניסה בכניסה הראשית – אך כשהתקרבתי אליו ראיתי אותו מרים סלע מהרצפה. למרבה הפלא הסלע התרומם בקלות, על ציר עץ עבה שהונח מתחתיו, וחשף בור מרובע שנחפר שם.

"מצאתי!" הוא קרא ושלף תיבת עץ לא קטנה. כמו התיבות שמוצאים בסיפורים על מטמון חבוי. התרגשנו והתלהבנו ופתחתנו את התיבה במתח אדיר.

ד.

לא התאכזבנו. גם אברי לא התאכזב. קראנו בהמשך היומן שסבא של אברי ועוד איזה בחור הטמינו שם את התיבה עם דגל ישראל בתוכה, וששבוע לאחר מכן היה אמור להתגנב אל המבצר סוכן סמוי, שפעל במסווה בתור שוטר בריטי, למצוא את המטמון ולתלות את הדגל על ראש הצריח במקום הדגל הבריטי שהיה תלוי שם. אבל המלחמה פרצה בהפתעה והסוכן לא הספיק להשלים את המשימה. כך קרה, שהמטמון חיכה כל השנים בתוך התיבה, בלב המבצר, בסוף הדרך, עד שאברי מצא את היומן והזמין אותי לצאת אתו אל המסע בעקבות המטמון החבוי.

אני מוכרח להודות שנהנינו מהמסע הזה. אבל בסופו של דבר, אחרי שחזרנו לקיבוץ בו ישנו ושחינו קצת בבריכה, החלטנו לחזור לתל-אביב ולהישאר בה. הרבה זמן. לפחות עד הפעם הבאה שנשמע על מטמון סודי.

לא זמן רב עבר מאז אותו מסע. אינני זוכר בדיוק רב את הפרטים, אך המבצר בסוף הדרך זכור לי היטב. היה זה מבצר מרשים ביותר. בעל דלת עץ כבדה, מאלה העתיקות שהיו במבצרי ימי הביניים. עליה עיטורים יפהפיים של אריות. לא בנקל מוצאים מבצרים כאלו. אני מתכוון, כאלו שעוד לא נמצאו לפניך.

|| כל הכתמים בקטגוריה: סיפורים ||

« הכתם הקודם
הכתם הבא »