רבקה

פורסם בתאריך | 1 במאי 2019 | בקטגוריה | סיפורים

הלילה נגמלה רבקה מהתמכרותה לחיים מלאי הסבל. הלילה כולו חגג את מותה, בשתיקה אפלה של לילה, ביראת כבוד נוגה. מספר עלי שלכת, שזהבם הססגוני זקן והיה לחום-מאפיר עוטה קמטים, נישאו ברוח הסתיו השורקת מבעד לחלון ונחו על כיסא הנדנדה העשוי עץ. וילאות לבנים השתוללו, מלאי פחד, מוכי אימה, כמו ביקשו לברוח, להינתק מבית הרפאים הזה. ובטיסתם חולפים היו מעבר לערבה הקשישה, הכופפת עדי קרקע, גינת הירק, החסה שהבשילה אמש, ובהפל הרוחות הלבנות את הגדר השבורה תתפוגגנה. שם בחוץ לא מאמינים ברוחות.

חיוורון הירח היה שלם עם עצמו. מרוצה מהריחוק שהפגין. הביט בהתנשאות נצחית בגלי החיים המופיעים ומתנפצים אי-שם עלי קרקע. מבליט בטפלות את שם המנוח על המצבה. תלולית העפר הקטנה הסמוכה לקבר.

פעמים רבות הייתה רבקה מחליטה להיגמל. לזכור את צחוק תינוקה בפעם האחרונה, ולא עוד! לעדותו של סהר הייתה נודרת בלבה: רק עוד הלילה. מחר כבר לא תהיה! אך מכורה הייתה. זרועת קמטים וחיוורון שיבה הייתה שבה ומתעוררת מדי שחר. גם חוסר האונים, שדרך-קבע מרבה היה להסתובב ברחבי תבל, כבר חודשים רבים שהה בבית רבקה, טופח על לבה בכוח, מתהלך בעצבנות הלוך ושוב, או מתיישב קצר-רוח על המיטה הרעועה.

לפעמים התרוממה ממיטתה וביושבה עליה נאבדו להן שעות רבות וארוכות של התבוננות בתינוקה מבעד לחלון השבור. הן חלשות היו ידיה ולא יכלו לקשות הקרקע. לכן בבכי נורא היא הניחה את גופו הקר לצד הקבר ומעליו ערמה עפר. לא מצבה הייתה לו. וכעת, נדמה היה לה כי ראתה תווית פניו מבעד לתלולית וזכרה את זיו צחוקו ושוב הייתה בוכה. ומואסת בחייה.

לבסוף הייתה לובשת את שיניה ויוצאת אל הגינה, רווית אפרוריות של סתיו, ללעוס בבוסר ולשבוע. בקושי רב הייתה הולכת, בעצבות גדולה, איטית ומזדחלת. בזקנה, ואמנם לא רבו מאוד ימיה. את מר הירק לא טעמה, רק בלעה אל קיבתה המתמלאת, כי מכורה הייתה רבקה לחיים מלאי הסבל. את טל הליל על פני העשב לא הריחה, ולא הרגישה בפניה את כפורה החודרני של הצינה, רק לא ידעה אם הדמעות שבעיניה מפאת רוח המה, או באשר לשמו של בעלה שנעלם מפני המצבה, ושוב הופיע, או מרחף בשלוות חולין על פני הערבה ודרך הפרצה בגג הרעפים השבור היה חודר לתוך הבית, מתכרבל על המיטה, לוחש את דבר אהבתו, או שוב מופיע על הקבר. ויודעת רבקה, כי אשמתו היא. כי בפי אהבתו המופלאה תלויה התמכרותה. בזיכרונו היא שבה לאהוב את מר חייה. בזיכרונו שלא מרפה. מזה שנה שלמה.

הלילה שב. חושך שב מטפס מבעד לגדר, והדמעות יבשו. שושן אדום נרדם על הכר שלצידה. חולם על גן מופלא לצד ארמון ועל פריחה נפארת, ססגונית. מלכה. מלך. נסיך.

רבקה מניחה ראשה על הכר וזוכרת את החסה הבשלה. תינוק היה לה, לרבקה, נסיכה שלה, ולא הייתה אליו טובה, כי כבר בכתה את בעלה. רק זיו צחוקו היה נשגב מהירח, ופתע אושר של ממש בא לבקר בביתה, אבל ביישן, ומכונס בפינת החדר, נזהר מלהביט בפני רבקה שעטו קמטים של צער זה מכבר.

רק עוד הלילה! מחר כבר לא תהיה! נדרה. ושוב נותר אדיש ומרוחק הסהר. אך בחצות הליל החלה חגיגה בבית רבקה, בית הרפאים. נגמלה. הלילה שקט, רק שתיקה. רק צמר שעוד לא נסרג עד תום, ומסרגה, יודעים סוף סוף בביטחון שלא עתיד להם להיות בגדי תינוק. אפילו הירח מתמלא יראת כבוד ומשתקף על כוס זכוכית, בתוכה שיניים תותבות מעלות חיוך של ניצחון.

ובחך חשוף נוגסת רוח, בעלת חיוורון שיבה, בחסה מבשילה. ואז, לפתע, בפעם האחרונה. האחרונה! מבעד לתלולית-עפר נשמע לרגע קל, זיו-צחוק.

|| כל הכתמים בקטגוריה: סיפורים ||

« הכתם הקודם
הכתם הבא »