רוקדת טנגו על הקבר

פורסם בתאריך | 1 במאי 2019 | בקטגוריה | מופעים

מופע טנגו.

-פתיחה-

שמיים עולים. ירח עלוב נפער על הקברים. מסך ראשון. מלמול של יהודים זקנים מסתבך בצמרות ברושים ועורבנים קוראים בו מתוך עצבות עורבנית. אלו לא יתעייפו מלקרוא עד אימה את קריאותיהם האלה המלאות עורבניות. הזקנה לא נכרת בהם. עד הרגע האחרון ימשיכו לסבול מתאוות המוות נופחת הגאוותנות הצעירה הזאת שהופללו בה. וכבר למי אכפת אם הופללו או הואשמו בדין. הרי הזמן כבר כל-כך ישן, עד שאמת היא, בין כה וכה.

-סולו קונטרבס-

בין כה וכה, גם אותם המוות ישיג בסוף. משק כנפיים. צעדים ראשונים לתוך בית-העלמין והצמרמורת משתקת.

-לילות-

לילות נותנים בי קצת עצב
לילות נוגעים בי בעצב
נוטעים בי

כוכב דולק על הערב
דולק על חושך לילות
עצבות הלילות

ניגון עולה עם הרוח
הספד נוגנת הרוח
סופדת

מתים חופנים גו שחוח
שוחים בחושך לילות
עצבות הלילות

בבית-הקברים ריק
אין נפש

והקברים סדורים בשורות
עולמות קבורים בשורות
מול הקברים דולק בי עצב
נוגן בי עצב תהומי

עכשיו אני לא פוחדת
קולות כבר לא מפחדת
קולות בי

רשרוש חולף בצמרת
חולף בחושך לילות
הכל יחלוף.

הכל יחלוף.

-ילדות שאיננה-

ומותר אפילו להתרגל להרגשה הזאת
הרי הכל יחלוף
הכל
ואפילו לאהוב אותה
מותר להתרגל לכל
הכל

כעין קסם נושן מתוך אגדה
מעינות הליל
תוגה יפהפייה נושבת סביב
ואימה בדיונית מלחשת

ילדות שאיננה:
אותן בלהות מתוקות ופשוטות
הפחד התמים ההוא
אלול.

בעלים היחידים אפשר לראות כבר את אודם הסתיו

-סולו חליל-

מותר בכל-זאת לאהוב את הצמרמורת הזאת
אפשר להשלים עם הגורל
להתפייס
ואפילו להאמין בזה
להאמין באמת
אפשר

שריקת רוח רפאים מתוך אגדה
מעינות הליל

על החומה הסתיו של גפן
מצהיב העלה האחרון מעליו.

מעל חומת-האבן הניצבת כמו עמימות עתיקנית, משיל הסתיו את הגפן המטפסת, מצהיב את העלה האחרון מעליו.

ועכשיו אפשר לעצום עיניים ולהתרגל להרגשה הזאת. מחשבות לא מוגדרות, שלא מסתדרות למילים, מתעופפות מענפי העצים ברשרושי כנפיים, כמו עטלפים שחורים. הרי לא אמרתי אמת. הרי אני יודעת ששיקרתי. אתם כולכם עדיי! כולכם. סגורים עד למחנק בתוך חדרי מיתתכם. מלבנים סגורים. מגרדים בציפורניים שבורות, זבות דם, את הפינות. נואשים לשבור את הקירות ולצאת חזרה אל החיים. רק לחיות! רק לחיות! מי צריך את זה בכלל?! כאבי תופת על כל פיסת גוף מייסרים לכדי איבוד הדעת. הפצעים שלא מגלידים וכל הריר והמוגלה שמצטברים מסביב לקני התולעות שבכם.

רק לחיות?! לשם מה?! כדי להמשיך להתאמן לקראת המוות. לקראת היום שבו תוכלי סוף-כל-סוף לעצום עיניים ולהסתגר באמת בתוך עצמך. כדי לזכות בחסד אמיתי של יחידניות שאין בה כעס, ואין בה שינוי, או כמיהה לשינוי, ולא כמיהה. יחידניות מוחלטת, של עצב טהור ונקי, ושליו לחלוטות.

ראוני: כבר תשע-עשרה שנים אני מתאמנת לקראת המוות, ורק מתחזקת בי היחידניות האחרת, מתחזקים בי החיים. והכעס, והכמיהה העמוקה הזאת לשינוי. וכבר היום אני מגרדת בחוסר אונים ובבכי נורא את קירות הארון, ונואשת לחיות! רק לחיות! ודם ניגר מן הציפורניים, ודמע רב מאוד.

אלא שכל זה עמוק בפנים. עמוק עמוק בתוך העטלפים המרשרשים במוחי, בעיניי העצומות. וכאן, בודדה לגמרי, אני שוקטת, ומתרגלת להרגשה הטובעת בי. מותר. ופחדים של ילדות שאיננה: הרי הכל יחלוף. הכל.

-העולם עוד מסתובב-

אין בי כח
אין לי כח, אני לא רוצה את זה
לא רוצה את זה
אין לי כח לפצות באהבת עצמי כל-כך גדולה
על כל האהבה שאיננה.
על כל האהבה שאיננה.
כל האהבה איננה.

גם אני אינני אוהבת
לא אהבת אמת.
אפילו את עצמי. איך אפשר לאהוב ללא תנאים.
אהבה, אם מותר לקרוא לזה כך, שאיננה תלויה בדבר.
ואני אנושית כל-כך.
כל-כך אנושית. בת-אדם. בת-תמותה כל-כך,
שבא להקיא.
שבא למות.
ולא שאינני רוצה, נאמר, אם אפשר לקרוא לזה כך,
אהבה.
לא שאין בי נכונות.
אבל, אחרי הכל, לאהוב.
כלומר, עם כל הכבוד, לאהוב באמת.
אני הרי כל-כך פגומה.

והעולם עוד מסתובב, סובב סובב לו כה וכה
סובב סובב לו כה וכה
איתי או בלעדיי
הן אין מלבדי אדם, אני לבד חיה את חיי.

ואם יבכו עליי, שיבכו
את האשמה אני משאירה מאחור,
אין לה מקום שם בעולם הבא,
גם ככה צפוף שם.
גם בלעדיה.

-סולו גיטרה-

הנה: גם העולם כל-כך גדול,
וגם הזמן רץ כל הזמן קדימה,
כבר מאות אלפי שנים.
ואני שום דבר. אני שום דבר ממש
אפילו לא נראית.

ידיעה שמר לדעת: "לעולם
איש לא יאהב אותי כל-כך כמו שאני,
כמו שאני לעולם אוהב."
הרי זה שקר. זה מוכרח להיות שקר!

משהו מן הבדידות הזאת קורע
והמתים קוראים לי לבוא.

-סולו חליל-

והעולם עוד מסתובב, סובב סובב לו כה וכה.
סובב סובב לו כה וכה.
איתי או בלעדיי.
הן אין מלבדי אדם, אני לבד חיה את חיי.

ואם יבכו עליי, טוב מאוד אם יבכו.
אני כבר אצטעף בתרדמה מעלפת.
כמו בחמימות שתחתי השמיכה
ועל החלון בסערת רוחות נמרצת
גשם משתולל.

כאילו איש לא יאהב אותי כל-כך כמו שאני,
כמו שאני לעולם לא אוהב.

והעולם עוד מסתובב, סובב סובב לו כה וכה.
סובב סובב לו כה וכה.
איתי או בלעדיי.
הן אין מלבדי אדם, אני לבד חיה את חיי.
ולבדי אינני.

-בדידות-

משהו מן הבדידות הזאת קורע
קרעים קרעים מבשרי
קרעים קרעים
זה קצת כמו לעמוד לבד באמצע בית-העלמין
קברים קברים מבשרי
קרעים קרעים

כמו שאין לבד מהלבד הזה

משהו מן הבדידות הזאת כואב
גם בתוך המון גדול
של אנשים קטנים
כמו לדעת שאף-אחד לעולם לא יצלול כל-כך עמוק
לתוך התהום שאני

כמו שאין לבד מהלבד הזה

גם בקברים נחים המתים לבד
והנה אני עומדת מוקפה במתים
הם חושפים חיוך מתוך גולגולת
וזומנים לי באצבע אכולת תולעים וחושך
"בואי, בואי, נאהב אותך."

אני רואה זקן מלבין מאוד
גוסס מאוד בשקט.
הוא איננו ממהר,
כי הנצח פרוש לפניו.

וסביבו עומדים כל פרודיו
בפרצופים ארוכים ארוכים,
שמוטים ומתארכים לקרקע.
"חיים" נשמעת אנחה לא מוסברת
"אח, חיים. חיים."

גם בקברים נחים המתים לבד
והנה אני עומדת מוקפה במתים
הם חושפים חיוך מתוך גולגולת
וזומנים לי באצבע אכולת תולעים וחושך
"בואי, בואי, נאהב אותך."

-סולו קונטרבס-

בעוד דקות חצות הליל. ירח צר בחצי השמיים. מסך שני. אצבעות עננים שחורות לוטפות ומעלימות בו שסעים. צינה מטפסת במעלה הבשר והוא מבקש להתכרבל בזרועותיו. שקיטה של סתמיות. בסופו של דבר: לילה אחד. לרגע להסתכל מלמעלה. עורבני בקודקוד הברוש מתנודד ברוח. להסתכל מלמעלה. לא רק להתרגל להרגשה שהכל יחלוף, גם ההרגשה חולפת, מן ההכרח, ההרגשה חולפת. הרי פירושו לחיות. לחיות באמת! מכאן המוות, שהולך ומתקרב ככל שהזמן זמן. ומכאן געגועים לילדות שאיננה: לאותו חוסר ההכרה בדבר המוות הקרב. התמימות שחלפה. הרי פירושו לחיות! לחיות!

-טנגו לחיים-

פירושו שינוי, וכמיהה לשינוי
בסופו של דבר השלווה היא שעמום
העצבות היא חומר גלם
והרצון לחיות משאיר בעורף פחד מוות עמום

גם אם לא אהבה, לפחות איזה רגש
מוכרח להיות. אולי פחד שחולף
או מחשבות שלא סידרתי
כלומר לחיות, כל-כך פשוט

ואולי עטלף
מרפרף בכנפיו ומוצא את דרכו
בהדיו החוזרים והוא מביט בם מחדש
כך במחשבה שנייה
הם מתעקשים לחיות, להתבונן מאוד בעצמם המודגש

לילה מסתכל מלמעלה
מתנודד עם הרוח על צמרת הברוש
לא, לא אדום לכדי טחב
צינה השורקת בנקישת עצמות
חוזרת בלילי לדרוש.

וכח לבי המפיח דם לכל עורקיי
עוד נותן בי חיים, דמיונות החולפים
דרך חושך לילות
ופחד אחד שנרוש.

-מוסיקה-

-יש כל-כך מה לאהוב-

אני רוצה
ודאי שאני רוצה, רוצה
מלאת ערגה
אני משתוקקת לעשות, לראות

אני אוהבת
יש כל-כך מה לאהוב
כל-כך לאהוב
הנה: חיים.
כלומר, מי היה מעלה על הדעת?!
חיים, ממש

כן כעס, גם כעס,
גם המוות ממתין. הביטו בו. מעורר גיחוך ממש. הביטו כיצד הוא עומד בדיכאונו האפור יובלות על גב יובלות, ראוהו, שעון בסבלנות משעממת עד טירוף, שאיננו זורע בו אפילו אותות ראשוניים, אפילו לא צלו. עד שם העמקה אדישותו. שעון ושוהה לתורי. אין לו מה לעשות עם חייו, שעון ושוהה לקחתני עמו. עד שם העמקה אדישותו.
בכן, שישהה.

לא, אינני רוצה
אני אינני רוצה בזה
לא אבוא עמו
אני משתוקקת לעשות, לחיות

מדוע איננו מוותר
אל נא תשהה
אנא חדל
חדל ממני. תנני להיות!

כן כעס, גם כעס,
המוות אינו כועס באפרוריותו. המתים החופנים את גוום השחוח, אין בהם רגש, ובכמיהתם הרגשנית לזיכרונות עמומים ודועכים מימיהם כאן עלי ארץ, זומנים לי באצבעם, משתוקקים אליי, לאמור:
"בואי, בואי, נאהב אותך."

הניחוני!

הרי: חיים
כלומר, מי היה מאמין?
חיים, ממש.

אי-מטה בהיכלם הכחול מתקהלים הגווים וזומרים בלחישה אודות תהומות הנפערים במעמקיה של הנפש.
הזמן איננו רוחש בעצמותיהם החלולות ואינם פועמים ברודנות לבב.
בארובות עיניהם נסוכה שלוות-הדונג כיהודי הנעור לצהרי שבת-קודש ומוגלה בעיניו, ומתוך התהלכות איטית הוא יוצא להאכיל במו אצבעותיו את תולעי-מחמדו.
הם חופנים את השקט בהתכרבלות נבונה. קהל מתים גדול וחסר רצונות.
הם אינם כועסים.

אך אני כועסת
ודאי שאני כועסת, כועסת
מלאת השתוקקות
אני עורגת לרצות, להיות

אני אוהבת
יש כל-כך מה לאהוב
כל-כך לאהוב

-סולו פסנתר-

כן כעס, גם כעס.

גם המתים נחים בקברים לבד
והנה אני עומדת מוקפה במתים
הם חושפים חיוך מתוך גולגולת
וזומנים לי באצבע אכולת תולעים וחושך
"בואי, בואי, נאהב אותך."

-רפריזה על פתיחה-

ואם לבד. מה בכך. אני אחת ושלמה במעטפתי, ואני סגורה במעמקי עצמי. גם אלה הפזורים סביבי בגולגלות פעורות, גם הם היו יחידים. ואם לא אהבת-אמת, לפחות ההכרה. ויש בי כוחות. יש בי חיים. כמה כבר ניתן להצטנף בדומיית המוות ההיא? אפשר למות משעמום. הרי אני חיה מתוך עצמי, את חיי בלבד, בזמן אחד. ודי לי בכך. גם הם היו יחידים, ואיש מהם לא חדר אל עומקו של אחר. ניחא, אם לא אהבה, לפחות הרצון באהבה, או אפשר לומר: כמיהה, תשוקה. אם לא בשר ודם, לפחות נסיך שבחלום. ודי לי בכך. יש בי כוחות. יש בי חיים, והרבה רצון.
יש בי הרבה רצון.

-רפריזה על טנגו לחיים-

לא הכל אחד, ואני מבדילה
בין רע לטוב. ורוצה להיות טובה
את חיי שבפנטסיה.
אילו רק ניתן להיות ילדה עוד. או להיות אהובה

לרפרף בכנפיי ולמצוא את דרכי
בהדיי החוזרים ולהביט בם מחדש
כך במחשבה שנייה
הם מתעקשים לחיות, להתבונן מאוד בעצמם המודגש.

-שקט-

-ניסויים בילדים-

עשן שחור עולה מעל ביצות ירוקות של מי שפכים
וכימיקלים מריחים באוויר
אורות עמומים מבצבצים מתוך האופל
במפעל המכונות פועלות בחריקת מתכות
ארובות כבדות
עשן שחור וסמיך עולה

במרתף כנס מחזור
שבעה מדענים ושלוש מדעניות
יושבים בחלוקים לבנים
והרוע מנצנץ בעיניהם
ובמרכז המעגל הם עורכים ניסוי חדיש
בילד ומצחקקים

מעל ביצות ירוקות של מי שפכים
צרחות אימים חורצות את השמיים
ילדים מייללים בייסורים קשים
אותה תמימות מתוקה. מה נפלאים דרכי הסבל
ניסויים נערכים
צרחות אימים חורצות את השמיים

-שקט-

לא אחשוב יותר. באשר לליל חשבתי די, והלילה שוב לא אוסיף להעלות מחשבות בראשי. אשלח עצמי בזרועותיו ואתן לו לעשות בי כרצונו. הן בלאו הכי, רק לילה אחד, להסתכל על כל העניין מלמעלה, מחר אהיה עצמי.
לא אקרע בבשרי והעורבנים לא קוראים עוד. שבים לארונותיהם, רחשים קטנים של פחד שבים לרחוש בעיניי הפקוחות.
הנה,
אותן בלהות
מתוקות ופשוטות,
הפחד התמים ההוא,
אלול.

לא אחשוב יותר הלילה. מחשבות שלא סידרתי כבר לא יסתדרו. אין בי עוד כח לשאת כעס. שעונה ושוהה למותי, עד שם העמקתי. והנני טווה את חיי שבפנטסיה. מלמול של יהודים זקנים מסתבך בצמרות ברושים, ואני עודני, והטנגו סוחפני ושוטף ברגליי. אינני רוצה לחשוב עוד.
לא רחוק מכאן על חול החוף צועד יחף נסיך יפה-תואר שמת לפני מאה שנים. בוא יבוא להצילני. ואני שוהה לקראת בואו. שוב לא אעלה מחשבות בראשי. בין כה וכה מחר לא אהיה עצמי. צעדים אחרונים בבית-העלמין הצמרמורת לא משתקת מכבר, חלפה.

-רוקדת טנגו עד הסוף-

רוקדת טנגו עד הסוף
לעזאזל עם הכבוד
לעזאזל
רוקדת טנגו עד הסוף

בשמלה לבנה רוקדת על קבר
ממול על החומה
כבר הסתיו משיל את הגפן

רוקדת טנגו עד הסוף
צועד יחף על חול החוף
לעזאזל
רוקדת טנגו עד הסוף

צועד יחף על חול החוף
נסיך שמת לפני מאה שנים
והוא צעיר מאוד
יפה תואר, שקוף
מתוך אגדה

הוא יבוא לרקוד איתי

נרקוד ביחד עד הסוף
לאור ירח שיכסוף
לעזאזל
ארד שאולה וארקוד

-מעבר-

בשמלה לבנה רוקדת על קבר
ממול על החומה
כבר הסתיו משיל את הגפן

רוקדת טנגו עד הסוף
לעזאזל עם הכבוד
לעזאזל
ארד שאולה וארקוד

בעלים היחידים אפשר לראות כבר את אודם הסתיו.

-זכר-

לילה,
כבר חצות והשקט
מסביב כשהסהר
לא זוכר ושוחק.
השלכת לאור פנס עוטפת רגליי
והרוח בה משחק.

זכר,
בודדה לאור סהר
וחולמת על פעם:
החיים הנאים
וזוכרת זמנים בהם ידעתי שמחה
זכר זה שוב חי-יפעים.

כל פנס
כמו צופה
עתיד קודר מאופר
מי רוטן שם?
הפנס הבהב גם
וכבר יבוא הבוקר

אור-יום,
אחכה עד השחר,
אחשוב על עתיד טוב,
רק אסור לוותר.
עם זריחה גם הלילה יהיה זיכרון
ויחל אז יום אחר.

קצה גחל
של יום עשן
ניחוח טל על פרח
פנס דועך
עוד לילה מט לגווע
ויום חדש זורח

גע בי,
קל כל-כך לעוזבני,
לבדי רק עם זכר
שמש שימיי דש.
אם תיגע בי תבין מה משמעה של שמחה.

הבט, זרח כבר יום חדש.

|| כל הכתמים בקטגוריה: מופעים ||

« הכתם הקודם
הכתם הבא »